ויקרא

א, ג: אם עלה קרבנו- פרשתנו מתארת את הקרבנות הנפוצים שעשוי כל אחד מבני העם להצטרך להביא. הפרשה פותחת בדיני עולה, הקרבן הרוחני ביותר. קרבן העולה עתיק ונזכר עוד בימים שלפני מתן תורה. נח הקריב עולות לאחר המבול, אברהם נצטווה להעלות את יצחק לעולה, איוב הקריב עולות שמא חטאו בניו. גם לאחר מתן תורה קרבן עולה הוא המרכזי שבקרבנות ומשום כך קרוי על שמו מזבח העולה. במקומות רבים מקום שחיטת החטאת מתואר ביחס לעולה, "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה", וכן הקטרת השלמים נזכרת ביחס לעולה כנוספת "על העלה" (ג, ה). כמו כן, קרבנות התמיד הם עולות. סוגי העולה מוזכרים לפי רמת חשיבותם המסמלת את מידת הכבוד לה' אותו הקרבן מביע: עולת בקר, עולת צאן ועולת עוף. אחרונה בסדר החשיבות היא המנחה מהצומח.

א, ד: לכפר עליו- מכאן למדו שגם עולה באה לכפרה. רוב הפרשנים מפרשים כי שם הקורבן נובע מכך שהקרבן עולה כולו לאש המזבח. ייתכן שמקור השם הוא מהמילה 'עוולה' כפי ששם חטאת נגזר מ'חטא' ושם אשם נגזר מ'אשמה'.

א, ה: וזרקו את הדם- "כי הדם הוא הנפש", הדם מייצג את כוחות הנפש, ובמקרה שלנו את מצבו הנפשי של מביא הקרבן. לפי המסורת אדם מביא עולה לכפר על מצוות עשה. חטאו נבע משום עצלנות ולכן הדם נזרק, לעורר בו זריזות. לעומת זאת, את החטאת מביא העובר על לאו בשגגה. חטאו של החייב חטאת נובע מהתרופפות ההקפדה על המסורת. על החוטא להיאחז ביסודות ומשום כך את דם החטאת שופכים אל יסוד המזבח.

ב, א: קרבן מנחה- קרבן מנחה בא בחשיבותו לאחר עולת עוף. המנחה דומה לעולה במידה רבה יותר משאר הקרבנות: כמו העולה, גם המנחה היא קרבן עתיק, והוקרבה עוד בידי קין והבל. כמו העולה, גם מהמנחה מביאים קרבן קבוע בכל יום (מנחת כהן גדול). חלוקת הפרשיות מעידה על קשר זה בין מנחה לעולה. בפרשתנו ופרשת צו, בין הקרבנות השונים מפרידות פרשיות פתוחות ואילו בין מנחה לעולה מפרידה רק פרשייה סתומה כעדות להפרדה המצומצמת ביניהן. ההבדל המהותי בין מנחה לשאר קרבנות העולה שייחד לה שם שונה הוא שאופן הקרבתה שונה מאוד מקרבנות בע"ח שהרי אין בה שחיטה ויחס לדם.

ב, ג: והנותרת מן המנחה לאהרון ולבניו- מלבד במנחה, פרשת ויקרא לא מזכירה באף קרבן את החלקים הנאכלים. הפרשה רק מתארת את עיקר העשייה של הקרבן, הקרבתו לה'. מנחה אינה ברמת חיים הראויה להיחשב כקרבן לה'. לכן אינה נחשבת כשאר הקרבנות שתוקרב ישירות לה', אלא עיקר עשייתה מתבצע, בנוסף על הקרבת קומצה, בנתינתה לכהני ה' לאכלה.

ב, יא: כל שאור וכל דבש לא תקטירו- חלק מתכלית הקרבן היא לבטא התבטלות מצד האדם כלפי האל. השאור והדבש הם גאוות האדם ולכן אינם מתאימים לקרבן. השאור הוא פסגת הבישול האנושית ואף מראהו החיצוני התופח אינו מתאים כמו מצה לייצג שפלות. דבש הוא פירות האילן. הקרקע מוציאה לאדם פירות מוכנים לאכילה ואין הוא צריך לטרוח עבורם. לכן הפירות מייצגים את בעלות האדם על הקרקע.

ב, יב: קרבן ראשית תקריבו אותם ואל המזבח לא יעלו- אף שתי הלחם והביכורים אשר הם קרבנות של שאור ושל דבש, רק יונפו אך לא יעלו לאש המזבח.

ב, יג: על כל קרבנך תקריב מלח- המלח הוא מבודד ומנוגד לשינויי החיים. קרקע שהמליחו אותה לא תזריע צמחים. הוא מתאים לקדושה שכן גם היא קשורה בחוסר השתנות.

