פרק 3: קרל מרקס

3.1.1 מבוא למרקס: עיוננו בעבודה זו במשנתו של מרקס יתרכז בחיבורו הגדול "הקפיטל – כרך ראשון"[1] משנת 1867, ויסתמך גם על חיבורו "המניפסט הקומוניסטי" משנת 1848. המניפסט הקומוניסטי הוא מנשר שכלל את מצעה של "ברית הקומוניסטים".[2] המניפסט הפך לימים לטקסט המכונן של הקומוניזם בכל העולם. הקפיטל הוא ספר עיוני המנתח באופן מעמיק את השיטה הקפיטליסטית, תוך ביקורת חריפה עליה. נציין כאן כי השימוש במושג הקפיטליזם, כמכוון לשיטה כלכלית המבוססת על בעלות על ההון, הוא הכסף המייצר כסף נוסף, החל במידה מועטה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, וקיבל את תנופתו החזקה רק עקב פרסום הקפיטל.

בניגוד לסמית, שראה ברכה רבה לחברה בהתפשטות השימוש בהון, מרקס, אף שרחש כבוד רב לסמית, ביקר נחרצות את הקפיטליזם. לצד העיון בכל טענותיו של מרקס כנגד הקפיטליזם, אבקש לחפש גם אחר פשר ההבדל בין יחסו של מרקס ליחסו של סמית אל השימוש בהון.

אף שהקפיטל עוסק באופן מרוכז למדי בקפיטליזם, הוא לא נכתב מתוך חלל ריק. לפני שניגש לדברי מרקס עצמם, יש לקחת בחשבון כמה נקודות מוצא של מרקס לעיסוקו בקפיטליזם. לנקודות אלו אין בהכרח קשר ישיר לעניין הקפיטליזם, אולם הן נבללו לחלוטין בתוך משנתו של מרקס על אודות הקפיטליזם.

הנקודה הראשונה היא תודעת המהפכנות של מרקס. סמית, למשל, שמר בליבו טינה עזה כנגד מעמד האצולה, אך מבחינה מעשית לא היה לו אלא לחכות ולקוות שמעמד זה ייפול באופן טבעי. מרקס, שחי בעולם לאחר המהפכה הצרפתית, בה פשוטי העם התקוממו בהצלחה כנגד האצולה והכמורה, לא התכוון להשתיק את רצונו. הוא רצה לממש תכף ומיד את רעיונותיו באמצעות מהפכה. בתקופה היסטורית חדשה זו, בה רבו המהפכנים הקוראים תיגר על המצב הקיים, מובן שתמימות הדעים אינה שלטת בין המהפכנים לבין עצמם ורבות הן המחלוקות. אין כאן מקום להרחיב על שינוי הערכים שחל אצל אותם מהפכנים, אבל רק נעיר כאן שבניגוד מוחלט למחשבה בזמנים קדומים מעט יותר, אצל אותם מהפכנים "רוח המהפכנות" הפכה לאחת המידות הטובות והנחשקות ביותר (ולכך הייתה השפעה בלתי מבוטלת על דעותיהם ומעשיהם בשלל תחומים). לכן בתוך מאבקם עם יריביהם, מתנגדי המצב הקיים אף הם, נהגו להטיח בהם שאין הם מהפכנים במלוא מובן המילה. לשם דוגמה נביא מדברי רובספייר וסטלין (אין כאן כוונה להשוות בינם לבין מרקס, אלא רק מצד תפקידם המשמעותי במהפכה גדולה).

רובספייר נודע כדמות מרכזית במהפכה הצרפתית. מתוקף השפעתו הרבה ב"וועד לשלום הציבור", שתפקד בזמנו כרשות המבצעת בצרפת ושלט למעשה במדינה, הנהיג רובספייר את "שלטון הטרור". על נאמנותו של רובספייר למהפכה, נזכיר כי בתקופת שלטון הטרור דבק ברובספייר הכינוי "הבלתי משוחד", בשל חוסר התוחלת של נסיונות הנידונים למוות לשחדו. לאחר שגרם להוצאתם להורג של מתחריו, נותר רובספייר שליט יחיד. בפברואר 1794, כחצי שנה לפני שמצא אף הוא את מותו בגיליוטינה, פרסם רובספייר את "על עקרונות המוסר הפוליטי".[3] בחיבור זה, לא אחת מבטל רובספייר את עמדות מתחריו באמרו כי הם מהפכנים מזויפים, מהפכנים כוזבים. תפקידו המשמעותי של סטלין במהפכה הבולשביקית מפורסם ואין צורך לפרטו. במהלך שיחה שערך עימו סופר המדע הבדיוני הרברט ג'ורג' ולס בשנת 1934, סטלין אינו פוסק מלשבח את המהפכנות, וכיאה למידה כה מהוללת, אין הוא מפזר בקלות שבחים על הימצאה אצל שאר אנשים. לצד הערכתו החיובית למספר רפורמות שערכו המעמדות השליטים בבריטניה, הוא מטעים כי "תהיה זאת טעות לחשוב כי הרפורמות הללו היו מהפכניות".[4] גם מרקס בתוך המניפסט הקומוניסטי קובע כי "מכל המעמדות הניצבים כיום מול הבורגנות, הפרולטריון לבדו הוא מהפכני באמת".

נקודת המוצא השנייה של מרקס לעיסוקו בקפיטליזם היא תמיכתו בקומוניזם. במאמר "המניפסט הקומוניסטי – מבוא" מאת אריק ג' הובסבאום, שהובא בתוך המהדורה של המניפסט הקומוניסטי אליה אני מתייחס בעבודה זו, מסביר הובסבאום כי אין קשר הכרחי בין בעיות הקפיטליזם ההולכות ומחריפות, לבין הפלתו בידי הפרולטריון אשר יכונן במקומו קומוניזם. "מטרת הקומוניזם, שאומצה לפני שמארקס הפך ל"מארקסיסט", לא נבעה מהניתוח של מהות הקפיטליזם והתפתחותו, אלא מטיעון פילוסופי, למעשה אסכאטולוגי [=שנוגע לאחרית הימים], בדבר טבע האדם וגורלו". אם כן, למרות שמרקס ניסה להלחים את שני רעיונותיו, שומה עלינו להפריד בין ניתוחו את הקפיטליזם לבין שאיפתו לקומוניזם. את רעיון הקומוניזם של מרקס מחד יש מקום לשבח, על כך שאין מרקס מתלונן בלבד על בעיות הקפיטליזם, אלא גם מציע פתרון. מאידך, יש מקום להקפיד על מרקס שהגיע אל עיונו מתוך דעה קדומה באשר למצב הרצוי, ומשום כך יש להיזהר בעקיבה אחר היסקיו הלוגיים, שלעיתים הם רעועים משהו בשל רצונו העז לחבר את הבעיה אל הפתרון הנתון מראש.

בהמשך לכך, בשל מטרתו המעשית והמקודשת לפעול להעברת בעלי ההון הבורגנים והחלפתם בידי הפרולטריון, מרקס מאמץ את מירב כוחותיו כנגד הקפיטליזם. בימיו של מרקס כבר כמעט נשלמה הורשת מעמד בעלי ההון את האצולה, ולכן, בניגוד לסמית, אין מרקס מוצא צורך לבקר רבות את האצולה. עם זאת, עיון בטענותיו של מרקס יגלה כי אין ביקורתו על השיטה הקפיטליסטית חמורה מביקורתו על שאר השיטות הכלכליות בהיסטוריה. בד"כ אף נראה שהקפיטליזם עדיף בעיניו על שאר השיטות. גם מהצד השני, הצד הנדכה, אין מרקס מרחיב בהתנגדותו לעבדות (אם כי יש לציין שאף היא כמעט חלפה מן העולם בזמנו). אין מרשו, עליו הוא מגונן ובו נותן הוא את תקוותיו, אלא הפרולטריון.[5]

בהתייחסותי לדבריו של מרקס בעבודה זו, אשתדל להתייחס רק לטיעוניו המשמעותיים ביותר. במקומות רבים בספרו מרקס מתפלש בביצות היגון המצויות בקרב הסיפורים המזעזעים ביותר מתוצרת מעמד הפועלים. לדוגמאות הרבות הללו יש כח למשוך את ליבם של האנשים להצטרף למרידתו, אך אין בהן תועלת מרובה למטרתה העיונית של עבודה זו. כיוון שכך, לא ארחיב לעסוק בהן. כמו כן, אנסה לבקר את ביקורותיו של מרקס על הקפיטליזם, במקומות בהם אחשוב כי הריכוך יאה להן.

3.1.2 מרקס כמכונן מדע הכלכלה: מרקס לא היה הראשון וגם לא האחרון שהוקסם מהמהפכה המדעית והשתדל למשוך את כנפיה שיסוככו גם על תחום הדעת המעורער בו הוא עסק. בפתח הדבר למהדורה הראשונה של הקפיטל, הוא מכין עצמו לאתגר באמרו "כל ההתחלות קשות – יפה כלל זה לגבי כל מדע" (עמ' 18).[6] ובמאמר מאת פרידריך אנגלס, שותפו של מרקס, שהובא בסוף המהדורה עליה מתבססת עבודה זו מפורש כי "היחס שבין ההון והעבודה […] כאן נותח בפעם הראשונה ניתוח מדעי" (עמ' 643).

