פרק 2: אדם סמית

2.1.1 העבודה: בפתח ספרו "עושר העמים", אדם סמית פותח בהנחת היסוד למחקרו באשר להיווצרות השפע: "העבודה השנתית של כל עם היא הקרן הראשונית המספקת לו את כל הצרכים החיוניים ונוחויות החיים שהוא צורך בשנה, ואלה מורכבים תמיד מן התוצר הישיר של אותה עבודה, או ממה שנרכש באותו תוצר מעמים אחרים" (עמ' 91).[1] הגורם המשפיע ביותר על גודל התוצר הזה הוא יעילות העבודה שהיא "המיומנות, הזריזות ושיקול הדעת שבהם נעשית העבודה בדרך כלל" (עמ' 91).

2.1.2 חלוקת העבודה: בספרו הראשון, סמית כותב על הגורמים לשיפור פריון העבודה והסדר שעל פיו מחולק תוצרה בין שכבות החברה. את הגורם העיקרי לשיפור פריון העבודה סמית רואה בהרחבת חלוקת העבודה. הוא מדגים את חשיבות חלוקת העבודה באמצעות תחום ייצור הסיכות. "עובד שלא למד את המקצוע הזה […] ספק אם יוכל, על אף חריצותו, לעשות סיכה אחת ביום, קל וחומר עשרים. אבל בדרך שבה מתנהל עיסוק זה היום, לא זו בלבד שהעבודה כולה היא מקצוע בפני עצמו, אלא שהיא אף נחלקת לשלבים מספר, שגם הם רובם מקצועות בפני עצמם. אדם אחד מותח את התיל, שני מיישרו, שלישי חותכו, רביעי מחדדו וחמישי משחיז את קצהו כדי להכשירו לקבל את הראש […] כך נחלקת המלאכה החשובה של עשיית סיכה לכשמונה עשרה פעולות נפרדות" (עמ' 95). סמית מעיד על בית חרושת בו עבדו עשרה עובדים שייצרו ארבעים ושמונה אלף סיכות ביום. כך חלוקה ושילוב נאותים של פעולות העובדים השונות העלתה את תפוקת העבודה שלהם מאות מונים. סמית מסביר את עליית פריון העבודה עם חלוקתה בזכות שלושה גורמים: "ראשית, השיפור במיומנותו של כל עובד ועובד; שנית, החסכון בזמן המתבזבז בדרך כלל במעבר מסוג אחד של עבודה למשנהו; ואחרון אחרון, המצאתן של מכונות רבות המקלות את העבודה, מקצרות אותה ונותנות בידי אדם אחד לעשות את מלאכתם של רבים" (עמ' 97).

2.1.3 כיצד החלה לראשונה חלוקת העבודה? סמית טוען שחלוקת העבודה היא תוצאה הכרחית של נטייה מובנית בטבע אדם – הנטייה לסחור, להמיר ולהחליף דבר בדבר. זו נטייה משותפת לכל בני האדם ואין היא מצויה בשום גזע אחר של בעלי חיים. כאשר בעל חיים רוצה להשיג דבר מה מבעל חיים אחר, "דרך השכנוע היחידה העומדת לו היא מציאת חן בעיני מי שלשירותם הוא זקוק" (עמ' 101). אמנם גם האדם לפעמים נזקק לכך, ואם אין בידו שום אמצעי אחר לשכנע את זולתו שיפעל בשבילו, "הוא משתדל לקנות את ליבו בכל אותות ההתרפסות והחנופה" (עמ' 101), אך בניגוד לשאר החיות, שמשעה שפרטיהם בוגרים, הרי הם עצמאיים לחלוטין, "האדם זקוק כמעט בלי הרף לעזרת אחיו, ולשווא ישליך את יהבו על טוב לבם בלבד. סיכוייו להשיג את שלו יגדלו אם ירתום את אהבת עצמם לטובתו. […] כל המציע עסקה כלשהי לזולתו אומר לאמתו של דבר: תן לי מה שנחוץ לי ותקבל מה שנחוץ לך […] אין אנו מצפים לחסדם של הקצב, מבשל השכר והאופה; דאגתם לעצמם היא המקנה לנו את סעודותינו. […] איש חוץ מהקבצן אינו בוחר לסמוך בעיקר על חסדם של חבריו האזרחים" (עמ' 102).

