שבת זכור תשע"ט

יום שישי, שמונה בבוקר. קמתי מהמיטה והלכתי לחדר האוכל. הישיבה יושבת ואוכלת. איחרתי. התפילה כבר נגמרה לפני כן. ליד עמדת הפנקייקים צלחת ריקה. אבד כל זכר לאותה ערימה ששכבה שם כמה דקות מוקדם יותר. לקחתי ירקות וקוטג' והנחתי את המגש שלי בשולחן בפינה, ליד מתן, בן דוד שלי. ביקשתי ממנו שישמור לי גם 4 פנקייקים כשיהיו מוכנים, ואני אלך, אתפלל ביחידות ואחזור. כשחזרתי ישבתי לאכול. עכשיו נותרתי לבדי בחדר האוכל, כי כולם כבר הלכו לשיעור של הרב סבתו על פרשת השבוע, או לחדריהם לחזור לישון. בימי שישי, כשאני נשאר לשבתות, אני מקפיד לאכול ארוחות בוקר, מכיוון שבארוחת הצהריים מוגשת רק לחמניה עם נקניקיה, אשר אותי, כצמחוני, היא אינה מספקת. נותרה הרבה בלילת פנקייקים, והחבר'ה המשיכו להכין, על דעת שמה שיכינו ייאכל. אכלתי עוד פנקייק אחד. ברקע בחדר האוכל, מכיני הפנקייקים השמיעו ברמקולים שירים יפים שלא הכרתי. הגיעו החברים מהשיעור. עברנו בעד דלת חדר האוכל אל בית המדרש הישן, בו צפויה להתקיים ההצגה בשבת זכור. ערכנו עוד חזרה אחת על ההצגה, ואז צילמנו אותה. בהצגה המצולמת, התבלבלתי בחלק מהטקסט ויצא שדילגנו על רפליקה שלי. אין דבר, העיקר הוא ההצגה בשבת. בזמן החזרות, זרקתי כמה פעמים את כובע הקסקט, פריט הלבוש הנוסף שלי לדמות הבמאי, בנסיון לתפוס אותו בראשי מהאוויר. הכובע רך מאוד, ולכן לא נזרק בצורה ישרה. באחד הנסיונות, כשהרמתי את הראש לתפוס אותו, הוא פגע במצחייה שלו באף שלי ופצע אותו. חשבתי שזו פציעה די מגוחכת. יצאנו בסוף הצילום. את חדר האוכל קישטו תלמידים משיעורים נמוכים לקראת שבת זכור.

הלכתי לחדר. השותף שלי סיפר בחור במקלחת בזמן שאני התגלחתי והורדתי את הכביסה שלי, שהתייבשה על מתלה במסדרון בימים האחרונים. על דלת חדרנו תלו שלט המודיע שהיום תורנו לשטוף את המסדרון לכבוד שבת. כשגמרנו את מעשינו התחלנו לשטוף את המסדרון. שטפנו כבר גם את החדר. חבר נוסף לחדר הגיע והצטרף לעזור. שניהם היו עייפים. הראשון רץ בבוקר 21 ק"מ במרתון ירושלים, והשני יצא לרכוב בעיר 40 ק"מ. אחרי שסיימנו, ב2 וחצי, התקשרתי למתן אם ירצה לבוא להתאמן אקרובטיקה על הדשא, כפי שהציע לי כשבאתי בראשונה לארוחת הבוקר. תפסתי אותו עם חברים בואדי. עשו פק"ל קפה. קבענו להתאמן ב3. חבריי לחדר הלכו לישון. הייתי עייף גם אני. יום לפני כן, נסעתי לאוניברסיטת תל אביב ליום פתוח של תכנית לימודים למצטיינים, לאחריו יצאתי עם חברה שלי לקונצרט שירי דיסני של תזמורת כלי הנשיפה של האוניברסיטה. מצד הנסיעות, אותו היום היה מתיש ביותר. יצאתי מהישיבה במעלה אדומים כמעט שלוש שעות לפני תחילת ההרצאה של היום הפתוח. בירושלים האוטובוס עמד בפקקים. הווייז הראה ששניים וחצי ק"מ עד לתחנה המרכזית צפויים לקחת חצי שעה. לחצתי על כפתור ה'עצור', והנהג הוריד אותי באמצע הכביש. עדיין ירד גשם לפרקים. הלכתי ורצתי חליפות אל הרכבת. הגעתי דקה לאחר שהרכבת עזבה ונדרשתי לחכות עוד חצי שעה. כשירדתי בתל אביב מיהרתי בדרכי להרצאה במרחק ק"מ וחצי. הגעתי מעט באיחור. האולם היה מלא לחלוטין, ואני ספוג זיעה התיישבתי על המדרגות. בסוף ההרצאה הקצרצרה הגשתי את בקשת הקבלה שלי לתכנית, והלכתי עם החברה לקונצרט. כשנפרדנו בסביבות 11 ורבע יצאתי לדרכי לישיבה, שהתעכבה לבסוף עד ל3 וחצי לפנות בוקר. לכן הייתי עייף. לא ישנתי. ב3 יצאנו להתאמן בדשא. הרבה זמן לא התאמנתי אקרובטיקה, אבל, השבח לאל, אני במצב טוב ולא הייתה נסיגה ביכולותיי. לקראת בוא הקיץ אצטרך להתאמן יותר ולהתקדם לתרגילים חדשים. נפרדנו לבסוף, והלכתי לחדר להתכונן לפני שבת.