כמי שהושפע רבות מגאורג וילהלם פרידריך הגל, ושנים רבות אף השתייך לקבוצת ההגליאנים הצעירים, הסביר מרקס בצורה דומה להגל מדוע דווקא נועד הוא להיות מי שיכונן מדע. הגל טען כי "הרוח" משתנה ללא הרף, ואולם רק בתקופתו הבשילו התנאים להפיכת הפילוסופיה למדע. באופן דומה מרקס מסביר את תקופתו המתקדמת, כסיבה לעליונותו על חכמי הכלכלה בעבר. למשל, באשר לניתוח של אריסטו הלוקה בחסר, מכיוון שלא השכיל לייחס ערך אחיד לכל עבודת-אדם, מרקס מתייחס בסלחנות, באשר "עובדה זו […] לא היה בידו של אריסטוטלס להעלותה… משום שהחברה היונית עמדה על עבודת-עבדים ועל-כן בסיס טבעי שימש לה אי-שוויונם של בני-אדם ושל כוחות-העבודה שלהם" (עמ' 48-49). נציין כי גישה זו, שאינה מכירה בערכו של עבודת העבד, מצויה גם במקורותינו. בתלמוד מובא מפי רב דניאל בר רב קטינא בשם רב כי "התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה – פטור".[7] מכיוון שנח לאדון שלא יתרגל עבדו להתבטל, כאשר אדם תופס את עבדו של חברו ועושה בו מלאכה אין בכך בעיה מצד גזל החבר. "דאמר רב נחמן: עבדא – נהום כריסיה לא שוי" [=שאמר רב נחמן: העבד – אפילו את הלחם שבכרסו אינו שווה]. ולכן אינו מחסר את הבעלים דבר כשהעבד עובד ואוכל אצלו.

משימתו של מרקס להקים את מדע הכלכלה אוצרת הבטחה מסקרנת, אך זוהי אליה וקוץ בה, שכן יומרה גדולה זו עלולה להביא לעריצות וחוסר סובלנות. כפי שהזהיר אנגלס במאמרו ביחס לדברי מרקס הכנים – "והכלכלנים הרשמיים יישמרו לנפשותיהם ולא יעיזו אפילו לנסות לסתור את הדברים" (עמ' 648).

3.2 אפיון הקפיטליזם ביחס לכסף:

בחלקיו הראשונים של הקפיטל, מרקס עוסק בהרחבה ביסודות הסחורה והחליפין. בתחילה הוא מבדיל בין ערך שימוש לערך חליפין. ערך שימוש מכוון לדרגת התועלת שאדם מפיק ממוצר, ואילו ערך החליפין ובקיצור, הערך, מתחשב גם בקושי להשיג את המוצר המביא תועלת. אין בהכרח התאמה בין ערך השימוש לערך החליפין, שכן יש מוצרים שתועלתם רבה ומחירם נמוך (כמו אוויר או שדות מרעה טבעיים) ולהפך (כמו יהלומים). העובד משתדל בעבודתו המלאכותית להוסיף לערך המוצר הטבעי כדי שירוויח במסחרו. כך למשל מעיל מוכן – גדול ערכו מערך חומריו.

מראשית ימי המסחר, בעל סחורה לא היה מוכן להחליף סחורתו תמורת סחורה אחרת, אלא אם ערך השימוש שלה מספק צורך שלו (ערך שימוש). מצד שני, רוצה הוא גם לממש את סחורתו כערך, ולכן הוא ביקש דווקא סחורה בעלת אותו ערך. כדי לעשות סדר בשווי כל הערכים, מפרישה החברה סחורה מסוימת אליה יתייחסו הערכים, היא הממון. העובד משתמש במסחר בתוצרי עבודתו לפי הדרך הפשוטה, ס-מ-ס [סחורה-ממון-סחורה], לפי הכלל "מכור על מנת לקנות". תכליתו היא צריכה, ערך של שימוש. לצד זאת, החלו אנשים להתייחס למחזור הסחורה לפי דרך אחרת, מ-ס-מ, "קנה על מנת למכור", או ליתר דיוק "קנה על מנת למכור ברווח". אדם כזה, "אין הוא פולט את הממון אלא מתוך עורמה-מזימה לחזור ולתפסו" (עמ' 121). תכלית מסחר זה היא ערך החליפין עצמו. הסוחר משתדל מאוד להוסיף עודף-ערך לסחורה. לכן התיאור הנכון יותר למחזור הסחורה מבחינתו הוא מ-ס-מ', כאשר מ'=מ+ מ (ערך הסחורה הראשוני ועוד עודף הערך שהרוויח מהמכירה). "הערך, שניתן בראשיתו כמפרעה, […] במחזור משנה הוא את שיעור-ערכו, מוסיף הוא עודף-ערך או משתערך" (עמ' 122).

אמנם יכול גם שהאיכר ימכור את דגנו למעלה מערכו, אולם לגבי צורת המחזור הזו (ס-מ-ס) אין הבדל ערכים זה אלא מקרה. "כאן שוויון הערך – תנאי הוא למהלך כתיקונו" (עמ' 123). במיקח לשם ממכר לעומת זאת, "ראשית ואחרית היינו-הך הן: ממון" (עמ' 123). ממונו משמשו להתקרב תוך גידול כמותו לעושר סתם. "מכאן שאין לראות לעולם בערך השימוש את מטרתו הבלתי אמצעית של בעל ההון" (עמ' 124).

מרקס מבטל את כל הנסיונות לתאר את מחזור הסחורות כמקור של עודף ערך, בהסבירו כי מסתתרת מאחוריהם התחלפות של נושאים, ערבוב של ערך-שימוש וערך-חליפין. חלק מנסיונות אלה הוא מביא מכתבי מחברים שונים שלדבריהם עיקר ערכם של הדברים קיים רק בזיקתם אל צרכינו. כל שהוא יתר אצל האחד, חסר הוא לגבי השני, ולהיפך. באמצעות חילוף המוצרים כולם מרוויחים. המסחר מוסיף ערך לתוצרת, כי מרובה ערכם של התוצרים בידי הצרכנים מאשר בידי היצרנים. עד כאן דבריהם. מחברים אלו מתייחסים לערך השימוש, אך שוכחים כי השוק מונע בידי ערך-חליפין, ולאחרון אין סיבה להשתנות בין אם הוא אצל היצרן ובין אם הוא בידי הצרכן. השקפה זאת מניחה הנחה משונה לרעת מעמד הצרכנים, כי "יש מעמד של קונים בלבד בלא למכור, הווה אומר: מעמד של צרכנים בלבד בלא לייצר" (עמ' 131). בהתאם לכך, מרקס, בניגוד לסמית, רואה בסוחרים, ככל בעלי ההון, מעמד לא-יצרני.

3.3.1 עידן הקפיטליזם כתקופה היסטורית: קודם כל, יש לדעת שגם בהשקפתו ההיסטורית הושפע מרקס מהגל. לפי הגל, ההיסטוריה מתפתחת בתהליך של דיאלקטיקה, באמצעות היווצרות ניגודים ויישובם. גם לפי מרקס, כל תקופה היסטורית טומנת בחובה את זרעי מחלוקתה, אשר הם עתידים להתפתח ולהעבירה מן העולם, לטובת התקופה הבאה. גם לשם הסברת חילוף העידנים, מרקס מאמץ את "תגליתו של הגל בתורת-ההגיון שלו – כי שינויים כמותיים בלבד, משהגיעו לנקודה מסוימת, מתהפכים ונעשים הבדלים איכותיים" (עמ' 252).

את תקופת הקפיטליזם, מרקס מפריד לשתי תקופות משנה: תקופת המאנופאקטורה, ותקופת התעשייה הגדולה. את גבולות תקופת המאנופאקטורה מרקס מעריך "ממחצית המאה ה-16 עד השליש האחרון של המאה ה-18" (עמ' 275). לאחר זמן זה החלה תקופת התעשייה הגדולה.

המאנופקטורה מאופיינת בחבר פועלים-חלקיים המכינים יחדיו תוצרים מוגמרים בפיקודו של בעל הון. כמו אדם סמית, גם מרקס מדגיש את "חלוקת העבודה השיטתית" (עמ' 276), המובילה ל"התמחותו הוירטואוזית של הפועל" ול"שכלולם של כלי עבודתו" (עמ' 279), וכך פחות זמן מבוזבז, ו"מתגבר הכוח הפרודוקטיבי של העבודה" (עמ' 277). את רוח הייצור יוצאת הדופן שהחלה באותה תקופה מדגים מרקס גם מתוך השוואת סופרי התקופה לקודמיהם. "בניגוד חריף-ביותר להדגשה זו של הכמות ושל ערך-החליפין [של סופרי המאנופקטורה], הרי הסופרים של התקופה העתיקה הקלאסית אינם עוסקים אלא באיכות ובערך-השימוש" (עמ' 299).