שיטה חברתית אגואיסטית זו שהציע סמית יוצרת לכאורה בעיה לתפקוד החברה, אך סמית מתגבר על בעיה זו באמצעות מושג ה"יד הסמויה". למרות "שכל אחד מהפרטים עושה כל מה שביכלתו כדי להגדיל את תועלתו הפרטית, ואת זאת בלבד, יד סמויה מוליכה את פעילותו לקראת מטרה, שלא התכוון כלל להגיע אליה […]. על ידי מאמץ לקדם את תועלתו הוא מקדם את האינטרס של החברה כולה" (עמ' 18).

לפני שנשוט הלאה בדברי סמית, ברצוני להתעכב מעט על יסוד האנוכיות עליו נתמך סמית לתפקוד הפרט בחברה. כבר אריסטו בספרו "פוליטיקה" קבע שהאדם הוא חיה חברתית.[2] כל אחד יוכל להיזכר במעשי חסד להם היה עד בעצמו. אביא דוגמה למציאות חסד מחוקי המשפט העתיקים: במשפט העברי, המצב המשפטי המיוחד בו אדם מחזיק ברשותו באופן זמני ברכוש אדם אחר נזכר בפרק כ"ב שבחומש שמות. על סמך הכתוב שם, המשנה מחלקת את החוק לארבעה סוגי שומרים: "שומר חינם, והשואל, נושא שכר, והשוכר".[3] חלוקה זו היא בהתאם לשני קריטריונים: האחד, לפי בעל הצורך למעשה העברת החפץ; והשני, לפי מציאות החלפת כסף עבור החפץ (ליתר דיוק, עבור שמירת החפץ או עבור השימוש בו). נעיר שגם בחוקי חמורבי מוזכרים מפורשות אותם ארבעה שומרים.[4]

כפי שאנו רואים בימינו, אדם הזקוק לשמירה בלא דיחוי יוכל לסמוך אל-נכון על כך שימצא שומר שכר יותר מאשר שימצא שומר חינם, וכן למי שזקוק לכלי החסר לו יקל למצוא משכיר מאשר משאיל. מכך שהחוק הקדום מזכיר את שומר החינם ואת השואל בשורה אחת עם שומר השכר והשוכר, ניתן ללמוד על התפתחות היחסים הללו. נראה שמבחינה היסטורית, מקרי העברת הבעלות באופן חלקי וזמני היו של שומר חינם ושואל, בהתאם לצורך הנזקק ויחסיו עם שכנו. הישנות בקשות השכנים לשאילה או לשמירה שוב ושוב, אף במצבים בהם לא היה נוח לצד השני, הובילו להתמקצעות וכניסת מנגנון השכר כתגמול לאי הנוחות, ובהמשך להתמסדות שומרי השכר והשוכרים כתחליפים לשומרי החינם והשואלים. הדרישה לשכר אם כן קשורה בהתמקצעות. גם כיום אנשים מרוויחים פרנסתם ממקצוע מסוים, ובשאר תחומים אינם חושבים לקחת שכר על טובה חריגה וחד פעמית אף אם הטובה גדולה ועמלה מרובה.[5]

אסייג ואומר שאין דברינו מתנגשים עם דברי סמית. סמית לא שלל את החסד שבין בני האדם, אלא רק טען כי אין החסד עיקר שניתן להיסמך עליו, וכי העיקר המוחלט של משאם ומתנם של הבריות מתבצע באמצעות חליפין. אכן מסתבר שבמקומות שהטובה נתמסדה למקצוע, יותר אין האנשים פותחים ידיהם וטורחים בשביל לספקה בחינם. ניתן להיווכח בכך דרך דוגמה מארצנו, שבמקומות בעלי תחבורה ציבורית מפותחת אין נהוג להסיע טרמפיסטים, וכנגד זאת במקומות שאין בהם תחבורה ציבורית מפותחת בד"כ נוהגת תרבות טרמפים מפותחת.