את קבלת שבת הובילה מקהלת שבת זכור. הם שרו עיבודים מעניינים בהרבה קולות. בחלק מהזמן נרדמתי על השולחן. עם סיום התפילה קמתי ללחוץ יד לרב סבתו לשבת שלום ולקחת את עלוני שבת זכור. בחודשים האחרונים כתבתי פירוש למגילת אסתר. את המבוא לפירוש שלחתי כמאמר לעלון. בשבוע האחרון התווכחתי רבות עם העורכים אשר חמדו בעקשנות לשנות לי את המאמר במקומות רבים. כמעט על כל השינויים התגברתי, ושמחתי לראות שהמאמר יצא מכובד. בשבת זכור העלון מכיל, נוסף על החלק העיוני הרגיל, גם חלק היתולי. איני חושב שיש מי שמעיין במאמרי העלון מהחלק 'הדיכאוני', אבל רציתי לקחת עותק ולשמור אותו אצלי למזכרת. מתן בא ואמר לי שמשפחת לבנת הזמינו אותנו אליהם לארוחת שבת. מיד עם גמרו לדבר, הגיע הרב עופר לבנת עם בנו בן ה14, עודד, והחרו החזיקו אחריו. ביררתי בזריזות לוודא שלא אחמיץ יותר מדי אם אעדר מארוחת הערב הישיבתית, ונעניתי בשמחה להזמנה.

לבנת הם מארחים לתפארת. אכלתי אצלם כמה פעמים מאז הגעתי לישיבה. בן דוד של אבא שלי, גם הוא תלמיד לשעבר בישיבה, נשוי לאחות של נעמה לבנת. בכמה פעמים שבאו, הוזמנתי אף אני לארוחה. בשבת זכור השנה, בן הדוד לא הגיע, אבל לבנת זיהו אותי בתפילה והזמינו אותי יחד עם מתן. הלכנו לביתם יחד עם עוד מוזמן, חבר שלי מהשיעור. הם מכירים אותו מלונדון, שם אבא שלו מכהן כרב העיר. בדרך דיברנו, אני ומתן, עם עודד. לבדי בשגרה, אני מרגיש שאני עוסק בהרבה תחומי מחשבה, אך בשיחות חברתיות, משום מה אני תמיד נמשך לדבר על סרטים. עודד לא רואה הרבה סרטים, ולכן דיברנו יותר על סדרות ועל המשחק פורטנייט (שפופולרי מאוד בתקופה האחרונה). כשהגענו אל לבנת, המתינו בפנים שלוש משפחות אורחים על ילדיהם הקטנים. האחת הייתה של הרב ישי, הר"מ של שיעור ד', ושל השיעור שלי בשנה שעברה. את שתי המשפחות האחרות לא הכרתי.

במרכז הבית עמד השולחן במצב מורחב, ערוך בכלים נאים. הסכו"ם מעוצב בצורה מזוגזגת, מהפנטת; במרכז השולחן נחו קישוטים של מסכות בצבע כסף; ועל הכוסות היו תלויות מסכות מיניאטוריות וקשי שתייה כסופים. בחודשים האחרונים קראתי את שני הספרים השמימיים, אידיוט של דוסטויבסקי, ומלחמה ושלום של טולסטוי. החלל הריק שנותר בי מאז סיימתי אותם עוד לא התמלא, ושמחתי להרגיש כלוקח חלק בסצנה מנשפי האצולה, המרובים בספרים הללו. לבנת הם ממש מומחים באירוח, וכמעט בכל שבת ככל הידוע לי, הם מארחים תלמידי ישיבה וכמה משפחות. נעמה זכרה שאני צמחוני, והתנצלה שלא ידעה לפני כן על בואי. משונה שתמיד המארחים המפנקים ביותר, מודאגים שמא אני לא אמצא מה לאכול. הודיתי לה והודעתי שלא תדאג לי כלל, כי אני סמוך ובטוח ששאר האוכל, מלבד הבשר, יהיה לי לעונג גדול.

