בהעלתך

ח, ב: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות- הכוונה למקום הצבת הפתילות. שיוצבו לכיוון פניה, כיוון מזרח, אף שהמנורה עמדה בצד הדרומי של האוהל, בעבור כל ישראל יבחינו בה גם מבלי להכנס לאהל. ולכן נכתב בספר במדבר, ספר העם.

ח, ז: והעבירו תער על כל בשרם- ראה מה שכתבתי על הנזיר בפרשת נשא. השיער מבודד את הגוף. הלויים מסירים את שיערם כדי להיות מסוגלים להכיל קדושה חדשה במלואה. מנהיגים דתיים בכל העולם פעמים רבות מסירים את שערם לגמרי כביטוי לאיחודם עם קהילתם. גם תספורת כהן גדול, שהייתה יקרה מאוד, הסירה את שערו ככל הניתן לפי ההלכה. מנגד לתופעה זו, ישנם צדיקים מתבודדים שהם, כנזיר, מגדלים שערם פרע להבלטת בידודם מהסביבה. למשל בכל הציורים המפורסמים של ישו, הוא מופיע עם שיער ארוך לבטא את בידודו מהחברה.

ח, י-יב: וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים… והלוים יסמכו את ידיהם על ראש הפרים- תיאור סמיכת הלויים נשזר בתוך קרבן משיחתם, והוקבל יחס הלויים לקרבנם ליחס ישראל ללויים, לבאר את האחריות של הלויים על חטאי ישראל, כנגדם הם נלקחו לכפר.

ט, ז: למה נגרע… בתוך בני ישראל- הבעיה עלתה לפני משה דווקא בקרבן הפסח משום שהוא מצוות עשה שחייבים עליה כרת. מסיבה זו גם ניתנה הזדמנות שנייה לאנוסים.

ט, יט: כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו- עיקר תכלית הובלת עמוד הענן את בנ"י הייתה "לנחתם הדרך" (שמות יג, כא). תכלית נוספת שהושגה בהיצמדות לעמוד הענן הייתה שמירת בנ"י את משמרת ה', והיא התבטאה בגדלותה בעיקר בעת חניותיהם שלפעמים היו ארוכות מאוד, שכן כל עברי ידע שתכלית היציאה למדבר היא לשם המסע אל ארץ כנען, אולם תכלית חניותיהם הייתה אך ורק לשם הישמעות לקב"ה. בפסוקים הבאים תפורט אדיקות בנ"י בחנייה בהתאם לעמוד הענן, וזאת מפני שמטרת ספרנו בהזכרת עניין עמוד הענן כאן היא להדגיש לבסוף שגם בנ"י, כלויים, "את משמרת ה' שמרו".

ט, כא: ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר- בפסוק טו נאמר "ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר". מראהו היה כשל אש, אבל בפסוקנו נזכר מפורשות שגם בלילה, היה זה אותו הענן. ואולי הסיבה למראה האש של הענן היא עירוב הענן בחול המדבר הזהוב, אשר בלילה אור הלבנה שיווה לו מראה כשל אש.

י, ב: והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות- באמצעות החצוצרות הנהיגו את העם לצרכי השעה, אם זה למקרא לכינוס או למלחמה או אם למסע.

י, כט: לחבב בן רעואל המדיני חתן משה- בשמות ב נכתב "ותבאנה אל רעואל אביהן" ואח"כ "ויתן את צפרה בתו למשה". מכאן שרעואל הוא יתרו חותן משה, וחובב הוא גיסו. אמנם בספר שופטים כתוב "וחבר הקיני נפרד מקין מבני חבב חתן משה" (ד, יא), אך צריך לדעת שהמילה 'גיס' החלה לשמש במשנה, ואילו בתנ"ך לשון 'חתן' משמשת לייצג כל הצטרפות למשפחה ע"י נישואין, הן ביחס למקום – "שמשון חתן התמני" (שופטים טו, ו), הן ביחס לכלל המשפחה – "כי חתן בית אחאב הוא" (מלכים ב ח, כז), וכמובן, כשימושה הרווח גם בימינו, ביחס לרעיה או להוריה.

י, ל: לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך- המסעות במדבר ביטאו את האקטיביות שבתלות עם ישראל בה'. עליהם אמר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר" (ירמיהו ב ב). הם הביטוי להסכמת ישראל לבריתם עם ה'. באופן זה כל מי שלא מקבל על עצמו להיות חלק מעם ה', מתנער בדרך. למרות הבטחת משה, חבב "המדיני" לא זיהה את עצמו עם ישראל וחזר לארצו.

י, לא: אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים- יודע אתה כיצד אנו חונים במדבר, ויותר מאתנו מכיר אתה בנסי השגחת ה' עמנו (שהרי אין בעל הנס מכיר בניסו). והקדים משה דברים אלו לחובב לפני בטאו את האמונה בטוב ההוא "אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך".