2.1.4 הגבלת חלוקת העבודה על ידי היקפו של השוק: "כשם שיכולת ההחלפה היא שמביאה לידי חלוקת העבודה, כך היקפה של חלוקת העבודה מוגבל בידי היקפה של אותה יכולת, כלומר בהיקף השוק" (עמ' 104). אם השוק קטן מאוד, לא יוכל אדם להקדיש עצמו למקצוע מצומצם. סמית מביא את הסבל כדוגמה לעובד שלא יוכל למצוא לו תעסוקה ומחיה אלא בעיר גדולה. מבחינה היסטורית של השוק, מכיוון שהובלה על פני המים זולה לאין ערוך מהובלה יבשתית, התפתחות התעשיה החלה בחבלי ארץ הסמוכים לנתיבי סחר ימי.

מרקס בספרו הקפיטל מצטט (בהערה בעמ' 300) את קסנופון[6] שדיבר אלפיים שנה טרם זמנו של סמית על היחס שבין גודל השוק לחלוקת העבודה, התורמת לאיכותה. הוא כתב כי האמנויות "מגיעות לשלימות ביחוד בערים הגדולות". בערים הקטנות צריך אדם לעבוד במלאכות רבות, כך שאין הוא מושלם באף אחת מהן. ואילו בערים הגדולות, "כשכל יחיד מוצא קונים מרובים, כאן מספיקה אומנות אחת כדי פרנסתו של אדם". יתירה מזו, לפעמים אין צורך אף באומנות שלימה, "אלא האחד מתקין נעלי גברים, והשני – נעלי נשים." מצב זה הוא משובח, שכן "יש הכרח, שהמתקין עבודה פשוטה ביותר גם יבצענה על הצד הטוב ביותר".

2.2.1 שלוש דרכים להתפרנס בחברה:

במצב היסודי של החברה, תוצר העבודה שייך בשלמותו לעובד. אולם "כאשר מצטבר מלאי הון בידיהם של בני אדם מסוימים, מקצתם ישתמשו בו, מדרך הטבע, לשם העסקתם של עובדים חרוצים; הם יספקו להם חומרים ומנת מחיה כדי להפיק רווח ממכירת פרי עמלם של אלה" (עמ' 125). במצב דברים זה, ברוב המקרים על העובד להתחלק בתוצר עבודתו עם בעל מלאי ההון המעסיק אותו. התפתחות נוספת המוסיפה על הצורך להתחלק בתוצר, היא שמשעה "שאדמתה של ארץ כלשהי נעשית כולה קנין פרטי, בעלי הקרקעות, כדרכם של הבריות, מבקשים לקצור את אשר לא זרעו מעולם, והם דורשים רנטה אפילו בעד התוצר הטבעי שלה" (עמ' 127).

אם כן, שלושה מרכיבים להכנסה מהיצור – שכר, רווח ורנטה. השכר מתקבל בעבור העבודה, הרווח בעבור ההון, והרנטה עבור הקרקע. בהתאם לאופי ההכנסה מחלק סמית את החברה לשלושה מעמדות אשר כל אחד מהם נוטל חלק אחר של התוצר: עובדים, בעלי הון, ובעלי קרקעות.[7] לפי סמית, בחברה מפותחת, כל שלושת המרכיבים מתגלמים במחיר רוב רובן של הסחורות.