התעשייה הגדולה חלה עם המעבר למפעלים, בהם עיקר התהליך היצרני מתבצע באמצעות מכונות ולא באמצעות אדם. "המהפכה באופן הייצור – במאנופקטורה נקודת מוצא משמש לה כוח-העבודה, ואלו בתעשייה הגדולה נקודת-מוצא משמש לה אמצעי-העבודה" (עמ' 303). המעבר למכונות נעשה מתוך שיקולי תועלת כמובן ו"נמדדת הפרודוקטיביות של המכונה בדרגת יכולתה להחליף כוח עבודתו של אדם" (עמ' 319). השימוש במכונות לא החל בבת אחת. צורה ראשונית של מנגנון המכונות כבר "הנחילה הקיסרות הרומית בדמות טחנת המים" (עמ' 285). כיוצא בזה, מכונות קיטור ומכונות טוויה היו קיימים עוד בתקופת המאנופקטורה. ההמצאות החשובות של המכונות העצמאיות בתקופת התעשייה הגדולה לא ניתנו להגשמה בידי ממציאיהן, "אלא משום שאותם ממציאים מוכן-ומזומן היה לפניהם מספר הגון של פועלים מאומנים בעבודה מכאנית מתקופת-המאנופקטורה […] הרי שכאן אנו רואים ומוצאים במאנופקטורה את היסוד הטכני הישיר של התעשייה הגדולה" (עמ' 312). הדברים מוכרחים להמשיך להתגלגל, ו"משמתחוללת מהפכה באופן הייצור בתחום אחד של התעשייה, הרי היא מחייבת מהפכה באופן הייצור בתוך התחום השני" (עמ' 313). בסוף הכרח היה לה, לתעשייה הגדולה, אף "להשתלט על אמצעי-הייצור האופייני לה, על המכונה גופה, ולייצר מכונות באמצעותן של מכונות" (עמ' 314).

בדבר השאלה היסודית, באשר להגדרת המכונה עצמה, מרקס מביא כמה הגדרות מקובלות, אך לוקות בחסר, ואח"כ משתף את הגדרתו שלו: "כל מנגנון מכונות מפותח, מורכב משלושה חלקים שונים זה מזה בעיקרם: מכונת התנועה; המכאניזם להעברה; ולאחרונה, מכונת הכלים או מכונת העבודה" (עמ' 304). מכונת התנועה פועלת ככוח מניע של המכאניזם, כגון קיטור. המכאניזם להעברה, המורכב למשל מגלגלי שיניים, דואג להסדיר את תנועת המכונה. החלק השלישי, "מכונת הכלים – הוא הוא שממנו יוצאת המהפכה התעשייתית במאה ה-18" (עמ' 305). חלק זה הוא המחליף את עבודת האדם. בדרך כלל אף חוזרים ונראים לנו במכונת הכלים, אם גם בשינוי צורה רב, אותם כלי אמנות שבהם עובד בעל המלאכה.

לעדות על שיפור הייצור במעבר מהמאנופאקטורה לתעשייה הגדולה, מרקס מביא את דוגמת המכונה לייצורן של מחטי תפירה. אדם סמית העיד שבזמנו התקינו עשרה גברים, יותר מ-48,000 מחטים ליום. על מצב ייצור המחטים בזמנו הוא מעיד: "מספקת מכונה אחת ויחידה 145,000 מחטי תפירה ביום עבודה של 11 שעות. אשה אחת […] משגחת בממוצע על 4 מכונות כאלה, והיא מייצרת, איפוא, על ידי מנגנון המכונות, בערך 600,000 מחטים ליום" (עמ' 378).

3.3.2 עליית הקפיטליזם: מרקס כאמור מונה את עידן הקפיטליזם החל מן המאה ה-16 (ראה עמ' 591). גם הוא, כמו סמית, מביא כהסבר לכך את הארכת חוזי החכירה לזמנים ארוכים. אלא שסמית דיבר על חריצות בעלי ההון, ואילו מרקס מדבר על מזלם, כי "הירידה הממושכת בערכן של המתכות היקרות, וממילא בערכו של הממון, הביאה לחוכרים פירות-זהב. […] הרנטה הקרקעית, שחייב היה לשלם, היתה מחושבת בערך-הממון שנתיישן" (עמ' 614).

הקפיטליזם יכול היה להתפתח רק משעה שהון פרטי יכול היה להעסיק מספר מרובה של פועלים, ולכן קרה הדבר רק במקביל לצמצום כוח הגילדות, אגודות האומנים. "מבחינת אופן הייצור עצמו כמעט שאין המאנופקטורה, למשל, שונה בתחילתה מתעשיית-המלאכה של אגודת-האומנים אלא בכך, שבראשונה מעסיק אותו הון בזמן אחד מספר גדול-יותר של פועלים" (עמ' 263). חוקי אגודות האומנים הפריעו "לגלגולו של האומן העצמאי בבעל הון, בהגבילם עד לכדי קיצוניות את מספר השוליות שמותר היה לו לאומן להעסיק" (עמ' 294).

3.4.1 עודף ערך ועודף עבודה: הכנסתו של בעל ההון מבוססת על עודף הערך. אחת הדרכים העיקריות להגדיל את עודף הערך היא עודף עבודה. "לא ההון המציא את עודף העבודה" (עמ' 188), אולם ברור שבחברה המתמקדת בערך השימוש ולא בערך החליפין, עודף העבודה מוגבל לפי הצרכים. רק בקפיטליזם ניתן למצוא "אותו צורך בעודף עבודה שאינו יודע סייג" (עמ' 188).

"ניכוס העבודה במשך כל 24 השעות של היממה- הוא היצר האימאננטי הטבוע בייצור הקאפיטליסטי" (207). על השאלה כמה אפשר להאריך את יום העבודה משיב הקפיטליזם: "יום עבודה הוא בן 24 שעות שלימות, חוץ משעות מועטות למנוחה, שבלעדיה לא יוכל כוח העבודה בשום פנים לקיים את שירותו המחודש. קודם כל מובן מאליו, שבמשך כל יום חייו אין הפועל אלא כוח-עבודה בלבד, ולפיכך כל הזמן הנמצא ברשותו זמן-עבודה הוא, […] ומכאן שמיועד הוא כולו להשתערכותו של ההון" (עמ' 213). בהתאם להנחה זאת מבסס ההון את חישוביו העסקיים. מארקס מביא עדות של כלכלן המתנגד ל"חוק בתי החרושת" אשר מגביל בתי חרושת המעסיקים קטינים לעבוד יותר מ-12 שעות בחמשת ימי השבוע הראשונים ו-9 שעות בערב-שבת. אותו כלכלן מראה לפי ניתוחו כי במצב זה הרווח הנקי לבעל המפעל מגיע רק משעת העבודה האחרונה. ואם יפחיתו עוד את שעות העבודה "ייהרס אפילו הריוח-ברוטו" (עמ' 179).

דא עקא, בשל הארכת העבודה ועליית השכר עלולים הפועלים להתבטל. והנה תגובה אפיינית של אחד מבני התקופה: "הרי שפועל התעשייה העובד 4 ימים בשבוע יש לו עודף ערך של ממון, שיוכל להתפרנס בו שאר ימות השבוע בחיבוק ידיים […] ואין תקנה שלמה לכך אלא אם כן יסכימו העניים התעשייתיים שלנו ויעבדו ששה ימים בשבוע בשכר שהם נשכרים עכשיו בארבעה ימים" (עמ' 223-224). עם הופעת מנגנון המכונות, המוציא מן השימוש כוח שרירים, הריהו נעשה אמצעי להשתמש גם בפועלים מחוסרי כוח שרירים. "ולפיכך היתה עבודת נשים וילדים דיבורו הראשון של השימוש הקאפיטאליסטי במנגנון המכונות!" (עמ' 323). קודם, שכר הפועל דרוש היה לקיים מלבד את עצמו, גם את משפחתו. מרקס טוען שאמנם רכישת כוח עבודה של משפחה בת 4 נפשות עולה יותר משעלתה קודם רכישת כוח העבודה של בעל המשפחה. "אולם עכשיו באים 4 ימי עבודה במקום יום אחד" (עמ' 323), ומחירם הולך ופוחת בשל עודף השכר המיותר של הפועל. את אותה בעיה של השכר הנמוך, מרקס משייך גם לתחום העבודה בקבלנות. "אין השכר ליחידה אלא שינוי צורה של השכר לזמן" (עמ' 453). הוא רק "מקל על בעל ההון להעלות את דרגת האינטנסיביות התקינה" (עמ' 454).

