פרק 5: חזון אישי לעתיד הסדר הכלכלי

השיטה הקפיטליסטית הגדילה את שפע החברה בקצב חסר תקדים. כפועל יוצא מיעילותה, עובדים רבים נעשים למיותרים. בטווח הקרוב, מזדקרת מצוקת האדם שאיבד את פרנסתו, ועל כך הירבה לקבול מרקס, אך בטווח הרחוק, ההיסטוריה הראתה לנו כיצד במקביל לדחיקת עובדים רבים ממשרותיהם, נולדות ללא הרף משרות חדשות בעולם. דוגמה לתופעה זאת היא שחרור שוטרי תנועה עקב המצאת הרמזורים. בשנות ה-20 של המאה ה-20, בזכות הצבת הרמזורים, צמצמה העיר ניו-יורק,  את מספר שוטרי התנועה שלה מ-6,000 ל-500 בלבד.[1]

דרך השלום בה נקט הקפיטליזם אינה מובנת מאליה כלל. הנטייה לאלימות לעיתים מזדמנות היא טבעית ביותר. האיפוק וההתנזרות המלאה מאלימות מעידים על תרבות מתקדמת מאוד.[2] בהעדר שיתוף פעולה, אותו מביא הקפיטליזם, עלולים יחסי הזרים להידרדר. דוגמה היסטורית לכך היא מהסכם ברטון-וודס, הסכם שנחתם בערוב מלחמת העולם השנייה כדי לקבוע את שערי החליפין של מטבעות המדינות המפותחות. ההסכם זכה להערכה חיובית רבה על ריכוכו את המתחים הפוליטיים בין המדינות השונות וחיזוקו את השלום העולמי. תופעת החסכון והתמדת ההשקעה, מצד האנשים העשירים, גם היא אינה תופעה טבעית כלל, ועל כך יעידו הרגלי החיים ההפוכים, של בטלה ורדיפת תענוגות, בהם דבקה האצולה בשנות עוצמתה. על כן, כאליטה חברתית, בעלי ההון עדיפים בהרבה על האצולה, שכן כפי שהראה סמית, עשייתם מביאה ברכה לכלל החברה.

יחד עם זאת, השיטה הקפיטליסטית יצרה, במקביל ליתרונותיה, גם כמה חסרונות מהותיים. ראשון שבהם הוא הניכור החברתי. החלפת הממון בסחורות שומרת על קיומם הנפרד של שני צידי העסקה. תועלתה רבה, כאמור, במניעתה מקרי אלימות, הנובעים מרצון להשתלט על הצד השני של העסקה, אך אגב כך היא גם מונעת חיבור של אהבה בין הצדדים. ברצוני לטעון שהאנוכיות אינה העיקרית במניעי האדם. עוצמתה רבה בעיקר בזמני דוחק, אך בסתמא האדם מעוניין לתת מעצמו. אין העולם יכול להתקיים על צדק קר בלבד, ללא חסד. כפי שהראיתי בתחילת העבודה, מתוך בחינת סוגי השומרים הנזכרים במקרא ובחוקי חמורבי, שיתוף הפעולה בין האנשים בחברה לא החל מתוך רצון אנוכי, אלא מתוך שאיפה לעזור לזולת. בעצם גם את שיטת הפרנסה הקפיטליסטית מנצל הפרט פעמים רבות כדי להבין שמעשיו רצויים: בעבר, אצל הפרוטסטנטים, רצויים בפני האל; ואילו היום, רצויים בעיני החברה. העובד בעצם רוצה לעשות טוב, והרווחת הכסף חלף עבודתו מאשרת לו את חיוניותה של עבודתו. הצרה היא ששימוש תכוף בכסף מגדיל את הניכור החברתי. האהבה מבקשת לגבור על ההבדלים בין הבריות, לטשטש את הגבולות, ואילו הכסף מבקש להדגיש את הבדלי האינטרסים. בהתאם לכך, אין דבר מעליב מהזמנת חבר לסעודת-מרעים בתום-לב, בה הוא מבקש לשלם על חלקו (ובכך כביכול להפרידו מהחבורה המאוחדת). נזכיר בנושא זה, שגם אפלטון בחיבורו הפוליטאה, במהלך עיצובו את המדינה האידיאלית, ציווה על שיתוף ברכוש בקרב מעמד הלוחמים על מנת להגביר את אחוותם.[3]