2.2.2 שכר העובד: הפועלים בכל תחום בד"כ הם עניים מאוד, ומרביתם זקוקים לאדון שיקדים וייתן להם את חומר הגלם לעבודה ואת שכרם וכלכלתם עד שתושלם. אותו אדון מקבל חלק מתוצר עבודתם, וחלק זה הוא הרווח שלו. שכר העבודה תלוי בכל מקום בחוזה שנחתם בין שני הצדדים האלה, שהאינטרסים שלהם אינם שווים בשום אופן. "הפועלים שואפים לקבל הרבה ככל האפשר, המעסיקים שואפים לתת מעט כלל האפשר" (עמ' 138). נוסף על כך שהחוק תומך באדונים, עומדת העובדה שהאדון מסוגל לרוב לחיות שנה אחת או שנתיים על ההון שכבר צבר, גם אם לא יעסיק אפילו פועל אחד. פועלים רבים אינם יכולים להתקיים שבוע ימים בלא תעסוקה. לכן בנסיבות רגילות לא יקשה לחזות ידו של מי תהיה על העליונה בסכסוך אפשרי. "ואולם אף על פי שברוב סכסוכי העבודה ידם של המעסיקים על העליונה, יש בכל זאת שכר מסוים אשר אי אפשר כמדומה להוריד את השכר הרגיל למטה ממנו לפרק זמן ניכר, ואפילו בעבודות הפחותות ביותר. אדם לעולם על עבודתו יחיה, ושכרו צריך להספיק לפחות למחייתו. על פי רוב הוא צריך להיות אפילו קצת גבוה מזה, שאם לא כן לא יוכל העובד לגדל משפחה, וגזעם של עובדים שכאלה יימחה בתום הדור הראשון" (עמ' 139).

2.2.3 רווח בעל ההון: בעוד שהפועלים מקבלים שכר ביחס ישיר לפי עמלם, האדון מנהל ומפקח על כל תהליך הייצור, והוא מרוויח מהעודפים הנותרים. זכות זו נתונה לו בשל השקעתו את ההון הראשוני. ההון, לפי הגדרת סמית, הוא "מלאי של מוצרים, הדרושים לקיום [העובדים] […], חומר גלם, וכלי עבודה" (עמ' 37). סמית מדייק שלאמיתו של דבר, רק "אותו חלק מהמלאי של המוצרים המיועד לייצור הכנסה נקרא הון" (עמ' 37). רק במצבה הפרימיטיבי של החברה, בו כל אדם מספק בעצמו את צרכיו, אין צורך לצבור מלאי הון כלשהו. "ואולם משהונהגה חלוקת העבודה, תוצר עבודתו של אדם יכול לספק רק חלק זעום מצרכיו המתעוררים מפעם לפעם. את רוב רובם של הצרכים הללו הוא מספק בתוצר עבודתם של אחרים, שהוא קונה תמורת תוצר עבודתו שלו או תמורת מחיר תוצר עבודתו, מה שהיינו הך. אבל קנייה זו לא תוכל להתבצע אלא לאחר שתוצר עבודתו שלו לא רק יושלם אלא גם יימכר. לכן יש לאגור במקום כלשהו מלאי הון בצורת סחורות למיניהן, שיהיה די בו לקיימו ולספק לו את החומרים וכלי העבודה הדרושים לעבודתו לפחות עד שיושלם ויימכר תוצר עבודתו" (עמ' 281). צבירת מלאי ההון חייבת להקדים את חלוקת העבודה, ו"מספר הפועלים המועילים והיצרניים […] עומד בכל מקום ביחס ישר לכמות מלאי ההון המשמש בהעסקתם ולאופן השימוש במלאי ההון הזה" (עמ' 92). בניגוד לעובד, המשתכר לפי מידה קבועה, רווחיו של בעל ההון "נקבעים על ידי ערך ההון המופעל […] ביחס מסוים לגודלו" (עמ' 32).