בטרם כל ביקור אצל משפחת לבנת הספקתי לשכוח ממנה, וגם הפעם, בהיכנסי לביתם השתאיתי מחדש אל מול התמונה המרהיבה התלויה על הקיר בסלון. הערב הציור המופלא ריתק אותי מתמיד, והתבוננתי בו זמן רב. והרי תיאורו: להערכתי, רוחב התמונה הוא 120 ס"מ וגובהה 90 ס"מ. בציור נראית, בצורה סימטרית, דרך הנפרסת לפנים. תחילת הופעתה בחלקו התחתון של הציור, במלאה בשיא רחבה כשלושת רבע מרוחב התמונה, והיא נמשכת ונמתחת עד לנקודת האופק, הנמצאת באמצע הרוחב ובשליש הגובה של התמונה. התמונה נראית כמו מתחלקת לשישה חלקים הנמתחים מקצוותיה אל נקודת האופק בסוף הדרך, וצבעיהם, לסירוגין, הם של כחול עמוק ואדום כהה של דמדומי ערב. הדרך אדומה. בצידה הימני חורשה ובה צומחים עצים (בחורשה אין צמחייה מלבד העצים המפוזרים ברווחה), ובצידה השמאלי, מאחורי גדר עץ נמוכה עובר שביל במקביל לה, אליו פונות שורת חנויות מוארות ושולחות ממבואותיהן גגונים נמוכים לסוכך על שטחו הקרוב להן. גם בין החנויות צומחים עצים כעצי החורשה. החורשה והחנויות צבועות בכחול של בין הערביים. מעליהן מכסים את ענפי העצים עליהם האדומים, בזקנתם החיונית והשלווה טרם נשירתם. ולבסוף, בקצה התמונה מעל הדרך נראים השמים הכחולים אף הם. לאורך הדרך האדומה, ובצדדיה, בחורשה ובשביל, הולכים אנשים, מהם יחידים ומהם זוגות אוהבים. הדרך רצופה שלוליות, בהן משתקפים לעיתים האנשים והעצים. ככל שממתרחקים מהצופה בתמונה, ומתקרבים אל מוקד התמונה באופק, התמונה מתבהרת. הדרך מקבלת גוונים בהירים, עלי העצים נעשים צהובים, השמים מזהיבים ובנקודת המגוז, האופק מסנוור באור של גאולה. הזיקנה המעודנת סוקרת את יפי ימי עלומיה תוך השלמה עם מסע נדודיה.

חלוקת המקומות מסביב לשולחן הסתבכה מעט. למשפחת לבנת שני ילדים נוספים, נוסף על עודד שזכרנו, גלעד בן האחת עשרה והדס בת השש. שניהם דיברו הרבה, ובקול רם. בזמן שנעמה סידרה את המקומות, הם הרעישו בצעקותיהם והיא התבלבלה בתוך הבלאגן. לאחר שהחלפנו מקומות שלוש פעמים, התברר שורש הבעיה. היה חסר כסא אחד. עם הבאתו התיישבנו לאכול. בקצה השולחן הראשי ישבתי אני, בין החבר מהישיבה לבין מתן אשר ישב סמוך לשולחן מתקפל עראי שנפתח לצורך האירוח הגדול. בסביבותינו ישבו ילדי לבנת, וגם זוג אחד עם הפעוטות שלהם. בזמן האוכל דיברתי בעיקר עם גלעד. הוא בחן אותי על כל מה שלמד בבית הספר בגמרא ובתנ"ך, חד הרבה חידות חול וסיפר בדיחות. הוא פתח בשאלה עד מתי מותר להתפלל מוסף? ואני סיפרתי לו שאת פרק תפילת השחר יצא לי ללמוד 5 פעמים – בבית הספר היסודי, בחטיבה, בכיתה ט כשעברתי לבי"ס אחר, בשבו"ש שלי נבחנתי על הדפים משם המוכרים לי היטב, ובשנה שעברה למדתי את מסכת ברכות. הוא המשיך לשאול על הנשיא שהוחלף בנשיא אחר, על התלמיד ששאל על חובת תפילת ערבית, וסיים בשאלה מי היה רבי יהושע? כשלא עניתי את התשובה לה ציפה, הוא רמז לי בלחישה שהוא הקים דת אחרת. שתקתי, וגלעד הסביר שרבי יהושע הוא ישוע הנוצרי. במהלך הארוחה הרב עופר עבר ומילא כמה פעמים את כוסות היין ביינות שונים להרבות בברכת 'הטוב והמטיב'. כבר ממנות הסלטים נהניתי מאוד. לאחריהן הוגש מרק בשרי. והמנה העיקרית הושמה בקערות כבופה על המזנון החופשי מאחורינו. הזוג שישב לידינו שתק בד"כ, אבל כשנשאל ענה הגבר שהוא מורה למתמטיקה. התעניינתי בכך וסיפרתי לו שבשבוע האחרון ביררתי הרבה בנוגע ללימודי מתמטיקה בשנה הבאה באוניברסיטה, אם כי שלא להוראה. הוא טען שאני נראה לו מוכר, וניסה לברר מאיפה הוא מכיר אותי. עניתי שהוא האדם הרביעי השבוע שמזהה אותי דומה למישהו אחר. בהמשך הארוחה, שאלתי גם אני את גלעד חידות, עליהן ענה הוא בקול חזק למדי. הרגשתי מעט שלא בנוח על שאני גורם לו להפריע לשירת זמירות השבת באגף הרבני, אבל התנחמתי בהשערה שבני המשפחה רגילים למצב הזה. בתורו להציע חידה, הוא שאל אותי "כמה זה 1+1? 2+2? 4+4?". הזדמן לי כמה פעמים לחשב חזקות של 2 כבר מגיל קטן, אולי מאז שקראתי בשנות היסודי את 'המקרה המוזר של הכלב בשעת הלילה', אבל מ8,192 אינני זוכר בע"פ אלא ממשיך לחשב תוך כדי דיבור. כשהגעתי ל65,536, גלעד התבלבל והפסיק לומר את התשובה שעניתי, אלא רק "כמה זה מה שאמרת ועוד מה שאמרת?". אני כבר שכחתי את המספר שאמרתי ועניתי 131,465. למראה הצוחקים הוא פסק משאלותיו, ולאחר כמה שניות הבין גם הוא שלא יתכן שמספר אשר דרושה לו מידת זוגיות רבה כ"כ, יסתיים בספרה 5.