על השינויים שאכן התרחשו במציאות נוכל להיווכח מעיון בחוקים היסטוריים. בניגוד לתקנות שנחקקו בין המאה ה-14 עד למאה ה-18, אשר ביקשו להאריך את יום העבודה בכפייה, ה"חוק החרשתי המודרני כופה לקצר את יום העבודה" (עמ' 219). בשנת 1349 נחקק חוק הפועלים הבריטי של אדוארד השלישי. בחוק זה נקבע תעריף חוקי לשכר העבודה, אשר אין לשלם שכר גבוה ממנו. בחוק לא נקבע שכר מינימום. מרקס מצטט אחד המסביר כי באותו זמן: "היו העניים [הפועלים] דורשים שכר גבוה כל כך עד כדי להעמיד בסכנה את התעשייה והעושר" (עמ' 610). בתקופת הנרי השלישי, בשנת 1530 נחקק כך: "אביונים זקנים ובלתי-מוכשרים לעבודה מקבלים רשיון לקבץ נדבות. כנגד זה מלקות ומאסר לאורחים-פורחים חסונים" (עמ' 607). דוגמה לחוק הנושא רוח הפוכה לחוקים אלו הוא "חוק התעשייה של שנת 1833" הבריטי, האוסר להעסיק צעיר (בין גילאי 13 ל-18) למשך יותר מ-12 שעות ביום אחד. מרקס מצטט מתוך דו"ח של מפקחי בתי החרושת משנת 1860, כי לפני החוק מ-1833, "הועבדו ילדים צעירים כל הלילה כולו, כל היום כולו, או שניהם כאחד, תוך שרירות-הלב" (עמ' 226).

3.4.2 יחס הפועלים לקפיטליזם: כל העושר הרב שהביא הקפיטליזם לא הועיל במאומה לפועלים, ואין תימה בכך. "מצד אחד, תהליך-הייצור הופך באין-הפסק את העושר החומרי להון, לאמצעי של שיערוך והנאה בשביל בעל-ההון. ומצד השני, הפועל יוצא תמיד מתוך התהליך כפי שנכנס לתוכו – הוא עצמו מקור העושר, אך נקי מכל האמצעים להגשים אותו עושר לעצמו" (עמ' 469).[8] המאנופקטורה בשיטתה הקפיטליסטית "אין היא אלא מתוד מיוחד, לייצר בו עודף ערך יחסי […] – והוא הקרוי עושר-החברה, 'עושר העמים' וכיוצ"ב – על חשבונם של הפועלים" (עמ' 299). מרקס לועג לנאיביות של ג'ון סטיוארט מיל שהשתומם בחיבורו "עיקרי הכלכלה המדינית": "ספק הוא, אם כל האמצאות המכאניות, שנעשו עד כאן, הקלו את עמל היום של שום בריה אנושית" (עמ' 303). למרקס ברור שכל מטרת הייעול של מנגנון המכונות היא להוזיל ולקצר את החלק ביום העבודה, בו הפועל עובד לצרכי עצמו, אך ורק על מנת להאריך את החלק השני של יום עבודתו, אותו מרוויח בעל ההון חינם.

עידן הקפיטליזם הפחית מאוד את חיוניות עבודת הפועלים, הן מצד כישוריהם, הן מצד יחסם שלהם לעבודתם, והן מצד חוסר הצורך בהם לשם ביצוע העבודה. מצד כישוריהם: מרקס עומד על ההבדל שבין חלוקת העבודה הרגילה בתוך החברה לבין חלוקת העבודה בתוך סדנה – תוצרי כל עובד עצמאי הם בחזקת סחורות, אולם הקו האופייני לחלוקת העבודה בשיטת המנופקטורה הוא "שהפועל-החלקי אינו מייצר סחורה" (עמ' 291). מצד יחסם לעבודתם: בצד יתרונות הפרודוקטיביות הרבה שהביאה חלוקת העבודה השיטתית, "הורסת רציפותה של עבודה חד-גונית את כוחות המתח והתנופה אשר בנפש החיה, שדוקא בחילוף הפעולה היא מוצאת לעצמה נופש ועידוד" (עמ' 279). בבתי החרושת הפכה העבודה לתפלה עוד יותר. "משעובר כלי-העבודה מידי הפועל אל המכונה, עוברת גם הוירטואוזיות בשימושו מזה לזו. […] בטל היסוד הטכני, שעליו מבוססת חלוקת העבודה במאנופקטורה" (עמ' 344). "במאנופקטורה ובאומנות משתמש הפועל בכלי-העבודה, בבית-החרושת משמש הוא את המכונה. שם – יוצאת ממנו התנועה של אמצעי העבודה; כאן – אין לו אלא להיגרר אחרי תנועה זו" (עמ' 347). הפועל הופך לחלק בלבד של מכונה-חלקית. מצד העדר הצורך בפועלים לביצוע העבודה: "אמצעי העבודה, משלובש הוא צורת מכונה, נהפך מיד למתחרה של הפועל עצמו" (עמ' 354), ובהערה שם מרקס גם מצטט את ריקרדו שכתב "מנגנון-מכונות ועבודה – תחרות-תמיד ביניהם". מנגנון המכונות הוא מתחרה עצום לפועל, המוכן בכל שעה לזרוק אותו כ"מיותר". "ככל שיגדלו העושר החברתי, ההון המתפקד, ההיקף והמרץ שבגידולו, וממילא גם גדלו המוחלט של הפרולטאריון וכוח-הייצור של עבודתו – כן יגדל חיל המילואים התעשייתי" (עמ' 531), הוי אומר: יעלה מספר המובטלים.[9] בשל התחרות הגדלה של הפועלים על המשרות המעטות, גם יגבר לחצם של הפועלים, ויחמירו תנאי מחייתם.

כהדגמה למצוקתם של הפועלים מרקס מביא חקירה רשמית שנעשתה בשנת 1863 המצהירה כך: "מתוך השואה מדויקת של תזונת העבריינים אשר בבתי-הסוהר-לעבריינים באנגליה, וכן של הקבצנים בבתי-העבודה, ושל הפועלים (החקלאיים) החפשיים אשר במדינה זו עצמה… ברור ומוחור כי הראשונים ניזונים תזונה הרבה יותר טובה משניזון כל אחד משני הסוגים האחרים." […] ואילו "מכסת העבודה הנדרשת מאת אסיר רגיל שנידון לעבודת-כפייה, היא כמחצית בערך מן העבודה הנעשית בידי שכיר-יום בינוני" (560).

3.5 האמנם הקפיטליזם מניף את דגל החופש לעבדים? "המבנה הכלכלי של החברה הקאפיטאליסטית צמח-ועלה מתוך המבנה הכלכלי של החברה הפיאודאלית. […] מצד אחד נגלית […], התנועה ההיסטורית, זו ההופכת את היצרנים לפועלים-שכירים, כתנועת שחרורם מן הצמיתות […]. אולם מן הצד השני אין משוחררים-חדשים אלה נעשים מוכרים את עצמם אלא לאחר שנגזלו מהם כל אמצעי-הייצור שהיו בידם ונגזלו כל הערובות לקיומם, שהמוסדות הפיאודליים הישנים היו מבטיחים להם. ותולדותיו של נישולם זה הלא הן כתובות בדם ואש בספר דברי הימים של האנושות" (עמ' 590-591). בניגוד לתרבות הפיאודאלית, בה היה מחוייב הצמית לשמוע לאדוניו בשל פחד מפני אלימות, הפועל עובד בשביל בעל ההון בחזקת מי שמוכר את כוח עבודתו. "הרי שההון מבשר מלכתחילה תקופה חדשה בתהליך הייצור החברתי" (עמ' 137). למעשה מתגלות שתי תופעות מוכרות בתהליך העבודה: "הפועל עובד בפיקוחו של בעל-ההון, ולו שייכת עבודתו של הפועל. […] והשנית: התוצר – קניינו של בעל-ההון הוא" (עמ' 149). מאחר שהפועל סיים לעבוד בכדי לייצר את ערך כוח-עבודתו-הוא, ממשיך יום עבודתו לחלק בו הוא עובד בלא להרוויח דבר לעצמו, אלא רק לייצר עודף-ערך לבעל-ההון. מרקס מכנה עבודה זאת בשם "עודף עבודה". "רק הצורה, כיצד נסחט אותו עודף-עבודה ממייצרו הישיר, מן הפועל, היא שמבדילה בין תצורותיה הכלכליות של החברה, למשל בין החברה של עבדות לבין זו של עבודה-שכירה" (עמ' 173).

הבדל בין הפרולטריון לעבדים הוא כמה מסתירה החברה את חלק העבודה העודפת. "כל עבודה נראית להיות עבודה-בתשלום. בעבודת הצמיתים נבדלות זו מזו הבדל מוחשי, של מקום וזמן, עבודת הצמית לטובת עצמו ועבודת-כפייה שלו לטובת בעל-האחוזה. בעבודת-העבדים, אפילו אותו חלק של עבודת-היום, שבו העבד אינו אלא מחזיר את ערך אמצעי-המחיה בשביל עצמו […] – נראה כעבודה לטובת בעליו. […] בעבודה השכירה: אפילו עודף-העבודה, או העבודה ללא-תשלום, דומה כאילו עבודת-תשלום היא. שם בא יחס הקניין ומסתיר את העבודה-לטובת-עצמו של העבד, כאן בא יחס-הקניין ומסתיר את העבודה-בחנם של הפועל-השכיר" (עמ' 443). עוד משווה מרקס את הפועל אל העבד: "העבד הרומאי אסור היה אל אדוניו באזיקים, הפועל-השכיר אסור אל בעליו בחוטים סמויים מן העין. […] למשל, עד שנת 1810 היתה אסורה באנגליה הגירתם של פועלי המכונות" (עמ' 471).

