בשלח

יג, יז: פן ינחם העם בראותם מלחמה- המלחמה המדוברת היא מלחמת כיבוש הארץ. מלחמה היא מצב קיצוני בו אנשים מוכנים למסור את חייהם למען מטרה נעלה. עבד מורגל לוותר על כל שאיפה מפני אימת המוות, בהתאם לכך עם העבדים שיצא ממצרים הוא פחדן (כפי הכתוב בפרק יד "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד… ויאמרו אל משה… הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים… טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר"). כדי שיצברו אומץ ה' מאריך דרכם במדבר. פחדנות זו של העם תיחשף במלוא היקפה יותר משנה אח"כ בחטא המרגלים, ותגרום להם להאריך עוד את מסעותיהם במדבר עד ל40 שנה.
בכל הזמנים, העמים החזקים והמשפיעים בעולם כבשו את עוצמתם במלחמות. מיתוס הגבורה במלחמות והשאיפה לאימפריאליזם היו ערכים מרכזיים בתרבויות השלטות. לדוגמא ביוון הקלאסית, שבה עתות המלחמה היו מצויות מעתות השלום, השירה המרכזית בתרבות הייתה שירת הומרוס שעוסקת במלחמת טרויה ובמסעותיו האלימים של אודיסאוס. המלחמה היא מצב לא נוח עבור כולם, אולם תגמוליה והעוצמה שבה הביאו עמים רבים להתמכר לה ובתרבותם הם מעודדים את כל צעיריהם להילחם. בניגוד לכל זאת, מהות העבד, המוטמעת בו בתהליך שעבודו, היא שעדיף לו לעבור כל סוג של דיכוי ובלבד שלא להתמרד ולהילחם ולמות. גם בהמשך ההיסטוריה היהודית, במשך כל שנות הגלות, למעט קבוצות של יחידים, היהודים לא פיתחו אצלם את תודעת המלחמה כעם. השורש 'לחמ' גם מתאר את צרכי המזון הבסיסיים ביותר. מלחמת המצווה המוזכרת בתורה היא "כי תבאו מלחמה בארצכם". זוהי מלחמה הכרחית לצורך הקיום כלחם, בניגוד למלחמה שמקריבה חיי אדם בעד ממון.

יד, י: וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'- בזמן יציאתם נאמר "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (יב, מא). כחיילים בצבא, בנ"י צייתו ללא עוררין אל דברי ה'. כעת הם לראשונה נוכחים למצב המסוכן אליו הגיעו בעקבות ציותם לה'.

יד, כד: באשמורת הבוקר- אז ה' שם קץ לתקופת החשכה.

יד, כב: ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה- את המילים 'בתוך הים' המקדימות ל'ביבשה' המדרש דורש ואומר כי נחשון בן עמינדב קפץ ראשון למים לפני שנבקעו. בסדר המחנות הכתוב בפרשת במדבר, שבט יהודה הולך בראש, ונחשון הוא נשיא שבט יהודה. כנראה המדרש מצא בפסוק זה הזדמנות לשבח את נחשון כדי לכבד את אהרן שהתחתן עם אחותו. מתיאור אלישבע אשת אהרן כאחות נחשון למדו חז"ל שהנושא אישה צריך שיבדוק באחיה.

יד, כה: ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים- לאחר כל ההזדמנויות שהיו למצרים להניח לישראל, בשעת הסכנה כשהמצרים תקועים בתוך הים, מבזיק מוטיב השיבה המאוחרת בתורתנו הקדושה.

יד, לא: וירא ישראל… ויראו העם את ה'- המדרש מתאר את המכה על הים שהייתה עצומה ממכות מצרים. היא ודאי הייתה הרסנית יותר עבור המצרים אשר מתו ממנה בהמוניהם. ישראל רואים אותה בעיניהם ומפתחים יראה מפני ה'.

טו, א: אז ישיר משה- חלוקת השירה המקראית ללבנים ואריחים היא העדות העתיקה לחלוקה פנימית של הפסוקים לפני תיעוד טעמי המקרא. אמנם לשתי החלוקות עקרונות שונים. טעמי המקרא מחלקים את הפסוק ליחידות קטנות בהתאם לקשר הפנימי בין המילים. ואילו מטרת חלוקת השירה לאריחים ולבנים היא ליצור קבוצות בנות מספר מילים די קבוע. ראייה להתעלמות במידת מה של מבנה השירה מהפיסוק היא שבכל השירות המקראיות יש דוגמאות לפסוקים בהם יש הפסקה במילה המוטעמת בטעם פחות במעלה מאשר מילה אחרת בה אין הפסקה במבנה השירה.
נראה לי שהמדרש בדבר מניעת הקב"ה מהמלאכים לומר שירה בא לתרץ מדוע נמסרה בתורה שירת הים של ישראל הפשוטים.