החזון הסוציאליסטי נועד לפזר את השפע גם בקרב כל בני המעמד הנמוך. יש לציין שגם סמית התעניין בהטבת מצבם של בני המעמד הנמוך, אלא שלא התיימר למצוא פתרון לבעיית שכרם הנמוך. פתרונו של מרקס טמן בחובו מגרעות רבות בשל אלימותו. למרות זאת, נראה לי שיש תקווה להתגשמות רעיונות סוציאליסטיים.

בתקופת הפרוטסטנטים הראשונים, שגרת החיים תחת הקפיטליזם הוערכה כשלעצמה באופן חיובי למדי. כיום רוב האנושות אינה רודפת אחרי היגיעה באשר היא על מנת שלא להתבטל, וכן הולכת ונפוצה העמדה שאינה מוצאת במקצוע את דרך ההגשמה העיקרית של האדם. לכן מצד קלות הויתור על סגנון החיים הקפיטליסטי, כשרה השעה להעבירו. מנגד, הנסיונות הכושלים לכונן חברה קומוניסטית מאז ימי מרקס, הוכיחו באופן חד משמעי שהתפרצותם באה טרם זמנה. הכלכלה הריכוזית מצמצמת במידה רבה את המוטיבציה של העובדים לדאוג לייצור, ובכך אינה יכולה להתחרות ביעילות כלכלת השוק. המחסור דחק ללא הרף בחברה הקומוניסטית, עד שנוכחנו שקומוניזם מוצלח מחויב להתבסס על שפע.

אמנם יש לעמוד על מגבלת השוק הקפיטליסטי להעריך אל-נכון את השפע רק באמצעות ממון. הדעה הרווחת קיבלה זה מכבר את מושגו של סמית בדבר ה"מחיר הטבעי", אשר ההיצע והביקוש של השוק החופשי מיטיבים ביותר להעריכו. אבל למרות שהקפיטליזם הצליח להרחיב את השוק לסחור בהרבה מוצרים חדשים (שבעבר לא נסחרו בו), עדיין נותרו תחומים רבים, לפעמים הקרובים אלינו והחשובים בשבילנו ביותר, אשר אינם סחירים. אלו הם "ערכי-השימוש" של מרקס, שלמרות ערכם הרב, אין הם נחשבים על פי ערכי השוק, "ערכי-החליפין". נושא זה למשל, הוא אחד הנושאים המעניינים ביותר שבביקורת הכלכלה הפמיניסטית. בספרה "אילו נשים היו נחשבות",[4] מרילין וורינג מציגה אישה העובדת בבית אדונה. היא מנקה את ביתו, מבשלת בשבילו, מטפלת בילדיו וכו'. מחיר עבודתה אינו נמוך כלל. אולם מרגע שאותה אישה התחתנה עם מעסיקה, יותר אין לעבודתה, אותה היא כעת עושה בחינם, שום ערך כלכלי, ולכן אין האישה נחשבת יותר לפרודוקטיבית. טענה זו היא רק דוגמה אחת מתוך רבות לכך שהמטרה הנעלה של האושר אינה מיוצגת כראוי בתחשיבים כלכליים.

כעת, הבה נדבר על המציאות רוויית השפע בעידן הקומוניזם המיוחל. עצם נקודת המוצא של השפע תוכל למעשה לדרוש הסתמכות על שפע נמוך בהרבה. במציאות המחסור, כל אחד חוסך עתודות לימים הקשים שעלולים לקפוץ עליו, אך מרגע שמובטח לו השפע – יותר אין לו צורך לשמור חסכונות. דוגמה יעילה לכך היא יחס הרזרבה של הבנק. יחס הרזרבה מדריך את הבנק בדבר השאלה כמה מתוך הכספים המופקדים בו עליו לשמור נזילים. בישראל חובת הנזילות על פקדונות עו"ש היא 6% בלבד. הוי אומר, חברת שפע, עליה ניתן לסמוך בכל עת שתמציא סיפוק למחסור המתעורר (כמו בנק בו מצוי תמיד הכסף הדרוש למפקיד), יכולה להסתדר עם 6% מהשפע הדרוש לה במציאות היום, בה כל אדם דואג לעצמו. למציאות זו תועלות עקיפות נוספות, כגון בהעלימה את תופעת הגניבות ובשלה גם את כל הוצאות האבטחה המרובות.