י, לג: וארון ברית ה' נוסע לפניהם- ההליכה בעקבות הארון הטמיעה בעם את הישענותם על הדרכת התורה.
את הארון נושאים בני קהת כפי שתואר בפרק ד, אולם אלו נוסעים רק לאחר מחנה דגל ראובן. לפני חציית הירדן אומר "יהושע אל הכהנים לאמר שאו את ארון הברית ועברו לפני העם" (יהושע ג, ו). מה, אם כן, באמת היה סדר תנועת המחנות ומי היו נושאיו? אכן יש דעה בירושלמי שהיו שני ארונות: אחד למשכן, ואחד למסעות ולמלחמות. כמובן שהדעה הקלאסית שהיה ארון אחד בלבד יותר מבוססת, שכן לא נזכר ציווי על בניית ארון נוסף או תיאור של תכולתו. כן מוכח מהמסופר בשמואל, שכשרצו העם לקחת את ארון ה' איתם למערכה אל מול פלשתים, הם שלחו לקחתו מבית ה' בשילה עם חפני ופנחס, ומכאן שהארון שלקחו למלחמה הוא הארון המונח באהל מועד. ואולי רק נושאי הארון נסעו לפני המחנה, בנפרד משאר הלויים. ובעיתות מלחמה נושאי הארון היו כהנים.

י, לו: שובה ה' רבבות אלפי ישראל- בנוח הארון משה משבח את הקבלת ישראל אל אלוהם והליכתם בדרכו (אשר התבטאה בעיקר בחנייתם, ראה דבריי על ט, יט).

יא, ח: שטו העם ולקטו- במילה 'שטו' מתכוון לומר שיכלו לשוטט אנה ואנה והרי המן לפניהם.

יא, י: ובעיני משה רע- בעיני משה, כל הנהגתו לא היתה אלא הפצת דבר ה' ותיווכו עם העם אשר בא לדרוש את ה'. השחיתות המוסרית של כפיות הטובה מצד העם כלפי ה', המנוגדת בתכלית לדרישת ה', בלתי נסבלת עבור משה ושוברתו מהנהגתו עד לבקשת מוות.

יא, יא: למה הרעת לעבדך- דווקא בפסוקים אלו, כאשר משה מתייאש ומבקש לבזר את מנהיגותו, משתקפת עוצמתה הרבה של מנהיגותו. למרות כל קשייו אין הוא נוטשה, אלא מבקש עזרה מה'. כמו כן, גם במצבו הנפשי הקשה הוא נזהר שהעם לא ידאג, ואין הוא מראה חולשה אלא מלפני ה'.

יא, טו: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל- סיפור האצלת הרוח על שבעים הזקנים שזור בתוך שפעת השלוים להעיד על משה שעמד לבדו בהנהגה בכל הקשיים ורק נשבר בשל כפיות הטובה של העם, ולהודיע ששבעים הזקנים נועדו, כמתן השלו, למנוע הישנות מקרי כפיות טובה.

יא, כ: והיה לכם לזרא- המסר החינוכי נקלט בצורה מיטבית כאשר העונש, על סבלו, מושת בעוד התאווה לחטא ומימושו מורגשים. כך נקל לחוטא לקשר את פורענות העונש אל החטא.
יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם- מאחר שפנו מאת ה' והתלוננו באזניו, סיפק הקב"ה את תאוות האכילה שלהם בצורתה העליונה, תאוות הבשר, להוכיחם על שמאסו בתשוקה לקרבת ה', התשוקה הנצחית שאינה חדלה לספק אושר, וביכרו את מאויי קיבתם החולפים.

יא, כט: ומי יתן כל עם ה' נביאים- מוכיח על דעת משה בבקשתו מה' לעזרה במשא העם, שלא התכוון למשול בעצמו בעוצמה רבה, אלא רק להפיץ את תורת ה' בעם.

יב, א: ותדבר מרים ואהרן במשה- הדיבה על האשה הכושית באה להפחית מרוממות משה לפני השוואתם אליו. קנאתם צפה כעת משום שהואצלה רוח משה על הזקנים ולא עליהם.

יב, ב: וישמע ה'- קודם, כשהיה מדובר בתלונה על ה', משה הבחין בכך. כאן, כשמדובר בכבודו שלו, הוא אינו מודע כלל לדיבה מרוב ענוותנותו, וה' נחלץ להגנתו.

יב, ד: צאו שלשתכם- הציווי בהתחלה הוא כפי דמיונם בשוויונם. ואולם מיד לאחר יצירת הפנטזיה שלהם, ה' מוכיח אותם על אודותיה.

יב, יד: הלא תכלם שבעת ימים- כשבעת ימי הסגרת מצורע. בצרעתה לא היו סימנים, והיא חלפה באותו שבוע.