משך מרבית הסעודה, בראש השולחן, שרו הרב עופר והרב ישי ניגוני שבת רבים שלא הכרתי. בנקודה מסויימת התכוונתי לספר לרב ישי רעיון על פרשת ויקרא, אך בשל ההמולה ויתרתי על הרעיון מעט לאחר שהתחלתי לדבר, והצטרפתי לשירה. בהמשך הארוחה נכנסו אורחים. עודד הלך להביא להם כסאות. בישיבה סיימו את ארוחת הערב, ולאט לאט זרמו והתווספו על האורחים רבים מתלמידי הישיבה, בעיקר מעל שיעור ד'. שתו בשפע, והרבה כבר היו מבושמים ביותר. בשלב מסויים ספרתי 63 אנשים, אך נכנסו עוד אנשים אח"כ. אני חושב שבשיא, היינו בסלון משפחת לבנת 80 אנשים. איני יודע מאיפה עודד הביא כ"כ הרבה כסאות, אולם יותר מחמישים מאיתנו היו ישובים. כולם שרו הרבה מאוד שירים. הרב עופר חילק לכולם שתייה חריפה. אני ישבתי עדיין במקומי ליד השולחן בגבי לקיר, אז אצלנו היה מרווח כבתחילה. שלחתי את הדס לעבור בין כל הנוכחים אל קצה השולחן ולהביא לי עוגה. גלעד ועודד העבירו מעלי בידיים רועדות כוסיות שתייה חריפה מלאות עד גדותיהן. בהתחלה נזהרתי שלא יטפטפו עלי, אבל אח"כ נהייתי שאנן, מתוך שלא התלכלכתי עד כה. לבסוף, קרה מה שהיה מוכרח לקרות. גלעד העביר מעלי כוסית וודקה ושפך את רובה על ז'קט הסופטשל שלי. כשהוכחתי אותו על כך, הוא הרים כוסית וויסקי וצעק לעודד בצד השני של החדר "תזכור! אתה מביא לי 10 שקל אם אני שותה את זה". חבר שהתיישב לידי עודד אותו לשתות ולהתייחס לנוזל כמו אל מים. גלעד היסס מה, אבל שתה לבסוף. מיד הקיא קלח מפיו אל הרצפה. מעט קיא שלו ניתז על חלקה העליון של סוליית הנעל שלי. קמתי והלכתי לשירותים לנקות אותה במגבון. כשחזרתי לשולחן, לא שבתי למקומי, אלא הלכתי לעומק הצפוף של האנשים, לשוחח עם חברים. כולם היו שמחים ושרו. כמה פעמים התפתחה תנועה המנסה להשתיק את כולם ולתת לרב ישי לדבר. האווירה העליזה עודדה את השיכורים לדבר ולשיר, אבל לשתוק ולהקשיב – לא יכלו. בתוך ההמון הרועש, אלו שלקחו על עצמם להסות את השאר, התעוררו לדבר ולשטוח את כל סוגי מחשבותיהם על השקט הדרוש, ומכיוון שלאחר המשתיק הראשון, קמו אחריו משתיקים נוספים בהיכנסם לתוך דבריו, גברו הקולות לצעקות. אחרי כמה דקות ארוכות בהן לא הושג השקט אותו ביקשו כולם, חזר הרב ישי לשיר וכולם הצטרפו.

