שלח לך

יג, כ: והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ- הפירות, הודות לניידותם, הם תוצר הארץ היחיד אותו יוכלו להציג לעם. מכיוון שהעם ראה אותם בעיניו, ואין להכחישם, התחילו המרגלים לדבר בהם אולם תכף נתפנו להטפה למסרם העיקרי "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".

יג, ל: ויהס כלב את העם אל משה- בעיני העם ישנם בפרשתנו שלושה ייצוגים של ה' ברמות שונות של רוממות. ראשית, ה' בעצמו. שנית, משה ואהרון שדמותם בעיני העם מתערבבת עם דבר ה', שכן רק הם מוסרי דברו. ושלישית, יהושע וכלב שמעודדים את העם להלחם בעזרת ה'. המרד בפרשתנו מופנה בכללו אל ה', כמו שאומר "עד אנה ינאצני העם הזה" (יד, יא). למעשה לא נתפס בעיני העם למרוד ישירות בהנהגתו של ה' ולכן הם מורדים בהנהגת משה ואהרן "נתנה ראש" (יד, ד). אמנם גם משה ואהרן נישאים מעל העם, והעם לא מסוגל לחשוב לסקול אותם, ולכן הם מפנים את רצונם זה כלפי יהושע וכלב "ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים" (יד, י).

יג, לב: ויוציאו דבת הארץ- לכן נסמכה פרשייתנו לדיבור "מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח" (יב, א).

יג, לג: וכן היינו בעינהם- לא היו יכולים לדעת זאת. רגשותיהם שלהם יצרו את תפיסתם על מחשבות יושבי הארץ.

יד, א: ותשא כל העדה ויתנו את קולם- בעדה וכן במרגלים הייתה רוח מרי בה' כרקע מקדים עוד לפני שליחת המרגלים ועל כן ה' אומר להשמידם כולם. בחומש דברים בפרק א נזכר סירוב העם לעלות (פסוק כו) עוד מלפני שמוזכרת דיבת המרגלים (פסוק כח). שעשרת המרגלים ייצגו את כלל העם מוכח גם בפנייה לעם בפסוק לד "במספר הימים אשר תרתם את הארץ". ועוד ראיה לאשמת כלל העם היא שהפתח לזכות היחיד שמוצא משה הוא החילול של שם שמים שיבוא בעקבות השמדת העם, ואינו אומר כמו שיאמר בעדת קרח "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף" (טז, כב).
בהערתי על דברי חובב בעזבו את משה (י, ל) הזכרתי שהמסעות במדבר דורשים אקטיביות מצד ישראל ללכת אחר ה' ומשה. ביחס אליהם, מלחמת כיבוש הארץ היא שינוי אקטיבי גדול הרבה יותר שמערער את החיים ובוחן מחדש את האמונות. בנוסף, בפרשת המרגלים, "שלח לך" – בשבילך, מופנה המוקד אל רצון העם. על שום כך וכן בגלל הפחד של העבדים המשוחררים מלהילחם, היה זה הרגע הטעון שבו התפוצצו המטענים של בנ"י.

יד, ג: ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב- כבר אריסטו כתב בחיבורו 'אתיקה' שלאחר מעשה חסד, נעים למיטיב שמצפה לגמולו, ורע למוטב אשר החסד שנעשה עימו רובץ עליו כעול מפני החובה להשיב. פעמים רבות כפיות טובה מופיעה דווקא אצל חסרי כל, שכן הם לא יכולים להשיב טובה כלל ולכן הם מתכחשים לגמול הראשון מעיקרו.

יד, ד: ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה- עדות ראשונה לקול למרוד במנהיגותו של משה, קול שיתגלגל ויצמיח בשיאו את עדת קורח. מהתגובה חסרת האונים של משה ואהרן נראה שהייתה קבוצה גדולה בעם שאמרו כך, שכן אחרת היו יכולים לטפל בתופעה.
יציאת מצרים היתה מעשה כביר של ה' בו העם כמעט לא לקח שום חלק מלבד ההישמעות הנמהרת בימים האחרונים לפני היציאה. העם עדיין לא השלים לגמרי עם גורלו, ואפילו מתפתה לחשוב שהדרך חזרה למצרים עודנה פתוחה.

יד, ט: סר צלם מעליהם- צל הוא הרושם של הגוף בעולם. את האור יכול לקבל רק גוף אחד. גוף זה אינו משאיר אור לאלה שמאחוריו. בהקשר למלחמה, הביטוי משמיע שלא יוכלו לשמור על חלקם בארץ כנען מפני בני ישראל.

יד, י: ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים וכבוד ה' נראה- אולי מהצלה זאת של שליחי ה', למד רבי אלעזר ש"שלוחי מצוה אינם ניזוקין".

יד, יא: עד אנה ינאצני העם הזה- כמו שקראו אחיו ליוסף "בעל החלומות הלזה" (בראשית לז, יט). התנכרות לפני היפרעות.
ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו- ניסים, כבירים ככל שיהו, אינם מסוגלים לקיים אמונה חזקה לבדם, כי מרגע העלמם (ונס, אשר הוא יוצא דופן מעצם הגדרתו, מוכרח להיעלם), הם משאירים חלל ריק של ספק. הניסים הם רק החלק הנספח והמאשר לאמונה העיקרית.

יד, טז: מבלתי יכלת ה' להביא… וישחטם במדבר- עדיף למות במדבר מאשר לנפול בחרב, כדברי העם בפסוק ב "או במדבר הזה לו מתנו".