שיפור חלוקת העבודה כידוע ביטל את חיוניותם של עובדים רבים. בשביל המובטלים החדשים הומצאו מקצועות חדשים לבקרים. למרות שרבות מהעבודות החדשות נטמעו כצרכים חיוניים לחברה בהעלאתם את איכות החיים של בניה, למעשה, אילו הייתה החברה שומרת על איכות חייה כזמן שלפני התפתחות חלוקת העבודה, הייתה יכולה היא לקיים את כל בניה רק מעבודת אותם מועטים מקצועיים שנותרו בעבודה הישנה, בלא צורך בכל עבודה של אותם מובטלים חדשים. אותם מובטלים, שאינם מצפים למתנות חינם, משתדלים בכל כוחם לכבוש את מקומם בפעילות הכלכלית של החברה, בהציגם את מקצועם החדש כחיוני לחברה. הקושי להידחף לשוק מוביל גם לתופעות לא הגונות. דוגמה אחת להן, אותה החברה בכללה מקבלת בשוויון נפש, ללא כל התנגדות, היא תחום הפרסומות. תחום זה, אף שניתן להתייחס אליו ככזה שלא יוצא מגדר השלום הקפיטליסטי, הוי אומר כגניבה מדעת, בכל אופן, במציאות של היום, כמעט תמיד פרסומאים משתמשים באמצעים של גניבת דעת. בכוחו של הציבור לרסן את הפרסומות, כפי שהוא מרסן את הרטוריקה של דובריו שלא יגלשו לדמגוגיה. דוגמה נוספת מתוך תחום בו השיטה הקפיטליסטית עלולה להתנגד לטובת החברה, הוא בנוגע ליצירות אמנות, שהן קניין רוחני שאינו מתכלה או מתבזבז. מנקודת מבט קפיטליסטית אין הבדל בין חשיפת יצירה לכמות אנשים במחיר מסוים, לבין חשיפתה לחצי מהאנשים בעד מחיר כפול. לפעמים אדרבה, בניגוד מובהק לטובת החברה, יעדיפו בעלי הזכויות למתג עצמם כיוקרתיים ולהראותה למעט אנשים במחיר יקר.

ציפור נפשה של השיטה הקפיטליסטית היא הנטייה האובססיבית להשקיע בעתיד ולחזור ולהשקיע בעתיד עוד ועוד. נטייה זו התאימה בעבר ליסודות אסקטיים של הפרוטסטנטים, אך נטמעה כליל בתרבות החברה הכללית בשל תוצאותיה הרווחיות שנותרו בעינן אף כאשר חלק מהרווחים נועד לתענוגי ההווה. אותן תכונות שנלוו לה בעבר כגון ראיית המקצוע, הוי אומר אותו חלק של היום המיועד לפרנסה, כתכלית האדם, כבר אינן מתאימות לבני דורנו. במצב כיום, בו זה מכבר השתלטה העבודה על חלק הארי של שעות חיינו, רבים האנשים המעוניינים לעבוד פחות, ובכך להגדיל את חלק יומם החופשי מעבודה.[5] במבט מחושב, אין להכחיש כמה הועיל מרכיב ההשקעה של הקפיטליזם לחברה באמצעות הגדלת השפע, אך יחד עם זאת ברור לנו שאין הפרודוקטיביות עומדת לבדה בשורה הראשונה של הצרכים החיוניים לאדם.[6] לכן, יש מקום לסברה שלמען אושרה של האנושות יהיה כדאי להנמיך את הפרודוקטיביות וקצב הקידמה, בכדי לפנות יותר זמן לשאר מקרי החיים. בזמן שאינו עובד, אין אדם מרוויח כסף, אך כפי שהראיתי לעיל, אין להתייחס לזמן זה כזמן שאינו מועיל לאושר. זמן זה עשוי להיות רב-ערך אף שאינו נמדד בממון. לדוגמה תופעת ההתנדבות קשורה בקשר ישיר לכמות הזמן החופשי-מעבודה שמצוי בידי האדם. בניגוד למצב בימי הפרוטסטנטים, ההתנדבות מתוך הירתמות חופשית של האדם, מתוך רצון חיובי, טובה לאושרו הרבה יותר מאשר עבודה מתוך הדוחק והלחץ להשתכר. דיבורנו נסוב מיד להתנדבות, שבשל תרומתה לזולת מתאימה לשוק המתקדם, בו כל אדם נוהג למלא את צרכיו השונים באמצעות פירות מלאכותיהם של אחרים, אך גם יש לראות בצרכים אותם בשעות הפנאי מתפנה האדם למלא עבור עצמו כתועלת לאושר, שכן סיפוק צרכיו העצמי מפחית את תלותו באחרים, ועל כל התועלות שבדבר הרי זה גם מפחית מהצורך הפרודוקטיבי שעל החברה לספק בשביל להחזיק מעמד.