הכרתי בחוויה המשמחת שאני בתוכה ויצאתי החוצה למרפסת ועמדתי על המעקה. בחוץ היה חושך. מתחתיי, עד לעומק של עשרה מטרים, שכנו ארבעה מפלסים של בתים. מלפניי, ראיתי בחושך מעט מהואדי ומהכביש הראשי. בפנותי אל הבית ראיתי למולי את התמונה השלווה-מאושרת בצבעים האדומים והכחולים, ובינינו את כל הרוקדים והשרים. גם אני שתיתי הרבה, ומפני החמימות שבתוכי לא הפריע לי קור אוויר המרפסת. כשחזרתי פנימה, הבחנתי שהייתי מהבודדים שלא התנהג בשגעון. הודיתי לרב עופר ולנעמה על האירוח. גם עודד הוא צמחוני בתקופה האחרונה ונעמה דיברה איתי על כך. היא אמרה שהבינה שלא תועיל אם תדבר איתו על כך ישירות כי הוא לא יקשיב לה, מוטב לה שתיתן לו מרחב ואולי רעיון הצמחונות יעבור לו מאליו. עזבתי עם חבר את החגיגה בשעה 11 וחצי והלכנו לישיבה. במבואה לבית המדרש דיברתי עם כמה חברים. לאחר שהם פרשו לישון, המשכתי בשיחה עם חבר אחר שבא לישיבה לשבת זכור מלימודיו באוניברסיטה. בירכנו זה את זה לפרידה כמה פעמים, אבל המשכנו בשיחתנו עד ל1 וחצי. הלכתי לישון.

בשבע וחצי קמתי לתפילה עייף. לפני הקריאה בתורה, התקיימה מכירת העליות על פי נושאי לימוד. בשנים קודמות, מאוד התרגשתי מהטירוף שבהחלטות הקנייה הנחפזות מצד הזוכים המאושרים, אשר זכו לתהילת שבת ולחובת הלימוד של כל התנ"ך שמונה פעמים במשך השנה הבאה. במחשבה נוספת, אין ברירה אחרת לנורמת המחירים המופרזים. התנדבות הלימוד במכרז מעידה על רצינות הישיבה. זוכי המכרז, הנוהגים לכבד בעלייתם את אחד הרבנים בתמורה לברכה או למקופלת, הם המחיר שהישיבה משלמת כדי לשמור על אופיה, אופי שבת זכור, ובידור המתפללים. לצידי בבית המדרש יושב ברק, הגבאי. הייתי ער לרמיזותיו התכופות אל מנחי המכירות, בזרזו אותם להתקדם בהכרזות. גם אני רציתי שיזדרזו מכיון שההצגה שלנו צפויה להימשך 45 דקות, לעומת חצי שעה שארכה ההצגה בשנה שעברה, ולא רציתי שהקהל יהיה רעב מדי ויכעס. יחד עם זאת, תהליך המכירות שיעשע אותי כתמיד, שיאים חדשים נשברו והשתנו מעט תחומי העניין המבוקשים ללימוד. בסוף התפילה ירדתי לארגן את בית המדרש הישן. מצאתי שם את חבריי לשיעור שכבר סיימו לסדר את הבמה. כל בני הישיבה הגיעו, קידשנו והתחלנו בהצגה. ההצגה הייתה ברוח הסרט 'המופע של טרומן' ונקראה 'המופע של פרומן'. אני שיחקתי את דמות הבמאי ועיקר התפקיד שלי היה במונולוג פתיחה ארוך בהתחלה. נהניתי מהתפקיד הזה. בזמן אמת, הרגשתי את הלך הרוח של הקהל והבנתי לראשונה את המקום שלי בהצגה. גם בהתייחס לשאר המציגים תוצאת ההצגה הייתה מוצלחת בהרבה מכל החזרות. בהמשך השבת, יותר מעשרה חבר'ה באו אלי בזמנים שונים לשבח אותי על המשחק במחמאות כנות ומגוונות. חייכתי בחדוה השמורה לכל חובבן המתמיד להשתבח בתחום של מותרות, משל יש לו כוחות עבור כל הנחוץ לו ויותר. אל מול ביטוייהם הייחודיים שפנו אישית אלי, לא יצאה מפי הודיה מקורית אלא פשוטה. את חלקם שאלתי על אורך ההצגה, אך לשמחתי הם ענו שאורכה לא הפריע להם כי הם נהנו. משום מה כמה מהם שיבחו אותי על הבימוי של ההצגה. נזכרתי במה שקראתי על אריך פון שטרוהיים, שמשחקו את דמות הנבל בסרטים גרם לתדמית רעה שלו בעיני הציבור הגרמני שהחרים אותו, ונוכחתי שגם היום, למרות שהקהל רגיל בהצגות ובסרטים, הוא מקבל את שהתרחש לפניו במידת מה של אמון. עניתי למשבחים שאין לי שום קשר לכתיבה או לבימוי של ההצגה, ואף לא ידעתי מי הכתובת לשבחים. ההצגה שלנו הוכנה בידי רבים מהשיעור, הרכיבה את עצמה טלאים על גבי טלאים, ללא מנהל מרכזי שלקח על כתפיו את האחריות לה. על כן הצלחתה הפליאה אותנו במיוחד, ביחסה המאושר לציפיות המועטות שתלינו בה.