3.6.1 מטרתו הפוליטית של מרקס – תמיכה בפועלים:[10] הפועלים הם למעשה המעמד התורם לחברה, עליו היא נתמכת. "עוד בשנת 1696 אמר ג'ון בלרס: 'אילמלי היו לו לאדם 100,000 אקרים, וכמספר הזה לי"ש בממון, וכמספר הזה בהמות, אך בלא פועל אחד – מה היה אותו אדם עשיר, אם לא פועל הוא עצמו? […] עבודתם של העניים מכרה זהב היא לעשירים'. וכך אומר גם ברנארד דה מאנדוויל בתחילה המאה ה-18: […] 'קל יותר לחיות בלי ממון מאשר בלי עניים; שאם כן, מי יעשה את העבודה?… כשם שצריך שיהיו (העניים) נשמרים מן הרעב, כך צריך שלא יקבלו מאומה שכדאי יהיה לחסכו'" (עמ' 505).

את הפרק הראשון של המניפסט הקומינסטי מרקס פותח באמירתו: "דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי-הימים של מלחמת-מעמדות".[11] בניגוד לכל המעמדות הקודמים שכבשו את השלטון, אשר עשו זאת רק בתור מיעוט למען האינטרס של עצמם, "התנועה הפרוליטארית היא התנועה העצמאית של הרוב העצום לטובת הרוב העצום" (מ).

3.6.2 קומוניזם – ביטול הקניין הפרטי: מרקס מפקפק בהגינות שמאחורי חלוקת הקניין בחברה. הוא טוען כי הפערים שבין המעמדות השונים, המניעים אותם להיאבק זה בזה הם פערי הקניין. כל מעמד המנצח במלחמת המעמדות משנה את יחסי-הקניין בחברה. "המהפכה הצרפתית, למשל, ביטלה את הקנין הפאודאלי לטובת הקניין הבורגני" (מ). בשביל למגר את הפערים הללו בתוך החברה, וכך גם למנוע מלחמות עתידיות, הקומוניסטים מבקשים לבטל את הקניין הפרטי. במניפסט, מרקס משתדל להציג את הקומוניסטים ככמעט זהים לפרולטארים. "אין להם כל אינטרסים נבדלים מן האינטרסים של כלל הפרולטריון" (מ). "המטרה הקרובה ביותר של הקומוניסטים כמוה כמטרתן של כל שאר המפלגות הפרוליטאריות: עיצוב הפרוליטריון למעמד, מיגור שלטון הבורגנות, כיבוש השלטון הפוליטי על-ידי הפרוליטריון" (מ).

מרקס מודע לזעזוע שרעיון ביטול הקניין מעוררת אצל שומעיו, והוא משתדל להתחמק ממנה ברטוריקה מפולפלת: "מתחלחלים אתם מכך, שברצוננו לבטל את הקנין-הפרטי. […] טוענים אתם אפוא כלפינו, שברצוננו לבטל קנין, המחייב מראש כתנאי הכרחי את חוסר-הקנין של רוב מנינה ורוב בנינה של החברה. קיצורו של דבר, טוענים אתם כלפינו, שברצוננו לבטל את קנינכם שלכם. אמנם כן, זה רצוננו" (מ). את ההאשמות שהופנו כלפיו כארכי-גזלן הוא הטיח דווקא בשיטה הקפיטליסטית – "השאיפה לחסכון באמצעי-הייצור החברתיים, […] נהפכה בידי ההון גם למעשה-גזל שיטתי בתנאי-חייו של הפועל בזמן העבודה" (עמ' 350-351).

3.6.3 הפרגמטיות של מרקס: בסעיף זה אנסה להציג את עיקרי השקפתו של מרקס המסתתרים מאחורי שיטת הפעולה הפרגמטית שלו. ברצוני להפריד בין עיקר גוף החיבור לבין רעיונות מתוך השקפתו הכנה, בטרם תרגמו אותה למילים המסוגלות ביותר להביא למהפכה לה קיווה.[12]

ראשית, מתוך השוואת יחסו לקפיטליזם לעומת הפיאודליזם, מזדקרים מקומות רבים בהם מרקס מראה עוולות אשר יצר לראשונה הקפיטליזם. מתוך פרומיל הדיבור שמקדיש מרקס ליחסו לאצולה, נראה שהוא חשב כי לאמיתו של דבר, האצולה פשעה יותר מבעלי ההון. בכל חברה "פאטריצי ופלבאי, בארון וצמית, אומן ושוליה, בקיצור מדכאים ומדוכאים ניצבו זה מול זה בניגוד מתמיד" (מ). בכך החברה הבורגנית המודרנית אינה אלא ממשיכת דרכם. עוול מרכזי שמייחס מרקס לבעלי ההון הוא שהם אינם עובדים כפועלים, אך בצד הביקורת על סוג מאמצם לטובת עסקם, לדרגת הבטלה של בני האצולה לא קרבו. "הלך-רוחה של האצולה הישנה ש"כל מהותה אינה אלא לישב ולאכול מן המצוי" – כה אמר הגל, ובצדק" (עמ' 483).[13] אין מרקס מרחיב לעסוק באצולה, מפני שצו השעה הוא להכות בבורגנים. לכן גם כאשר דו"ח של "הועדה להעסקת ילדים" לשנת 1866, בסיכומו את נושא ניצול הילדים בידי הוריהם קובע כי "כי הילדים והילדות יותר משהם זקוקים להגנה מפני כל אדם, זקוקים הם להגנה מפני אבותיהם", מרקס מוסיף "לא העיוות של שלטון-האבות הוא שיצר את הניצול שמנצל ההון, […] אלא אדרבה, דרך-הניצול הקאפיטאליסטית היא שעשתה את שלטון-האבות לעיוות" (עמ' 402-403).

שנית, הבה נשים לב לשימוש מרקס בביטוי "מלחמת-מעמדות". לכאורה, כשם שאף היסטוריון לא יכנה את חברת יוון הקלאסית כנתונה במלחמת מעמדות בין האזרחים לבין העבדים, כך לא נראה טבעי לקרוא לדיכוי הפועלים בזמנו של מרקס בשם זה. נוסף על כך, בתארו את מאבק הבורגנות, מרקס אומר "הבורגנות שרויה במאבקים בלתי פוסקים: ראשית – נגד האצולה; אחרי-כן – נגד אותם חלקים של הבורגנות עצמה שהאינטרסים שלהם נמצאים מנוגדים להתקדמות התעשייה; ובכל עת תמיד – נגד הבורגנות של כל ארצות-חוץ" (מ). קטע זה דווקא מראה אויבים אחרים של הבורגנות. מכל מקום, קשה להבחין במלחמה בין הבורגנים לפועלים. מכאן עולה שכוונתו של מרקס בשימושו בביטוי מלחמת-מעמדות אינה אלא לדרבן את הפועלים לצאת להילחם לכינון המשטר שישים קץ לכל המלחמות. למען אותה שושנה[14], מרקס חתם את המניפסט בדברי ההסתה-למלחמה האולטימטיביים – הקומוניסטיים "מכריזים בגלוי, כי אין מטרותיהם ניתנות להגשמה אלא על-ידי הפיכה-בזרוע של כל משטר-החברה הקיים. יגורו להם המעמדות השליטים מפני מהפכה קומוניסטית. הפרוליטארים אין להם דבר להפסיד בה זולת כבליהם. להם עולם ומלואו לזכות בו. פרולטארים של כל הארצות התאחדו!". לדעתי, מתוך סיבה מעשית זו של יעד המלחמה בחר מרקס להתרכז בפרולטריון, ולא למשל באיכרים, שכן הפועלים מתלכדים בהמונם בערים – "עם התפתחותה של התעשייה, לא זו בלבד שמתרבה הפוליטריון; הוא נדחס בהמונים גדולים יותר, כוחו גדל והלוך, והוא מרגיש בו יותר" (מ).

3.7.1 חילוקי מרקס וסמית:[15] לפי סמית, חלוקת העבודה, החיונית כ"כ לשיפור תוצר המדינה, הולכת יד ביד עם התרחבות השוק. חומר הדלק המזין את השוק ומניע אותו הוא הכסף הזורם בו. בשביל להגדיל את כמות הממון שיכול השוק להכיל, וכך לאפשר לשוק לזרום בצורה יותר חלקה, הציע סמית למשל להדפיס שטרות בנקאיים.[16] השוק הפתוח חשוב כ"כ אצל סמית, שכן בו מגיע מחיר המוצר קרוב ככל האפשר ל"מחירו הטבעי". המחיר של מוצר מייצג את מידת המחסור במוצר, ועל פי זאת מתמרץ השוק את היצרן במידת הצורך לייצר יותר או פחות.