טו, ח-ט: וברוח אפיך נערמו מים… אמר אויב ארדף- האירועים המוזכרים בשירה אינם לפי סדר ואף חוזרים על עצמם. אין מטרת השירה לספק תיאור היסטורי נהיר. מהות שירת הים היא להנציח את רגשות העם העזים של הכרתם בהשגחת ה' ולחזור אליהם שוב ושוב.
ארדף אשיג אחלק שלל- זה היה המניע הנפוץ להילחם באויב חלש. כנגד הסיכון המועט, יש סיכוי רב לבזוז אותו. מלחמת כנען לא תהיה ביתרון כוחני לישראל. המלחמה התנהלה כדי לזכות בארץ אבותינו.

טו, יז: מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדוני כוננו ידיך- 'מקדש' מוטעם בטעם מפסיק ולכן אין לפרש את 'מקדש אדוני' כסמיכות. ניתן להסביר את הכינוי 'אדוני' כאן, שמובדל משם הויה המשמש בשירה בפניות הרבות לה' בגוף נוכח, אם נפרש כמלבי"ם ש'אדוני' אינו בא כפנייה, אלא משמש כעין תואר סומך ל'מקדש' ומציין מקדש לשם אדוני, להבדיל ממקדש עבודה זרה.

טו, כה: ויורהו ה' עץ- ניסי אלישע היו דומים לניסים עברו. הוא (וגם אליהו לפניו) חצה את הירדן לשניים (שילוב של חציית ים סוף, ומעבר הירדן של יהושע). הנס המתואר בפסוקנו דומה לשלושה ניסים שאח"כ עשה אלישע. הראשון, ריפא את מי יריחו ע"י שהשליך לתוכם מלח. השני, סיר עם רעל שאלישע זרק בו קמח ושוב לא היה דבר רע בסיר. השלישי, ברזל נופל לירדן, אלישע משליך לירדן עץ ואחר כך הברזל צף כמו העץ. ספרי הבשורות שבברית החדשה אימצו את ניסי אלישע לסיפוריהם על ישוע. שהאכיל לחם מועט לאנשים מרובים ושהקים לתחייה אדם מת.

טז, ג: כי הוצאתם אותנו- כנגד הדעה המשובשת הזאת של בנ"י באים אינספור מקראות להורות שה' הוא המוציא את בני ישראל מארץ מצרים ולא משה ואהרון. כגון כל הפרשיה מפסוק ו עד פסוק י. הדעה הזאת נבעה כנראה מהעובדה שהצלתם החלה רק משמשה הגיע למצרים, מבלי התייחסות לעובדה שה' הוא ששלח את משה. מבחינתם, אילולא משה היו נשארים עבדים במצרים.

טז, טו: ויאמרו איש אל אחיו מן הוא- אסכם פירוש מעניין של משה אריה מירקין בהקדמתו למדרש רבה של הוצאת יבנה. הוא מפרש את השורש 'אמן' כמכוון לדבר נסתר. 'אמון' במצרית משמעותו הנעלם, הנסתר. ומכאן היסוד למילה אמונה, שיש לשייכה למה שנעלם, שהרי לנגלה אין צורך באמונה. ה'אומן' שומר ומסתיר את היונק מפני המזיקים השונים "שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק". ה'אמן' נקרא על שם הרוח היתירה, כוחות סתרים שאינם מצויים בסתם בני אדם "ראה קראתי בשם בצלאל… ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה" (גם 'בצלאל'- בצילו של אל, שכוחות סתרים בו). "חסד ואמת מן ינצרוהו"- חסד ואמת סתר ישמרוהו, כמו "אתה סתר לי מצר תצרני". ובפסוקנו, "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא" סתר הוא, דבר פלאי הוא "כי לא ידעו מה הוא", כמו "ולמה זה תשאל לשמי והוא פלאי". "והפלה ה' את מכותך… מכות גדולות ונאמנות וחליים רעים ונאמנים"- מכות וחוליים מופלאים ונסתרים, שלא תדע את מקורן ולא תדע כיצד לרפאותן, כמו "יככה ה' בשחין… אשר לא תוכל להרפא". הנאמן- מי שלא צריך להשגיח עליו, העושה את עבודתו בסתר כבגלוי. בהקבלה "נאמן רוח מכסה דבר"- נאמנות וכיסוי אותו דבר הם. בדומה, 'מנא' בלשונות הפולינזיות משמעו כוחות רוחניים נסתרים. גם 'אמת' משמעה 'סתר' "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" – המלאך אומר לדניאל שיגיד לו מה רשום בכתב סתרים. הוא לא מראה לו את הכתב שהרי הוא כתב סתרים ולא יבינו, אלא מסביר לו את משמעותו. "הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני" מקומה של אמת הוא בטוחות, בסתרים. "אמת מארץ תצמח" מקומה של האמת הוא בתוך הארץ, בסתרים, ועתידה האמת לצמוח משם, עתידה היא להתגלות.
זוהי מילה עממית אשר התורה הסכימה לדעת העם וקיבעה בשפה.