בארוחת הצהריים, לאחר דברי התורה, הוצגו מערכונים קצרים קומיים בידי תלמידים. כשאלו נפסקו, החל הרב סבתו לשיר את ה'יוממה'. שירת היוממה היא אלתור המורכב משני זוגות של שורות מחורזות העוסקות בכל נושא הקשור לכלל הנוכחים. בהתאם לקצב, קופץ ושר בכל פעם חרזן אחר. הנושאים הנפוצים היו: האוכל הירוד בישיבה; גיוס שיעור ב; זירוז שיעור ו להינשא; והעיסוקים בישיבה שאינם תורניים, הוי אומר ביטול תורה. בנוגע לגיוס של שיעור ב, בשנה שעברה הרגשתי די עצוב בשבילם. יותר עצוב מהם. השנה כבר התרגלתי לרעיון שסוף הצעירים להתגייס וחלקם אף עוברים את החוויה בצורה מוצלחת. בתוך חליפת ההתגרויות בין המיועדים לגבעתי והמיועדים לשריון, נאמר שסגול זה צבע של בנות, והוזכר גם דבר על המתנדבים לכומתות האדומות, ואני אמרתי "שיעור ב הנבונים / הגם בכם ילכו לצנחנים / דור הולך ודור בא / ובתורו גם זה נשבע". היוממה הופסק אצל הבן של הרב סבתו שביקש מאביו לעדכן מה חדש ולספר על ג'ורדש. כמו בחתימת ההצגה שלנו, בה פירטה דמותו של הרב רבינוביץ' את מסורת היום ובשיאה את הסיפור על ג'ורדש, וכולנו הצטרפנו בקריאות, גם עכשיו כל התלמידים שאגו "ג'ורדש! ג'ורדש! גורדש!". בשונה משנה שעברה בה מיאן הרב סבתו לספר, היום, לאור הבקשות הרבות, נעתר הרב וסיפר באריכות הפעם את הגרסה, האמיתית בהחלט לטענתו, על ג'ורדש – סיפור מסע תרומות ניסי של הרב, שאינו מדבר אנגלית, בקרב קהילות ארה"ב ותמיכתו בידי ג'ורדש הנדיב. בזמן הסיפור, עמדתי סמוך לשולחן הרבנים, ושמעתי את הרב אליאב מקדים בשקט את הרב סבתו, ומדקלם קטעים רבים עוד לפני שהרב סיפר אותם. הוא סיפר לי שהוא שומע את הסיפור הזה כבר במשך שלושים שנה. נזכרתי ברעיונות שקראתי אצל פרויד, ובמקום אחר בשם תומאס מאן, על אודות התהוותם של מיתוסים. לו היינו באמצע היוממה, הייתי שר 'הרב סבתו כולנו נתפלא / איך לגוון על ג'ורדש אינך נלאה / הרי הצעת דוקטורט בהיסטוריה / לחקור את שורשי המיתולוגיה". אולי אחרוז זאת ביוממה של פורים. לאחר הסיפור יצאנו למנוחת צהריים קצרה, מצאתנו ב14:40 עד לתפילת מנחה ב15:30. בחוץ גשם טיפטף. בפתח מבואת חדר האוכל עמדה על מקומה ילדה קטנה לבושה במעיל, נזהרה מלצאת שמא תירטב. רצתי וקיפצתי לפניה לפי סדר מתוכנן לכאורה הכולל גם קפיצת סיבוב, כמו בסצנות שזכרתי מהסרטים "גבר מי שמטפלת" ו"אושן 12". לקחתי מהחדר את הספר "מובי דיק" לבית המדרש, כדי שאקרא שם בתנוחת ישיבה, ולא אצטרך לשכב על המיטה כי אז לבטח ארדם. לפני שהספקתי להתחיל לקרוא באו חברים והתחילו לדבר איתי עד למנחה. לאחר מנחה התגלגלו עוד שיחות. כבר השלמתי עם כך שהשבת לא אקרא הרבה, כי אתרכז בענייני והנאות השעה. הרי הקריאה בישיבה נכללת עם מלאכת ימי המעשה, ואילו מצוות "וקראת לשבת עונג" מחייבת פנאי של מעין עולם הבא, ובפרט בשבת זכור מרובת העניין. ג'ונה בא וביקש ממני לחזור באזניו על יוממה שאמרתי. הוא הסתייג מההטפות כנגד ביטול התורה והלך כך: "זמירי, ביקרת את אפלטון / הרב אליאב, קבלת על המרתון / אך האם תעז לקרוא לbottle / להתגרות בענק, בAristotle". ג'ונה חייך ואמר שהוא רוצה לקרוא יותר פילוסופיה קלאסית. הודיתי בפניו שכך התאים לי לחרוז, אבל בהחלט אני מעדיף את אפלטון. אפלטון כתב ספרות יפה ועסק בנושאים נשגבים של הנפש והמידה הטובה, ואילו אריסטו ניסה לעסוק במדע מדוייק בעזבו את הפן האסתטי של היצירה (אם כי יצירתו העיקרית לא בהכרח הגיעה אלינו, למשל באתיקה ניקומאכית, שהמצוי לנו אינו אלא מחברות שנרשמו בידי תלמידיו). היום לאריסטו אין הרבה ערך מדעי, אבל לאפלטון עדיין יש הרבה ערך ספרותי. ג'ונה המשיך כמצדד במדע, ושאל למה לנו פילוסופיה כשיש מדע, והאם האמפיריציזם תרם להתפתחות הרציונליזם? המדע נולד מקרבי הפילוסופיה, אשר כיום מתגדרת במקומות אליהם הוא אינו מגיע. שני סוגים להתעוררות הפילוסופית – התעוררות מלתתא והתעוררות מלעילא. האמפיריציזם הוא ההתעוררות דרך החושים, הנחקרת באמצעות אברי גופנו הנבערים, לעומת ההתעוררות הנפשית שבאה מתוך מעקבינו אחר החלק האלוה ממעל שבתוכנו. בהקבלה זאת אפשר לומר שאריסטו פעל בדרך הראשונה ואפלטון בשנייה. זו הקבלה שמתאימה גם לפרשת השבוע, ויקרא, לעומת צו. ויקרא עוסקת בערכים העליונים הנשגבים של הקרבנות: החטא, ההקרבה העיקרית לה', והכפרה הסופית. ואילו צו עוסקת באופן הפרקטי של הקרבנות: "זאת תורת העולה", ומפרטת פרטים מעשיים של ההקרבה וחלקי המאכל של הכהנים (ובשלמים, גם של ישראל).