מרקס לעומתו השתדל לבטל כליל את הקניין הפרטי. בשביל להבין כמה משונה עמדה זו נסקור מעט נקודות זמן משמעותיות בהיסטוריה המבטאות את היחס החיובי לקניין פרטי. אחד מהישגיה הגדולים של המהפכה הצרפתית היה קבלת "הצהרת זכויות האדם והאזרח".[17] עד לימינו הצהרה זאת נחשבת לאחד ממסמכי היסוד של החברה הדמוקרטית המודרנית. סעיף 17 (והאחרון) בהצהרה עוסק בזכות הקניין הפרטי: "זכות הקניין היא קדושה ואסור לפגוע בה. לפיכך אסור לשלול רכוש מאיש, אלא אם כן יש בכך צורך ציבורי ברור וקבוע בחוק ובתנאי שישולם פיצוי הוגן מראש". אנקדוטה ישנה יותר שתעיד על היחס החיובי לקניין פרטי היא מההיסטוריה של אתונה העתיקה. סולון היה מדינאי אהוב באתונה בראשית המאה השישית לפנה"ס, ואף נחשב לאחד מ"שבעת חכמי יוון". העיקרי שבפועליו היה מעבר לשיטת שלטון חדשה המבוססת על הון במקום ייחוס. רכושם של בעלי הרכוש מועיל מאוד לפוליס, ולפיכך סולון ביטל את אצולת זמנו ואיפשר שוויון בין כל בעלי הרכוש. כיוצא בזה, דיינו להיווכח בנורמת איסור הגניבה, שרווחה בכל התרבויות המתוקנות מקדמת דנא, ואף הצו האלוהי "לא תגנוב" (שמות, פרק כ, פס' יב) אינו אלא ביטוי דתי מאוחר שלה, כדי לעמוד על היחס הקדוש לרכוש הפרטי שהחזיקה בו האנושות משנים קדמוניות.

מרקס אינו מוצא מקום בזמנו לדברי השבח שחלק סמית לקפיטליזם. סמית הילל את השוק הפתוח שהוא אכן מיסודו של הקפיטליזם, אך בעידן התעשייה הגדולה – יותר אין השוק פתוח. המפעלים שקמו יצרו מעין קרטל, שכן הפועלים לעולם לא יוכלו להצטרף לחבורת בעלי המפעלים.

לדעתי, התגדותו של מרקס לקניין הפרטי באה רק בלית ברירה, באפס כל מוצא אחר. הקפיטליזם אימץ בצורה כ"כ יפה את הזכות החופשית לקניין, עד שבשביל להפילו לא מצא מרקס כל מוצא מלבד לתקוף את הקניין הפרטי (בערמתו, מרקס מאשים לא אחת דווקא את הקפיטליזם בגזל רחב היקף). אחת הדרכים לכך היא תיאוריית הניכור של מרקס באשר לקפיטליזם. תחבולה ידועה היא לעורר ניכור לפני היפרעות, ולה דוגמאות רבות משכבר הימים. אזכיר כאן כמה דוגמאות ספרותיות לתחבולה זו מתוך המקרא: לאחר חטא בני ישראל הידוע כ"חטא המרגלים", ה' אומר למשה: "עד אנה ינאצוני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו. אכנו בדבר ואורישנו" (במדבר, פרק יד, פס' יא-יב). השימוש במילה "הזה" בא להביע ריחוק לפני ההיפרעות. דוגמה שנייה היא לפני מכירת יוסף, שם כשיוסף מגיע אומרים האחים: "הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" (בראשית, פרק לד, פס' יט-כ).[18] גם כשאסתר מבקשת מאחשורוש להציל את עמה מהמן היא אומרת: "איש צר ואויב המן הרע הזה" (אסתר, פרק ז, פס' ו). מרקס מסביר את הרקע ליסודות החברתיים של החברה הקפיטליסטית כך: "מכיון שאין היצרנים באים במגע חברתי אלא תוך החליפין של תוצרי עבודתם, הרי שגם האופי החברתי, המיוחד-במינו, של עבודותיהם הפרטיות, אינו בא לידי גילוי אלא בתחומי אותם החליפין. […] נראים להם, ליצרנים, היחסים החברתיים שבין עבודותיהם הפרטיות […] לא כיחסים חברתיים בלתי-אמצעיים בין האנשים בתוך עבודותיהם-הם, אלא להיפך, כיחסי-חפצים בין האנשים, וכיחסי-חברה בין החפצים" (עמ' 60). הסחר בחברה הקפיטליסטי, המבטיח רווח הדדי, מחייב ששני הצדדים יועמדו אחד לפני השני "כאישים בלתי-תלויים זה בזה. ואולם, יחס כזה של נכריות הדדית אינו מצוי אצל חבריה של קהילה טבעית-מקורית" (עמ' 72).

אצל סמית, המחיר הוא מושג מופשט אשר לאמיתו של דבר, הוא ביטוי לתופעה מוחשית: מחסור.[19] תפקוד מנגנון המחירים, הוא השוק, ללא הפרעות יתר, הוא לדידו של סמית תנאי הכרחי להבטחת מירב "עושר העמים". מרקס, וכן ההוגים הסוציאליסטים שבאו אחריו, האמינו כי לכל שיטה כלכלית כללי תפעול משלה. סוגיית המחסור וקביעת המחירים אופיינית למשטר הדוגל בקניין פרטי, אך יתכן שהיא תיעלם באירגון הייצור הסוציאליסטי לכשיופעל.

בעוד סמית ביקש לבער את המחסור, למען הבטחת אושר החברה, מרקס וממשיכיו ביקשו להגביר את השוויון למען אותה מטרה. לפי ברקאי, לפחות עד שנות השלושים של המאה ה-20 התעלמו ההוגים הסוציאליסטים מהבעיה כיצד להפעיל משק סוציאליסטי במירב היעילות. מרקס ניסה להראות את כשליה של תורתו של סמית. כך כל כרכו הראשון של הקפיטל בעצם יועד להציג את תיאוריית עודף הערך. אף ביחס לפעילות בשוק עצמו, מרקס הדגיש את הפער שבין ערך השימוש (הרצוי) לערך החליפין (המשמש בפועל בשוק). לדברי ברקאי, "גישתו של מרקס לוקה בחסר בגלל ההנחה (הסמויה) שעבודה היא גורם הייצור היחידי (במחסור)". בסיכומו של דבר, מרקס לא התעניין בבעיית המחסור האובייקטיבי.

עם זאת, יש לציין כי מרקס כן מבקש להשתמש בהישגי הקפיטליזם עד כה, שבזכות השקעת ההון הגבירו מאוד את השפע. שאיפה זאת אינה מצויה בקפיטל בלשון ברורה, שכן מרקס נזהר מאוד מלשבח כל תועלת שהביא הקפיטליזם,[20] אך עיון מדוקדק יוכל להפיק אותה. בתוך קטרוגו של מרקס על בעל ההון המרוויח מערך-החליפין, ואעפ"י כן שואף להגדלת עודף-הערך אף במחיר הקטנת ערך-החליפין של הסחורות,[21] וע"י כך מוריד הוא את שכר הפועלים, אנו למדים מכל מקום שאף "שעודף-הערך היחסי עולה ביחס ישר אל התפתחות הכוח הפרודוקטיבי של העבודה, […] ערכן של הסחורות יורד ביחס הפוך אל התפתחות זו" (עמ' 261). ניתן ללמוד שמרקס מעוניין להשתמש במפעלים גם בחברה הסוציאליסטית מדברי התנגדותו המאופקים כנגד תנועות אשר התנגדו לעצם הברכה שבתעשייה המשוכללת: "כמעט כל אירופה ראתה במשך המאה ה-17 מרידות של פועלים, שהתמרדו נגד זו הקרויה טחנת-סרטים […]. עוד בתחילת המאה ה-18 נתגברו בקושי מכונות-מנסרות, המונעות בכוח המים, על התנגדות-העם […]. דרושים זמן ונסיון עד שהפועל לומד להבחין בין מנגנון-המכונות ובין השימוש הקאפיטאליסטי בו, ומתוך כך להעביר את התקפותיו מאמצעי-הייצור החומריים גופם אל צורת-ניצולם החברתית" (עמ' 352).

לפי מרקס, בזמנו כבר חלפה בעיית המחסור. יש כבר די רכוש בעולם, אלא שהבעיה היא בדרך התחלקותו באוכלוסייה. בעיית החלוקה היא משחק סכום אפס, של ניגוד אינטרסים מוחלט, אשר ייפתר ללא תוספת ייצור חיצונית. "עובדה היא […] כי מנגנון-המכונות לכשעצמו אינו אחראי לאותו 'שיחרור' של הפועלים מאמצעי-מחיה. […] יש לה לחברה, כמו קודם שהונהג מנגנון-המכונות כן עתה, אותה כמות של אמצעי-מחיה, ואפשר יותר מכן, בשביל הפועלים שנדחקו" (עמ' 362-363). לשם כך בא הקומוניזם כהבטחה אולטימטיבית לשוויון.