ב, יד: ואם תקריב- רש"י מפורסם לצחוק שרה בהתבשרה על לידת יצחק מביא את דברי הגמרא "כי משמש בארבע לשונות: אי, דילמא, אלא, דהא". גם הלשונות האלו מתחלפים לפעמים אלו באלו (כפי שאומר רש"י על בראשית כד לג). כאן 'אם' מתחלף עם 'כאשר', ובהמשך הפרשה "אשר נשיא יחטא" החילוף הוא הפוך, 'אשר' מתחלף עם 'אם' וזהה במשמעותו לפתיחת הפרשיות שלפניו "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל עדת ישראל ישגו". נראה שמקור תופעה לשונית זו הוא שבעבר הרחוק מילים אלה היו נחשבות לנרדפות, שבין משמעויותיהן הייתה חפיפה רבה, ורק בזמן מאוחר יותר התקבעו ההבחנות המדויקות ביניהן.

ג, יב: ואם עז קרבנו- דיני העז שונים מדיני הכבש רק באליה שמוקרבת בכבש בלבד. לכן חוזרת התורה על אותם הדינים להודיע שזהו ההבדל היחיד.

ד: כפי שכבר הערנו בכמה מקומות, הכפרה היא יסוד מרכזי וייחודי בתורה. קורבן החטאת מכפר על עבירה בשגגה. הקרבנות מסודרים בפרקנו לפי מעלת החוטא ומידת הצורך בכפרה. בהתאם לחומרת החטא ביחס לכלל העם כך גודל הקרבן. חמור מכולם הוא חטא הכהן המשיח, האדם שאמור בעצמו לכפר על העם. אחריו, שגגת כל העדה, שגגת נשיא שבט, ולבסוף חטאה של נפש פרטית.

ד, ב: נפש כי תחטא בשגגה- החטאת מכפרת על שגגת עבירות שזדונן מיתת בית דין או כרת.

ד, ג: יחטא לאשמת העם- ביום הכיפורים הכהן הגדול מכפר על עצמו ועל ביתו לפני שמכפר על כל ישראל (כפי שמתואר בפרק טז). ועל כך אמרו בגמרא "מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב". כפרת העם נשענת על טהרת הכהן הגדול. אשמה בכהן הגדול יוצרת בעיה תאולוגית. לכן בחטא הכהן המשיח, התורה מצמצמת בעיסוק באשמה שבחטאו. בניגוד לפרשיות החטאים האחרות דלהלן, לא מתוארת אשמת הכהן המשיח ולא נזכרות הכפרה והסליחה בסוף הקרבן.