שוו לפניכם מציאות נהדרת זו, בה עולם כמנהגו נוהג, אך האדם מוצא עצמו משוחרר מעול הפרנסה המעיק. את כל יומו, כל שבועו, כל שנתו, כל חייו, יוכל למלא כפי רצונו בעשיות מסוגים שונים. האם תוכל האנושות להתמודד עם אושר כזה?[7] תכלית הבשורה הקומוניסטית שאני מציב לפניי היא השחרור מחובת העבודה. מיד אבקש להתמודד עם הקושיות שעלולים להכביר על שאיפה זו. ראשונה שבהם היא כיצד החברה תייצר מספיק לשם הישרדותה? אם נציע כחברה, את האפשרות שכל אחד יעביר את יומו כחפצו, אנו מאמינים כי אין שחר לדברי הביקורות האומרות שאיש לא יתרום את חלקו לחברה, אלא כולם רק יבקשו לנצלה. אכן, קרוב לודאי שהפרודוקטיביות של החברה תרד באופן משמעותי, אך כפי שהראיתי לעיל אין בכך כל דבר רע. את הירידה הרבה ביותר בפרודוקטיביות אנו צופים בשנים הראשונות של הקומוניזם החופשי, בהן ישתדלו אנשים רבים למצות את מנוחתם שחסרה להם עד כה, אשר רק לאחריהן יבקשו האנשים גם לשוב ולתרום לחברה כפי הנטייה הטבעית בנפש האדם וכפי צרכי החברה. מבחינת סכנת הקריסה של החברה בשנים אלו, כפי שהזכרתי, כמעט כל המקצועות היום אינם חיוניים עד שעם איבודם תאבד גם החברה. הקושיה השנייה שעלולים לשאול היא באשר לעבודות המאוסות-אך-הכרחיות, בהן, לפי הנחת השואל, עוסקים רק בתמורה לכסף. כנגד שאלה זו יש לשאול האם המצב כיום טוב יותר, בו אנו מנצלים את מסכנותם של אנשים אלו על מנת להכריחם לעבוד בניגוד לרצונם? וכעת לעניין המציאות מאחורי השאלה: כפי שאנו רואים, הטכנולוגיה ההולכת ומתקדמת מפחיתה ללא הרף, באופן מופלא, את כמות העבודה האנושית הדרושה למקצועות מאוסים. לעצם העניין אין לי תשובה מוכנה, אך מובטחני שהחברה תמצא פתרון לספק את מחסורה, ובמיוחד שמחסור זה (הצורך בעובדים לעבודות מאוסות) אינו רב, והוא אף הולך ויורד. קושיה נוספת היא מה בדבר האופי השירותי של העבודה המוכרת לנו כיום? על כך נקדים ונאמר שהשירותיות המוגזמת ללקוח היא מסממני הניכור של הקפיטליזם. בד"כ לדרישותיה המופלגות כלפי העובד אין כל זכות קיום. אמנם בתחומים, בהם יש חשיבות מיוחדת להמשך עבודה מוקפדת ומדוקדקת ודאי שיבינו זאת העובדים וישמרו על צורת עבודתם. אך בשאר התחומים, בהם אין כל הצדקה לשירותיות יתירה, כגון אצל מלצרים במסעדות, אין כל סיבה שיישאר אופיים השירותי כשהיה. ובדבר זה יש משום חיזוק ליחסים החברתיים בעם.