בן שיחי הבא שצד את עיני בבית המדרש היה הלל, חבר מהשיעור. התעניינתי בנושאים שמעסיקים את רוחו וכך החלה שיחתנו. הנושא העיקרי היה 'דיבור'. הלל חזה שבהתפתחות הטכנולוגית, יגיעו לאמצעי הבעה יותר טובים מהשפה וככה אנשים יוכלו למסור את רצונם המדוייק לאחרים. מבחינה אבולוציונית, השפה אתנו רק 10,000 שנה, ומובן למה עוד לא התגברנו על הקשיים שלה. הוא דיבר על התפשטות סגנון 'זרם תודעה'. בתחילת המאה ה-20 כשנפוצו מאוד דברי פרויד על התת-מודע, קמו הרבה אמנים שהתנגדו לשפה, וטענו שהיא חוסמת את גישתם אל תחושותיהם האמיתיות. השפה מפריעה לאלו שהתרגלו אליה להרגיש את חוויותיהם האמיתיות, כי הן מיד מתויגות באופן גס בהתאם לאוצר המילים הקיים. גם בשלב התקשורת, השפה חוצצת בין התודעות באמצעות ערבול המרת החוויות למילים. כמענה לצרכים אלו נוצרה האמנות האקספרסיוניטית והאמנות המופשטת. הלל הרחיב על זרם הדאדא, ועל משוררים רומנים שכתבו תוך שהם ממציאים מילים. הזכרתי את 'גבריקא' של לואיס קרול, אשר איני זוכר מילותיו מהתרגום העברי מלבד "וחזרוני צרלל". ניסינו למצוא מילים והטיות ייחודיות של מאיר אריאל. למשל המילה "שתגלניות" ככינוי לזונות מהשיר 'מה חדש במדע', וההטיה "משתקשקת" מ'נשל הנחש'. סיפרתי לו על מחזות אבסורד שאני מכיר, בהם יש שימוש בהברות ללא מילים כמו ב'זמרת הקרחת'.

אני טענתי כי אין כל יתרון באי ידיעת השפה. גם אם השפה מגרענת את החוויה, בלעדיה אין לחוויה ערך, כי החווה אותה אינו זוכר ואינו מבין ואין לו מחשבה על העתיד. אפשר לדמות את חסרונות האילמות, במחשבה על כל תחום בו איננו בקיאים ובורים לחלוטין בנוגע לשלל מושגיו.

