תצוה

פרשת תרומה מצווה על בניית חלקי המשכן כשלעצמם. פרשת תצווה מדברת על קדושת הכהנים ועבודת התמיד. ביתר פירוט, הפרשה מצווה על: בגדי הכהונה, קרבנות המילואים, קרבנות התמיד, מזבח הזהב, הקטורת והטבת הנרות.

כז, כא: יערך אותו אהרן ובניו… חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל- מבואר כי הכהנים בעבודתם במקדש הם שלוחי עם ישראל.

כח, יג: ועשית משבצת זהב- בפסוק כה אומר "ואת שתי קצות שתי העבתת תתן על שתי המשבצות ונתתה על כתפות האפד". בפסוק יב נאמר על אבני השהם "ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד". אם כן, פסוקנו מדבר באותן משבצות שהזכיר בפסוק יא, שמקיפות את אבני השהם. כאן מזכירן שנית לפי תפקידן, שיאמר בפסוק כה, להחזיק את עבותות הזהב שמחברות את החושן אל האפוד. משבצות אלו קושרות את אבני השהם יחד עם אבני החשן. וראה דברי בהמשך.

כח, כ: והטור הרביעי תרשיש ושהם וישפה- ובפסוק כא אומר "והאבנים תהיין על שמת בני ישראל". רש"י אומר, בעקבות המדרש, שהאבנים על שמות בני ישראל הן כפי סדר תולדותם. לפי זה יוצא ששהם היא אבנו של יוסף. גם האבנים על כתפות האפוד הן אבני שהם. באבני השהם שעל כתפות האפוד כל שבטי ישראל נזכרים יחדיו בעוד אבני החושן מבליטות את הייחודיות של כל שבט בפני עצמו. הסיבה שאבני הכתפות עשויות משהם היא מכיוון שאיחוד שבטי ישראל התרחש בזכותו של יוסף שסלח ואיחד למרות הפירוד הנוראי שיצרו אחיו.

כח, כח: ולא יזח החשן מעל האפוד- ייחודיות השבטים מחוייבת להתבטא יחד עם אחדותם. בהתאם לכך החושן מוכרח להיות קשור תמיד באבני השהם.
'זוח' שווה ל'זוע'. פעמים רבות מתחלפות בעברית אותיות בעלות הגייה דומה. כמה צמדים כאלו מלשון חכמים במשנה: 'הבקר'-'הפקר' במחלוקת בית הלל ובית שמאי בשאלה האם הבקר שהוא רק לעניים שמו הבקר לעניין פטור מתרומות ומעשרות (פאה ו א), 'טפוס'-'דפוס' בתבנית של לחם הפנים (מנחות יא א), 'מקרדין'-'מגרדין' במחלוקת אם מקרדין את הבהמה ביו"ט (ביצה ב ח), 'מחל'-מוהל' היוצא מן הזיתים (טהרות ט ג). לפעמים האותיות הדומות יוחדו למילים מתחומים שונים בעלות משמעות דומה, כגון "נבול תיבול גם אתה גם העם הזה" שאומר יתרו. 'נבל' דומה ל'נפל'. לפעמים אותיות דומות מבחינות קשר הופכי בין השורשים, כמו 'נוע'-'נוח', 'שתם'-'סתם'.

כט, כא: ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו… וקדש- משה מקדש את הכהנים באמצעות דם קדוש מהמזבח, כפי שיאמר בפסוק לז "והיה המזבח קדש קדשים כל הנגע במזבח יקדש".

ל, א: ועשית מזבח מקטר קטורת- המזבח נזכר מאוחר בנפרד מהארון, השולחן והמנורה שנזכרו בתחילת 'תרומה'. נראה לי שפתרון לכך הוא שלארון, למנורה ולשולחן משמעות סמלית במקדש, שכן הם מייצגים בהתאמה את התורה, האור הרוחני, והשפע הגשמי. ערך הימצאותם במקדש עומד לבדו, גם בנפרד לעבודתם, ולכן נזכרו בפרשת תרומה. למזבח הזהב אין ערך העומד לעצמו, ובנייתו נזכרת כעת רק לשם תיאור עבודתו בפסוק ז. אף אין הכרח במזבח לשם עבודת הקטורת, כי מצינו שמקריבים את הקטורת על מחתה שלא על המזבח.

ל, ט: לא תעלו עליו קטורת זרה- קטורת נדבה. אין לעבוד את ה' אלא עפ"י מצוותיו וכל המוסיף גורע.