הנחת היסוד המוסרית התועלתנית באשר לשוויון כלכלי היא שחלוקה שוויונית מחלקת את העושר באופן יותר מועיל לכלל החברה. לדוגמה, אלף שקלים יוכלו לשפר את איכות החיים של העני הרבה יותר משיוכלו להפיק אושר לעשיר. ברם, בנטייה הטבעית לשוויון יכולות להיות מגרעות. ראשית, בתוך רגשות האדם, אריסטו בספרו רטוריקה מבחין בין צרות-עין וקנאה.[22] צרות העין למראה אדם אחר המצליח היא הצער בשל הצלחתו שלו. קנאה למראה אותו אדם היא הצער על כך שאנו לא השגנו את מה שהוא השיג. "על כן הקנאה היא נעלה ואפיינית לאנשים נעלים, ואילו צרות העין פחותה ואפיינית לפחותים" (רטוריקה, ספר ב, פרק יא). אם כן, ברצותנו להשיג את השוויון בחברה, ראוי לנו לבחור בדרך הקנאה שתוצאותיה מועילות, כדברי הפתגם התלמודי הידוע "קנאת סופרים תרבה חכמה" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כא, עמוד א), ולא בדרך צרות העין שרק מביאה להרחבת החורבן.[23] שנית, בתוך מבנה הכלכלה החברתי, ההכרזה הידועה בה השתמש מרקס (אף שהיא קדמה לו) "מכל אדם לפי יכולתו, לכל אדם לפי צרכיו" אינה מעשית, ובשלה מכנה ברקאי את מרקס "אוטופיסט". ברקאי מצטט את דברי הכלכלן אלפרד מרשל בספרו "עקרונות הכלכלה" משנת 1890: "בעולם שבו כל האנשים הם צדיקים, התחרות, קנין פרטי, וכל זכות בלעדית של פרט, לא יהא דרושים כלל. […] אבל בעולמנו אנו, זה יהיה גרוע משטות אם נתעלם מחוסר השלמות שעדיין מאפיינת את טבע האדם. לכן יש להזהר מלבקר 'התחרות' בצורה כוללנית […]. בהתחשב בנפש האדם כפי שהיא, הגבלתה של ההתחרות עשויה להיות נוגדת לאינטרס החברתי יותר מאשר ההתחרות עצמה". גם ברית המועצות הקומוניסטית נאלצה לבסוף להידמות במעט לשוק הקפיטליסטי בהשתמשה ב"מחירי צל" (מחירים רעיוניים המהווים הערכה לעלות מוצר בהיעדר מחיר שוק), וכן בהשקעות הון אשר נוהלו בידי המדינה.

3.7.2 הבדלים עקרוניים בין סמית למרקס: העיקרי שבהבדלים הללו הוא שגישת סמית מניחה הרמוניה של אינטרסים בין כל המשתתפים בפעילות הכלכלית, ואילו הגישה של מרקס מדגישה את ניגוד האינטרסים הבין-מעמדיים ואת "אי-הצדק" בחלוקת ההכנסה. עוד הבדל חשוב נובע מתפיסתם את תפקידם ביחס לזמנם. סמית היה סבלן מאוד והגותו מתבססת ביותר על סקירתו ההיסטורית. מכך יוצא למשל מושג ה"טבעיות" בו משתמש סמית לעיתים קרובות, אשר הוא דורש אורך רוח והשוואה ארוכת שנים. לעומתו, מרקס המהפכן, ראה את תפקידו העיקרי בשינוי שיטת הכלכלה העתידית.

כפי שמביא מיכאל לוי במאמרו "גלובליזציה ואינטרנציונליזם", שהובא בתוך המהדורה של המניפסט הקומוניסטי אליה אני מתייחס בעבודה זו, כבר ב-1907, עשור לפני פרוץ המהפכה הבולשביקית, כתב פילוסוף ידוע "מבחינת האנושות, מארקס מת סופית". אך באמת, כבר בזמנו, הרחיק מרקס ראות, והבין את הבעיות המתפתחות של העתיד. הדברים נכונים בנוגע לתעשייה הגדולה שהמשיכה להתפתח רבות לאחר זמנו, ואף בנוגע לנושאים חדשים, כגון הבעיות שיוצר הקפיטליזם לאיכות הסביבה: "כל התקדמות בהעלאת פריונה של האדמה לפרק-זמן מסוים היא גם התקדמות בחורבן מקורות-הקבע של פריון זה" (עמ' 416).

ביחס לבהלה שאחזה במרקס (לפחות כלפי חוץ), על התעצמותם של פערי המעמדות, נראה שלא היה הדבר כצעקתה. במדינות הקפיטליסטיות בסופו של דבר השתפר מאוד מצבם של הפועלים. על כך כתב כבר סמית בעושר העמים שדווקא התעצמות העושר, היא המפחיתה את הכנסות ההון: "ככל שגדלה כמות מלאי-ההון המיועדת להלוואה בריבית, כן יורדת בהכרח הריבית […]. ככל שגדל ההון בכל ארץ כן קטנים בהכרח הרווחים שאפשר להפיק מן השימוש בו" (עמ' 337).

3.8 ביקורות נקודתיות על מרקס: מרקס מבטל בפה מלא את ערכו של החופש לקניין פרטי, אך למעשה בכוונתו לבטל עוד מיני חופש אחרים. בהביאו את בשורת הקומוניזם הוא מצפה שהשלטון המיוחל ידאג להבטיח את המשך עבודת האנשים. השלטון ידאג להילחם בשוק השחור, אשר במציאות זאת יורחב להכליל כל נסיון של אדם להשיג את מה שלדעתו (השונה מדעת השלטון) נחוץ לו, וכן כל ניסיון של אדם להרוויח באופן ישיר מעבודתו. שלטון הכלכלה הריכוזית אליו הוא שואף, מנוגד בתכלית לערכים הליברליים המקובלים כיום במערב. באינטרנציונל הראשון, הוא ארגון "הסתדרות הפועלים הבינלאומית" שהוקם ב-1864, היה ייצוג משמעותי של אנארכו-קומוניסטים בראשות מיכאיל בקונין. מרקס התנגד ביותר לאנרכיזם ואף ייחסו לשיטה הקפיטליסטית, בה "מחייבות זו את זו האנארכיה של חלוקת-העבודה החברתית ועריצותה של חלוקת-העבודה בשיטת המאנופאקטורה" (עמ' 292). ב-1872 הצליח מרקס לגרש את בקונין ותומכיו מהאינטרנציונל הראשון.[24] את ששונו של מרקס ל מלחמה כבר הזכרנו מקודם. נשוב כאן רק לציין כי אמצעי זה, אף כי לא נחשב לשלילי במקומו של מרקס, רחוק ביותר מערכי העולם שלאחר מלחמת העולם השנייה.

כפי שהערנו מקודם, לפי מרקס, הגורם היחידי שבמחסור הוא העבודה. ביקורתו על בעל ההון שאינו עובד מיוסדת בעיקרה על שאין בניהולו העריץ עמל כפיים – "מתחילה נפטר בעל ההון מיגיע כפיים" (עמ' 271). כנראה תפיסת מרקס את בעלי ההון כממשיכי האצילים העצלים תרמה להתגבשות עמדתו זו. על כל פנים, בימינו טענה זאת איבדה את משמעותה ולו בשל כך שרבים הם העובדים הפשוטים שאין בעבודתם יגיע כפיים.

לא ברור היחס של מרקס לעבודה עצמה.[25] ברור כי לעבוד הרבה זה רע. אבל מה בדבר עבודה מועטת יותר? האם זהו רע הכרחי? או שמא כמות מסויימת של עבודה היא חיובית? במניפסט מרקס מכריז כי הפרוליטאריון עם תפיסתו את השלטון ידרוש "חובת-עבודה אחת לכול, הקמת גייסות-עבודה, ביחוד בחקלאות". אם כן, בעיית הרוע שבכורח העבודה, תמשיך ללוות את האנושות גם בעידן הקומוניסטי.

היו, כגון מיכאל לוי במאמרו "גלובליזציה ואינטרנציונליזם" שכבר הוזכר, שהאשימו את מרקס על שזרע את זרעי כשלון המהפכה בשל בטחונו בהצלחתה. ראייה זו נטמעה גם בהשקפה המרקסיסטית המאוחרת. לוי כותב: "לא היססו מארקס ואנגלס להכריז כי נפילת הבורגנות ונצחונו של הפרולטריון הם 'בלתי-נמנעים במידה שווה'. […] אם, כפי שטוען פלכאנוב,[26] 'נצחון מצענו הוא בלתי-נמנע כמו זריחת השמש מחר' – אזי מדוע יש להקים מפלגה פוליטית, להיאבק, לסכן את החיים עבור יעד שהתגשמותו מובטחת בלאו-הכי?". למרות זאת, בזכרון המהפכה הצרפתית מתגלה אמת היסטורית בטענת מרקס כי הבורגנות תשמיד את עצמה. בזמן המהפכה הצרפתית נחשבו הבורגנות והפרולטריון יחד בתור בני המעמד השלישי. לפני המהפכה, כל בני המעמד השלישי בצרפת היו מדוכאים ביותר במידה שווה. אכן, בסופו של דבר, הבורגנות עם הצלחתה, גררה עימה גם את הצלחת הפרולטריון עד שהתחיל להתחרות בה.