ה: קורבן החטאת, אותו מביא כל עובר עבירה בשוגג, כבר תואר בפרק ד. עלינו להסביר מה ההבדל ביו עוונות המחייבים חטאת לעוונות הנזכרים בפרקנו המחייבים קורבן עולה ויורד או קורבן אשם. קורבן אשם, איל, מכובד מקורבן חטאת של כשבה או עז, ולכן מסתבר שעוונות עליהם חייבים אשם חמורים משגגות רגילות, בדומה ליחס המתאים בחטאות השונות בין חומרת העוון לכבוד הקורבן.
האשמות הנזכרים בפרקנו הם: אשם מעילה, אשם תלוי ואשם גזילות. מעילה יצאה משאר שגגות לחייבה באשם מתוך חיזוק מיוחד לשמירת הקודש. אף ביחס למקבילה המעודנת של טומאת מקדש וקודשיו הקפידו מאוד ישראל בדורות מאוחרים יותר על טהרת המקדש. הכהנים טבלו לפני תחילת עבודתם בכל יום ולפני הרגלים נהגו כל ישראל לטבול. הפרושים אף נהגו לאכול חולין בטהרה.
אשם גזילות בא על עוון של מזיד. בעוונות אחרים אין למזיד כפרה בקורבן, אלא שבגזילה מתוך שיכול להשיב את הגזילה ולתקן את שעיוות מבחינה ממונית, איפשרה לו התורה כפרה בקרבן. כמו אשם גזילות, גם שני האשמות שלא נזכרים בפרשתנו, אשם שפחה חרופה ואשם נזיר, יחד עם קרבן עולה ויורד על שבועת העדות, הם קרבנות היחיד היחידים הבאים על זדון כשגגה (משנה כריתות ב, ב).
הכתוב בנוגע לעוון עליו חייבים אשם תלוי מנוסח באופן כללי ומתומצת והוא די דומה לכתוב על עוון המחייב חטאת. קשה להכריע בבירור לכוונת פשטו, מפני שניתן לחשוב על סוגים רבים של טעויות העלולות לגרום לחטוא. לדוגמה מהלכות שבת, ישנם הבדלים להלכה אם חטא כשניסה לעבור על איסור אחד והזדמן לו לעבור על איסור אחר, או כשידע על איסורי שבת אלא שלא ידע על המעשה שעשה שהוא אסור בשבת, או שלא ידע שהיום שבת, או שלא ידע כלל על איסור חילול שבת, או שמסתפק אם עבר איסור שבת. הפירוש המסורתי להלכה הוא שמביא אשם תלוי אם מסתפק שמא עבר עבירה שחייבים עליה חטאת. אולם משום חשיבות קרבן האשם יתר על פני קורבן החטאת לא נראה יתכן שחומרת המעשה שחייבים עליו אשם תלוי קטנה מחומרת המעשה שחייבים עליו חטאת. עוון החטאת נזכר כמה פעמים בפרק הקודם בלשון דומה. התיאור בחטאת כל העדה הוא "ואם כל עדת ישראל ישגו… ועשו… ואשמו… ונודעה". תיאור עוון אשם תלוי הוא "נפש כי תחטא ועשתה… ולא ידע ואשם". בין תיאורים אלו ישנם שני הבדלים עיקריים: 1. המילה 'שגגה' נזכרת רק בעוון חטאת ולא באשם תלוי (אם כי בכפרתו נכתב "וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג"). 2. בחטאת, הידיעה נכתבת לבסוף ואילו באשם תלוי המילים "ולא ידע" נכתבות עוד מלפני האשמה (ובהמשך נזכר שנית "והוא לא ידע"). אבן עזרא מפרש שחיוב חטאת הוא כשנודע לחוטא איסור העבירה רק לאחר המעשה, וחיוב אשם הוא כאשר ידע על האיסור ושכחו לפני שחטא (כפי גדר חטאת ההלכתי). ההסבר המתקבל ביותר על דעתי לכוונת התורה הוא שאדם חייב אשם כאשר עשה במזיד מעשה שספק היה אסור ספק מותר (בדומה לפירוש המסורתי לאשם תלוי, אלא שעשה את המעשה, שספק אם היה אסור, במזיד ולא בשוגג).
שלוש העבירות עליהן חייבים קרבן עולה ויורד בפרקנו הן: שבועת העדות, טומאת מקדש וקודשיו, ושבועת ביטוי. עבירות אלו מיוחדות משאר עבירות בכך שאין בעבירתן מעשה ממשי (גם בשבועת ביטוי אין מעשה ממשי אלא העבירה היא שחילל את שבועתו). ישנה הקבלה בין עוונות אלו לעוונות עליהם מתחייבים באשם, והם מעין גרסה מעודנת שלהם: שבועת העדות מקבילה לגזל – בשניהם יש פגיעה בזולת בזדון. טומאת מקדש וקודשיו מקבילה למעילה – בשתיהן יש חילול הקודש. באופן פחות מובהק יש גם הקבלה בין שבועת ביטוי לעוון אשם תלוי. לפי פירוש אבן עזרא הדמיון ביניהם הוא שבשניהם הייתה בעבר ידיעה על האיסור, בניגוד לעוון חטאת לשיטתו. לפי פירושי ההקבלה ביניהם היא רופפת יותר, וכך גם טבעי בגלל הכלליות שבהם, ומסתכמת בכך ששניהם קרובים לזדון מחטאת רגילה (גם בשבועת ביטוי יש מידת זדון רבה יותר משגגה רגילה, שכן בכל המצוות חייב אדם מתוקף חלקו בעם ישראל מלידתו, ואילו בשבועת ביטוי האדם מתחייב מרצון עצמו, ולכן מצופה ממנו, עקב כך, לזכור ולהתמיד בשבועתו אף יותר משאר המצוות).

ה, א: ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע- לפי הפשט, התורה מקבלת עד ששמע או ראה או ידע, ולא רק עד שראה.

ה, ב: ונעלם ממנו והוא טמא ואשם- הכתוב קיצר ולא פירט שהאדם נכנס אל המקדש או אכל קודש, שהרי ודאי שלא תיתכן, כתוצאה מטומאת מגע, אשמה בלא זאת. בהשוואה לכך, יש להזכיר את הכתוב בפרשת חקת "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא" (במדבר יט, כ), שם מזכיר הכתוב את עצם חטאו, שטמא את מקדש ה', כלאחר יד.

ה, טו: בערכך כסף שקלים- בערך כסף שקלים. במשמעות זו, כ'ערך', משמשת המילה 'ערכך' פעמים רבות בפרק כז.

ה, טז: חמישתו יוסף עליו- חומש מלבר (מבחוץ). דהיינו תוספת של רבע מערך המעילה. כמו שיוסף אמר למצרים "ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידת יהיה לכם" (בראשית מז כד).
עשר הוא יחידה שלמה יותר מהמספרים שלפניו. על כך מבוססת השיטה העשרונית. ביהדות עשרה הם עדה למניין. המילה הדומה 'עושר' מציינת שפע. החלק העשירי הוא עיקר כוחו של הקניין שלנו, בנתינתו לה' אנו מסמלים כי הקניין הוא לה' והגיע אלינו בכוחו. חומש מבחוץ הוא שתי עשיריות מהסכום של הגזלה יחד עם הקנס. נתינתו משולה לנתינת שתי מעשרות. מעשר אחד ככל נתינת מעשרות של רכושנו, ומעשר נוסף בא לכפר כנגד המעילה, בה הכחיש המועל את אדנות ה' על הרכוש.

ה, כא: ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו- חובתנו לה' במצוות שבין אדם לחברו היא היסוד היהודי למוסר החברתי. גזל הוא ביסודו מעל בה', ובהתאם לכך גם בו משיב חומש.