נאמתי בפניו שעם ניצחון תרבות המערב על המזרח, כיום באה לידי ביטוי, באופן יתר על המידה ולא מאוזן, השאיפה האינדיבידואליסטית להגשמה עצמית. לשפה יש שני שימושים: האחד, לשימוש עצמי, לקטלוג, הבנה וזכירה של המציאות; והשני, לשם תקשורת. גם השאיפה להסבר מלא של עצמי לאחר, אינה מלאה, כי האחר צריך להבין גם הוא על סמך חוויותיו שלו את תיאוריי שלי. סיפרתי על גישתו של טולסטוי, שאדם, ולו מצביא כנפוליאון, אינו יכול לכבוש בעצמו לבדו אומה שלמה. המנהיג הוא עבד לרצון העם. השקפת השכל הדטרמיניסטית מתאימה לחיי הנחיל מנגד לתודעה הייחודית והחופשית הנחוית בחיי הפרט. החופש הוא רק אצל היחיד כשהוא לעצמו. בציבור, מתבטלת מידת החופש בפני רצון הכלל.

סיפרתי שאכלתי פעם אצל חבר, והוריו סיפרו בערגה על שהם בילדותם זכרו את מספרי הטלפון של כל החברים שלהם בע"פ, ואילו היום הכל נמצא רק בספר טלפונים. עניתי להם שכבר באחד הדיאלוגים של אפלטון, סוקרטס מבכה את המצאת הדפוס, כי היום אנשים כבר לא חכמים, כי ביחס לכל ידע הם מסתמכים על הספרים. אולם ודאי שאין זה נכון שכל החכמה בספרים. יצירה היא אכן תהליך של יצירת משהו חיצוני לעצמי. נלקח חומר גלם על סמך הישגי עבר והוא מלוטש ומלוטש, ובסופו של דבר נוצר משהו, שאינו באמת מוכל בתוכי. לפעמים יצא לי לשמוע ראיונות של אמנים שהערכתי, אשר התגלו כמאכזבים מאוד כמקור לדיבור ספונטני. אולי סיבת הפער בין אישיותם ליצירתם היא שחומר הגלם בו השתמשו היה מפותח למדי. הפילוסוף המדעי לדעתי, מנסה מפני כך להסביר באופן הפשוט ביותר את הדברים הבסיסיים ביותר, כדי שהם יהיו חומר הגלם הבסיסי שלו.

חשפתי להלל על מלגה למתמטיקאים אותה אני חומד, והוא עודד אותי על כישוריי. התעצבתי שגם אם אני מוכשר ביחס לקנה המידה הנורמאלי, אינני קרוב לאותם גאוני עולם. הזכרנו את רמנוג'אן. התנחמתי על שאינני סובל מבעיית התקשורת של אותם גאונים אשר הציבור אינו עוקב אחריהם. אמנם לפעמים תהילתם זוהרת לאחר 500 שנה, אבל על כל פנים אין להם ערך של קידום חברת בני דורם.

שיחתנו נסובה אל נוסטלגיה. אמרתי את פירוש הרב הירש על כיצד קין שקולל "נע ונד תהיה בארץ" הלך ובנה עיר. הרב הירש אמר שאיש העיר מתנתק מהטבע, וזה פירוש "לא תוסף האדמה תת כוחה לך". צאצאיו, יבל, יובל ותובל קין, הם מפתחי תרבות העיר, תרבות האדם, נחושת וברזל, קניין, ומוזיקה. מתהליך זה, תמיד יש נוסטלגיה לעבר הטבעי. הוא דיבר על יתרון חוויות העיר לעומת אדם שרודף אחרי ציד כדי להשביע רעבונו. אישרתי שכך מתקדם ניהול העולם. דרגות הניהול תמיד אינן מתעסקות בעבודה העיקרית. בצבא המ"כ מודע לעבודת החייל, וגם המ"מ שולט במחלקה. המ"פ עדיין מעורב באופן כללי, אבל למג"ד כבר אין באמת חיכוך יומיומי עם המשימות השוטפות של החיילים. לרמטכ"ל כבר אין באמת השפעה על המלחמה האמיתית, אין לו עשרות אלפי שעות ביממה להקדיש למלאכת כל אחד מפקודיו, הוא רק עונה על הדברים הכלליים ביותר והמרוחקים ביותר מהמעשים. חזרתי לתיאור קרב בורודינו ב'מלחמה ושלום'.

ירדנו לאכול סעודה שלישית. מאחר שלמדתי מהטקסט ששיננתי לקראת ההצגה, שזמן האוכל והשירה בסעודה השלישית הוא שעה, חזרתי לבית המדרש. התחלתי לקרוא ב"מובי דיק" ונרדמתי על הספר. קמתי די מאוחר. רצתי בין הטיפות לחדר האוכל ושמעתי את סוף שיחתו של הרב סבתו. עלינו לערבית והבדלה בביהמ"ד בתוך חוויית הפרידה מהשבת. בסוף שבת נוהגים לרקוד למילות השיר "אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי…", כבר זמן רב לא השתתפתי בריקוד אבל הפעם הרגשתי בחוויה מיוחדת והצטרפתי. אחרי ערבית הלכתי לחדר לקחת את המחשב ולתעד את זכרונותיי מהשבת.