בנוגע לדרך הגשמת השאיפה הסוציאליסטית לחופש ממחסור, איני מציע כאן מהפכה אלא שינוי הדרגתי. מרקס למשל, רצה בקומוניזם עבור פועלי כל הארצות. הדבר כמובן היה נראה לו ראוי, ונוספה לכך סברתו כי מבחינה מעשית איחודם יועיל לכוחם. למעשה, מתוך ההיסטוריה האידיאולוגית של ברית המועצות, נוכחנו כמה המציאות הקשתה על גאולת הפועלים הרחוקים. בעיה זאת הייתה נושא יריבותם של סטלין וטרוצקי. סטלין ביקש לבסס את ה"סוציאליזם בארץ אחת" בשל אתגרי המציאות, ואילו טרוצקי ביקש לשמור בכל תוקף על עקרון "המהפכה המתמדת". לפי הגישה שהצגתי כאן להתקדמות החברתית המבוקשת, אשר התחלתה הניסיונית דורשת ערבות הדדית, אין בעיה למשל עם החלתה רק על קבוצה קטנה אחת בהתחלה, וממנה להתרחב לקבוצות גדולות יותר.

הסוציאליזם עליו אני מדבר מיוסד על חופש, ולפיכך מרוחק הוא כרחוק מזרח ממערב מרעיון של כפיית הסדר הכלכלי החדש בידי משטר אלים. השוק המפותח, בו אדם מסוגל לספק את כל צרכיו הרבים, חיוני מאין כמוהו לחברה, ותנאי להצלחת השיטה אותה אני מציע יהיה המשך פעילותו התקינה של השוק. אין כוונתי חלילה לבטל את השוק, אלא להכריע את מונופול שליטת הכסף בו על ידי מתנות חינם.

ראשיתה של מגמה זו הביאה עימה הטכנולוגיה שביטלה לפרקים מקצועות שונים. למשל בתחום הצילום, בעבר הצלם נצרך לקנות סרטי צילום, ואח"כ לשלם עוד על פיתוחם, עד שבא הצילום הדיגיטלי וביטל לחלוטין את הצורך בסרטי הצילום. ביטול זה, שונה מביטול המקצועות שחל בכל עת עם שיפור חלוקת העבודה, שם התחילה ונגמרה השפעת שיפור העבודה רק אצל העובדים – המפוטרים והנשארים. ברם כאן, הנהנה וחוסך בזכות ביטול הצורך בסרטי הצילום הוא הציבור הכללי.

הבטחה מעודדת ביותר למתנות חינם כעין אלו האמורות לעיל מתקיימת כבר היום באינטרנט. האינטרנט היום משמש כעין "מוצר ציבורי". מוצר ציבורי הוא מוצר שאין דרך אפקטיבית להגביל את הציבור מלהשתמש בו, ונוסף על כך אין הוא מתבזבז על ידי שימוש בו. מקובל להתייחס אל מוצרים ציבוריים כתופעות של כשל-שוק, אותם אין מנוס מלממן בידי הממשלה. האינטרנט הוא דוגמה למוצר ציבורי המתוחזק בהצלחה רבה בידי אנשים פרטיים. אין מספר לכל השירותים רבי-הערך הניתנים בחינם לציבור הרחב באינטרנט, רבים מהם בזכות התנדבות של אנשים פרטיים. אותם שירותים הנמצאים באינטרנט בחינם, ביטלו את המקצוע בשכר שסיפק אותם מלפני כן, ואנו רואים כמה יצאה נשכרת החברה הכללית מכך. תופעת חסד יותר מצומצמת מבחינת השלכותיה, אך ראוי להזכירה, היא הספריות הספונטניות שהחלו לפעול בשנים האחרונות בישראל במקומות ציבוריים. הציבור תורם מרצונו ספרים לספריות הללו, ובשל חופשיות ההשאלה שבהן, גם נחסך מהן כל סוג של צורך באבטחה.