יד, כ: סלחתי כדבריך- סלח לעם בכללו, שלא יהרגם "כאיש אחד", ומתח היפרעותו מאותו הדור למשך ארבעים שנה, כדי שיעמידו צאצאים ויתחנכו.

יד, כב: וינסו אתי זה עשר פעמים- בסוף פרק ט בספר דברים מקובצים מרידות ישראל ותפילות משה בעדם. משם מובן שזכות האבות גם עמדה לכפרת חטא המרגלים. ואולי זה מקור מדרש המשנה "עשרה נסיונות נתנסה אברהם" (אבות ה, ג), בהרחיבו את הכתוב בעקדת יצחק "והאלוהים נסה את אברהם" (בראשית כב, א).

יד, כג: אם יראו את הארץ- כנראה אילוץ דור העבדים להילחם לא היה עובר חלק. או שהיו נרפים ממלחמה ולא יורשים את הארץ כראוי, או שהיו משתגעים. וזהו טעם חשוב בפני עצמו לדחיית כיבוש הארץ בדור.

יד, כה: מחר פנו וסעו לכם המדבר- בספר דברים לאחר אמרו "ותשבו ותבכו לפני ה'", מעיד משה "ותשבו בקדש ימים רבים" (א, מו). אולי כאן מתכוון רק להודיע להם שנחתמה גזירתו, ושיפנו למחרת את המחנה (בהובלת דגל יהודה) חזרה אל פני המדבר וים סוף.

יד, כט: מבן עשרים שנה ומעלה- אנשי הצבא הם אלו שבכו והעדיפו למות במדבר, ולכן הם נענשים.

יד, לד: תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה- כבר בפרשת בשלח נאמר "פן ינחם העם בראותם מלחמה" (שמות יג, יז) כסיבה להארכת מסלולם של ישראל. אולי הכוונה הראשונה הייתה להתמהמה רק עד כה, כשנה וחצי, ועכשיו נענשו לשוטט עד לסוף ארבעים השנה.

יד, מ: הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו- בראשית הלילה בכו שימותו במלחמה. לאחר ששמעו את גזרת ה', התאבלו עליה. בבוקר צברו בטחון ורצו לצאת מיד למלחמת כיבוש הארץ. העם עוד לא סיים את חינוכו לה', ואינו מוכן עדיין לכניסה לארץ. לכן ה' לא שינה את גזירתו. העם צריך להתגבר על האימפולסיביות הטבעית שלו ולהפגין נאמנות יציבה לה'. ארבעים שנות החינוך של העם במדבר עתידים להקנות לו ערכים שאח"כ יעמדו גם במבחן אלפי שנות חשכת הגלות.

יד, מד: ויעפילו לעלות אל ראש ההר- שאר העם נשאר בקדש, המקום בו נגזרה עליו הגזרה המחפירה, במשך שנים רבות לפני שהמשיכו בנדודיהם.

טו: גילויי המרי הסמוכים היו מאוד ילדותיים ופתטיים: הגזמות המרגלים, בכיים חסר התוחלת של העם, נחרצות המעפילים בחרטתם. כהוקרה לתום העם, פרק טו מתייחס לכוונה טובה ותמה: ליווי כל זבח במנחה ונסכים; הפרשת חלה; כפרת שגגת עבודה זרה. סביב מקרה המקושש דולקת התרגשות נאיבית. זכרון הציצית.

טו, ב: כי תבאו אל ארץ מושבתיכם- מנחמם שעוד יזכו לגור בארץ.

טו, יד: או אשר בתוככם- מכוון לגרים של דורם אשר אינם נכללים בגר אשר "יגור אתכם", שהרי כבר גרים איתם.

טו, כ: ראשית עריסותיכם חלה- החלה נקראת 'ראשית' כמו הביכורים. בעלי 'מגילת דמשק' פירשו שכמו את הביכורים, גם את החלה מפרישים אחת לשנה (הם ציוו להפריש עשרון).

טו, לב: וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת- פרשיית המקושש דומה מבחינות רבות לפרשיית המקלל את ה' בויקרא. ואולי הובאה כאן בהקשר אסוציאטיבי לאחר שנאמר בחוטא במזיד "את ה' הוא מגדף".

טו, לח: ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם- בימינו מגנים מפני הפרימה של קצוות הבגדים באמצעות מכפלת. בצבא מתמודדים עם פרימת חומרים סינטטיים באמצעות שריפת הקצוות. בזמן העתיק הניחו בקצוות כל בגד חוטי שתי בולטים ללא חוטי ערב המאחדים אותם. המשנה בתחילת פרק כט של מסכת כלים מוסרת עבור כל סוג בגד, לפי המנהג שרווח בזמנם, עד כמה בולטים ממנו הנימים ועדיין נחשבים חלק ממנו לעניין טומאתו. השינוי העיקרי באופנת הלבוש המצטווה במצוות הציצית הוא החיוב שמבין הפתילים שבולטים מהבגד יהיה פתיל בצבע תכלת. ובשביל להדגיש שינוי זה, הוטפחו הנימים להיות גדילים.
פתיל תכלת- צבע התכלת מייצג טהרה, כגון פתיל התכלת בציץ שנושא את עוון הקודשים. כנראה הסיבה לכך היא שצבע התכלת דומה למים אשר הם עיקר הטהרה.

טו, לט: וראיתם אתו וזכרתם- מצווה גוררת מצווה. בעצם נתינת הציצית מצהיר היהודי על כוונתו לקיים מצוות, ומתוך שהתחיל במצווה, יזדרז לקיים מצוות אחרות כשתקרינה לפניו.