לבסוף, יש מקום להרהר, באשר לקשר של מרקס לפרולטריון. מרקס נולד למשפחת מעמד בינוני, וכמו כן לא התגלגל בעצמו להיות פועל. עמל כפיים לא נכלל בסדר יומו. אם כן, אין הסבר להצדקתו את עצמו עם עליית הפועלים, וראייתו את נצחונם כנצחונו, אלא בכך שהוא תמך בהם. במקום אחד בספרו, מתוך שלל עקיצותיו, כינה מרקס את בעל ההון "האביר בן דמות היגון",[27] ובהתאם לכך כינה את הכלכלן הבורגני "סנצ'ו פנסה" – נושא כליו של בעל ההון. ביחס להשוואה זו, מעניין שדווקא מרקס היה זה, שכמו דון קישוט, נחלץ מעצמו ונטל על עצמו להיות ל"מושיעם של החלכאים והנדכאים".

[1] הקפיטל פורסם בשלושה כרכים, אבל רק את הראשון שבהם השלים מרקס בעצמו.

[2] ברית הקומוניסטים הייתה התארגנות פוליטית בינלאומית קצרת ימים.

[3] רוסבפייר, מ. (2012). "מתוך: 'על עקרונות המוסר הפוליטי' [חלק ב]". דחק – כתב עת לספרות טובה, כרך ב. (תרגום: עלמה יצחקי). עורך: יהודה ויזן. עמ' 385-392.

[4](2013). "ה. ג. וולס משוחח עם יוסף סטאלין". דחק – כתב עת לספרות טובה, כרך ג. (תרגום: יהודה ויזן). עורך: יהודה ויזן. עמ' 492-509.

[5]בכך גם יש להסביר את התמקדותו של מרקס בפועלים ולא באיכרים, וזאת מפני שהוא מצא בפועלים, הקלים יותר להתאגד, את התקווה למהפכה. חלקם הקטן של האיכרים בחזונו של מרקס נודע בעיקר מפני המצב החברתי ברוסיה, שם רוב העם טרם המהפכה הבולשביקית עסק בחקלאות ולא כפועלים. המהפכנים הקומוניסטים הרוסים, ובכללם לנין, השתדלו להסביר מדוע האיכרים, ולאו דווקא הפרולטריון, הם המתאימים להתמרד ברוסיה.
כמו כן, נזכיר כי גם אדם סמית, במקומות רבים ב"עושר העמים", מצדד באיכרים ומתקומם כנגד תחושת העליונות שמרגישים בני העיר כלפיהם.

[6] בכל פרק זה של העבודה, אם לא צוין אחרת, מספר העמודים מכוון למהדורה של "הקפיטל" שהובאה בסעיף 1.5.

[7] תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ז, עמוד א.

[8] סגנון דברי קובלנה אלו מצוי כבר במקרא. כדברי קהלת: "כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון, ולאדם שלא עמל-בו יתננו חלקו – גם זה הבל ורעה רבה" (קהלת, פרק ב, פס' כא).

[9] מרקס מכנה את המובטלים "חיל המילואים התעשייתי" מפני שהם נקראים לעבוד רק בהתעורר צורך דחוף, בהתאם לגלי המשברים הכלכליים התוקפים לעיתים את החברה הקפיטליסטית.

[10] בעבודה זו ביקשתי להתרכז בנושא הקפיטליזם. אך בכדי להבין את ביקורתו של מרקס עליו, אין מנוס מלהזכיר, ולו בקיצור, עמדות נוספות של מרקס הנלוות לנושא זה.

[11] בסעיף זה, שעוסק במטרתו הפוליטית של מרקס, אצטט גם מהמניפסט הקומוניסטי שמתוארת בו השקפתו של מרקס, וכן פועמת בו רוח המעשיות. מנגד, הקפיטל בד"כ הוא רק ניתוח ענייני ומחושב על המצב הקיים, מבלי שמרקס אומר בו מפורשות מה צריך להיות.
כדי לציין שהציטוט הוא מהמניפסט הקומוניסטי אכתוב לאחריו: (מ).

[12] בעמ' 593 מרקס מצטט כרוניקות מראשית ימי המעבר לקפיטליזם. לאחר מכן הוא מעיר כבדרך אגב: "הקובלנות באותן הכרוניקות העתיקות לעולם מוגזמות הן, אבל רשום בהן בדיוק הרושם שנתרשמו בני הדור עצמם מן המהפכה שחלה ביחסי-הייצור". חשיבות הכרוניקות הללו בעיני מרקס שהזכירן, יכולה גם לספק הסבר לחלק מדברי מרקס הלוקים בדמגוגיה, שאכפת לו מהרושם שהוא ישפיע על בני דורו יותר מאשר מתיאור מדויק של המציאות.

[13] על עוול נוסף המיוחד לאצולה, ראה דבריו על הגידורים הנצלניים באדמות בריטניה מהמאה ה-15 (עמ' 594).

[14] עפ"י שירה של זלדה "כל שושנה": "כל שושנה היא אי/ של השלום המובטח,/ השלום הנצחי.// […] ונדמה כה קרוב אור השושנה,/ […] כה קרוב/ אותו אי –/ קח סירה/ וחצה את ים האש".

[15] סעיף זה נעזר במידה רבה במאמרו של חיים ברקאי:
ברקאי, ח. (1992). "מרקס אל מול סמית: צווים או מחירים". הרבעון לכלכלה, כרך 153. עמ' 372-395.

[16] הדפסת שטרות בידי בנק הייתה עוד די חדשה בימיו של סמית. אציין גם כי חלק משמעותי מחיבורו "עושר העמים", שלא בא לידי ביטוי בעבודה זאת, עוסק במתכת הכסף עצמה.

[17] גם לטוענים שהמרוויחים הגדולים מהמהפכה הצרפתית היו הבורגנים, הרי בעיצומה של המהפכה טרם הייתה מקובלת ההבחנה בתוך המעמד השלישי. עיקר המאמצים רוכזו אך כנגד האצולה. בהצהרת זכויות האדם והאזרח הכוונה הייתה להעניק זכויות לכל.

[18] בדוגמה שנייה זו של ניכור מעורב גם כסף, בהצעת יהודה למכור את יוסף לישמעאלים לעבד, בהשתמשו במילים הרב משמעיות: "מה בצע כי נהרוג את אחינו?". נראה שהכתוב שם סתם בכוונה כיצד בוצעה למעשה מכירת יוסף, והאם אחיו היו באמת אלה שמכרו אותו. מכל מקום, נוכחנו מכאן שבהצעת הכסף מבטא יהודה ניכור כלפי יוסף אחיו.

[19] תגלית זו היא, לפי ברקאי, החידוש העיקרי שבהגותו של סמית.

[20] גם את ההמצאות המועילות בהן משתמשים המפעלים, מרקס משתדל לייחס למדענים מבריקים בודדים, אשר בעלי המפעלים אך מאמצים את המצאותיהם להגדלת רווחם.

[21] סמית היה מסביר תופעה זאת בשל כוחות השוק. מפאת התחרות שבין בעלי המפעלים, הם אנוסים להשתתף במירוץ להוזלת המחירים.

[22] את דיוק משמעות המונחים, כבכל שאר סוגיות התרגום אנו סומכים על המתרגם.

[23] היטיבה לבטא את צרות-העין איין ראנד בספרה "כמעיין המתגבר", בדובבה את סוג התחרותיות של דמותו של פיטר קיטינג: "לעולם לא יניח לאיש להשיג את מה שהוא עצמו לא יוכל להשיג".

[24] בהזכירנו את בקונין, יש לציין גם את התנגדותו למהפכנותו הטוטאלית של מרקס, כנגדה הזהיר עוד ב-1870: "קחו את המהפכן הקיצוני ביותר, הושיבו אותו על כס כל הרוסים והעניקו לו סמכויות דיקטטוריות, ובתוך שנה הוא יהא גרוע מן הצאר".

[25] חנה ארנדט הרחיבה באשר ליחסו הדו-ערכי של מרקס לעבודה, אשר מהווה סתירה יסודית העוברת כחוט השני בכל הגותו. ראה ספרה "המצב האנושי" בסעיף 14 – "עבודה ופוריות".

[26] פלחנוב היה ממנהיגי פלג המנשביקים בתוך מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, ונחשב לאבי המרקסיזם ברוסיה.

[27] כוונתו היא לדון קישוט, אשר כינה את עצמו בכינוי זה.