מרגע שיש מי שנותן מוצר בחינם לכל, יותר לא ימשיכו אחרים לבקש עליו כסף. כך באמצעות תנופה ממוקדת, מוריש החסד את הכסף בתחומים שונים. התחומים הנחוצים ביותר לאספקה בחינם, לשם תמורה חברתית נרחבת, הם צרכי הקיום הבסיסיים, אשר מרגע שהם יסופקו, ירווח לאנשים מאוד מלחץ הפרנסה. פילנתרופים גדולים, אם יתנו את אמונם בתכנית זו, יוכלו לבחור לאט לאט, ובהתמדה, להתרכז בסיפוק מלא וחלוקה של צרכים בסיסיים, החל ממים ומזון, מוצר אחר מוצר. מרגע שיסופקו הצרכים החיוניים הללו, יוכל כל אדם להירתם למשימה, ולהפוך אט אט את עבודתו, ומלאכת יומו, לקראת תהליך התנדבותי. במקרא, בפרק מז של ספר בראשית, מתואר כיצד יוסף, במהלך שנות הרעב, באמצעות קנייה חד פעמית של כל אדמות מצרים משנה משמעותית את הסדר החברתי בה. גם כאן, ייתכן שנדרשת דחיפה התחלתית בלבד, בכדי שתעבור החברה שלנו תמורה לחיים יותר טובים.

[1] דוגמה זאת טובה להמחיש את התועלת לחברה וחסכונה כתוצאה מצמצום עובדים. קל להתעלם כאן מצרת מאבדי-הפרנסה משלוש סיבות: כעובדי ציבור, מטרתם המוצהרת היא לדאוג לרווחת הציבור, ולא להיות עליו סתם לנטל; למעשה, השוטרים רק הוצבו מחדש לתפקיד אחר; יחד עם הזמן הרב שחלף, חלפה גם בעייתם של מציאת המקצוע החדש. דוגמה היסטורית זו נחקרה ופורסמה אצל McShance, C. (1999).

[2] דברים אלו מבוססים על החיבור "תהליך התירבות" של הסוציולוג נורברט אליאס (Elias, 1978-1982), לפיו, הנימוסים שאימצה החברה המערבית מאז ימי הביניים הפחיתו במידה יוצאת מן הכלל את מקרי האלימות בחברה.

[3] "סעודותיהם יסעדו בצוותא, ויחיו חיי שיתוף כמו במחנה צבא. […]  אסור להם שישאו זהב וכסף […]. בכך יהיה להם קיום ויקיימו את המדינה. אבל כאשר ירכשו להם אדמה משלהם ובתים ומטבעות, הרי שיהפכו בעלי בתים ואיכרים תחת שומרים, ולשאר האזרחים יהיו אדונים אויבים […], ויהיו כל ימי חייהם כשהם שונאים ושנואים" (סוף ספר ג של הפוליטיאה).

[4] Waring, M. (1988).

[5] היחס השלילי לכל עבודה, באשר היא, מתבטא למשל מאיסור העסקת ילדים.

[6] כבר אריסטו העיר בחיבור אתיקה, במהלך חיפושיו אחר דרך החיים הטובה: "אשר לחיים המוקדשים לעשיית רווחים, אין בוחרים בהם אלא מתוך כפיית-מה, וברור שלא העושר הוא הטוב המבוקש; שהרי אינו אלא מועיל, ומשמש לשמו של משהו אחר" (ספר א, סוף פרק ה).

[7] בספרו "מנוס מחופש" של אריך פרום, פרום טוען שבמאה ה-20, בה הגיע האדם לחופש שלא נודע כמוהו לפניו, חלקים גדולים באנושות קרסו תחת כובד החופש שלהם, ונסו ממנו אל סמכותנות, הרסנות או קונפורמיות. דעתי היא כי שאיפת החופש היא מבין האידיאלים הנאצלים ביותר, למרות אתגר זה שהראה פרום. מכל מקום, יש פה הדגמה כמה האדם אינו אנוכי מטבעו אלא נוטה לשרת את הזולת.