טז, טז: איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשותיכם- המן היווה את עיקר הצרכים הגשמיים, הרכוש המרכזי, של בני ישראל במדבר. באמצעות ההרגלים הכלכליים שבקיום דיני המן, הקב"ה הטמיע בעם את מערכת המוסר החברתית של התורה כהכנה לקיום המצוות בהן יצטוו בקרוב. כל הרכוש משויך לה' בראש ובראשונה ואסור לגנוב ממנו. בדומה ללשון באשם מעילות, שם מושא הגניבה הוא בראש ובראשונה הקב"ה "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו" (ויקרא ה, כא). הלקיטה החוזרת בכל יום מחדש מרגילה את העם להאמין בה' שיספק להם מחסורם בעתיד. הביטחון בה' נדרש לעם לשם קיום מצוות החסדים. מהעשיר נדרש שלא יאגור עוד ועוד בעוד חברו גווע, אלא שייתן לו משלו ויבטח בה' בנוגע לעתיד. המן גם סייע להבליט את יום השבת במדבר, בפרט בתחום בו השבת נבדלת מהמועדים, באיסור הכולל גם מלאכת אוכל נפש.

טז, כ: ויותירו אנשים ממנו עד בוקר- אף לא אחד מישראל גנב מן המן מעבר למה שהותר לו. אלא שהיו שהקלו לעצמם וחשבו שהמן שנכנס לרשותם שלהם הוא ויוכלו לחסוך בו. לא הבינו עדיין שהתורה דורשת להשפיע גם על ההתנהגות בתחום הפרט.

טז, כט: ראו כי ה' נתן לכם השבת- תחת יד פרעה שועבדו לעבוד בפרך, ואולם תחת יד ה' צוו לשבות ולנוח.

טז, לב: מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם למען יראו- יציאת מצרים היא עיקר יסודי ביהדות והתורה מבקשת להזכירה במצוות רבות. כאן התורה מצרפת אל יציאת מצרים גם את חינוך העם במדבר בידי ה' כזכרון מכונן של עם ישראל.

יז, ז: היש ה' בקרבנו אם אין- מטרתן של ההפוגות מהסיוע הנסי של ה' לעם היא להרגיל את העם לפעול בעצמאות יחד עם התגברות על קשיי אמונתם בהשגחת ה' עליהם.

יז, ט: בחר לנו אנשים- במלחמת עמלק השתתפה קבוצה מצומצמת של לוחמים מובחרים, שכן כלל העם מבועת מהמחשבה על מלחמה.

יז, יב: וישימו תחתיו וישב עליה- הנמיכו את משה בשביל שאהרן וחור יוכלו לתמוך בידיו בעמידה.

יז, יג: ויחלש- שלא התקיימה מחשבת עמלק שזינב כל הנחשלים אחרי העם כאמור ב'כי תצא' (נחשל היא מילה יחידאית, משמעות שורש 'חשל' היא כשורש 'חלש').

יז, יד: ושים באזני יהושע- מרמז ליהושע שהוא עתיד להמשיך להנהיג את ישראל במלחמותיהם.
מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים- דברים ששמעתי מאלחנן מאיר: בין דרך ה' לדרך עמלק יש ניגוד תהומי. בניגוד לה' ש"אוהב גר לתת לו לחם ושמלה", עמלק מייצג את התפיסה הפראית והאנוכית של 'כל דאלים גבר'. מלחמת עמלק מתוארת בסוף פרשת כי תצא "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". חטאו הגדול של שאול במלחמת אגג שבגינו הודח מהמלוכה היה שנדבק בתכונת עמלק "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר". הוא והעם חמלו על החזקים – המלך ומיטב הבהמות. הנהגה עמלקית דומה משתקפת בנטישת העמלקים שורפי צקלג את העבד המצרי מפני שהיה חולה. גם עצת המן נשאה אופי מחשבה דומה. הוא אומר לאחשוורוש "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד… ולמלך אין שווה להניחם. אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול… להביא אל גנזי המלך". היהודים לא מאוחדים ובשל כך חלשים. לא משתלם להשאירם בחיים, ולכן אם המלך מסכים הבה נשמיד ונירש אותם. התורה דורשת בניית חברת חסד, ומשום כך מכריזה מלחמת חרמה בעמלק שבבסיס תפיסתו החייתית מנצל את החלש.