שימוש מוצלח בהון דורש תשומת לב מרובה מצד בעליו. עם זאת, אין בכוחו של היזם לצאת לגמרי מידי ספק. לכן מצד חישוב הכנסתו, סמית אומר כי "שער הרווח […] המקובל צריך לאפשר מתן פיצוי על הפסדים מקריים האפשריים בכל מקרה של השקעה. רק העודף מעל הדרוש [לפיצוי על הסיכון בהשקעה] הוא רווח נקי" (עמ' 32). בפני בעל ההון יפתחו אפשרויות חדשות באופן מתמיד לפי הגידול בהונו, לכן "שיקולים בדבר הרווח האישי […] הם המניע הבלעדי המנחה בעל הון להפעילו בחקלאות, או בחרושת" (עמ' 32).[8]

2.2.4 רנטת בעל הקרקע: הרנטה היא דמי השכירות שדורש בעל הקרקע בעבור השימוש באדמתו. בזמן קביעת תנאי החכירה, בעל הקרקע משתדל להשאיר בידי החוכר את החלק הקטן ביותר שהחוכר יכול להסתפק בו מבלי להפסיד. כל חלק מן התוצר, שהוא מעל להקצבה הזאת, משתדל בעל הקרקע להשאירו בידיו בתור נתח הרנטה הקרקעית שלו. "אמנם יש שבעל הקרקע מסתפק במעט פחות מנתח זה, לעתים מתוך נדיבות, ולעתים קרובות יותר מתוך בורות; ולפעמים, אם כי לעתים רחוקות יותר, החוכר מתחייב מתוך בורות לשלם מעט יותר מנתח זה […]. ואולם נתח זה ייחשב בכל זאת לרנטה הטבעית של הקרקע, כלומר לרנטה שהקרקע יועדה מדרך הטבע להיות מוחכרת בעבורה בדרך כלל" (192).

2.3.1 הערכת סמית את המעמדות השונים מנקודת מבטה של החברה: כרמוז בשם ספרו "עושר העמים", נקודת המוצא של סמית להערכת הפעילות הכלכלית של היחידים היא מתוך השפעת האחרונה על עושרו של העם. סמית מאפיין את העבודה היצרנית, ומבחינה מהעבודה שאינה יצרנית: "יש עבודה המעלה את הערך של הדבר שבו היא מושקעת, והואיל ועבודה זו מייצרת ערך, ראוי לכנותה "עבודה יצרנית (או פרודוקטיבית)". "עבודתו של פועל תעשייה מעלה בדרך כלל את ערך החומרים שהוא מעבד, את ערך כלכלתו ואת ערך רווחי אדוניו. עבודתו של משרת הבית, לעומת זה, אינה מעלה את ערכו של שום דבר. אף על פי שמעסיקו של פועל התעשייה מקדים ומשלם לו את שכרו, בעצם אין הפועל עולה לו כלום, שכן ערכו של שכר זה מוחזר למעסיק, עם רווח, בצורת הערך המושבח של הדבר שבו הושקעה עבודתו של הפועל. אבל כלכלתו של משרת הבית אינה מוחזרת לעולם. […] בדרך כלל, שירותיו מתכלים בו ברגע שהם מתבצעים, ורק לעתים נדירות הם מניחים עקבות או ערך כלשהו, שאפשר לקנות בו אחר כך כמות שווה של שירות" (עמ' 322).

סמית מפרט שגם עבודתן של כמה מן הקבוצות המכובדות ביותר בחברה אינה מייצרת כל ערך השורד לאחר שמסתיימת העבודה. "המלך, למשל, הוא וכל יועצי המשפט ויועצי המלחמה שלו, וכל הצבא והצי שלו הם עובדים לא יצרניים. משרתי הציבור הם, וכלכלתם נלקחת מן התוצר השנתי של עבודת בני אדם אחרים. שירותם, ויהיה מכובד ומועיל והכרחי ככל שיהיה, אינו מייצר שום דבר שאפשר לקנות בו אחר כך כמות שווה של השירות" (עמ' 323). בהמשך סמית מונה עוד בעלי מקצועות שאינם יצרניים: "כמרים, עורכי דין, רופאים, מלומדים למיניהם; שחקנים, ליצנים, מוסיקאים, זמרי אופרה, רקדני אופרה וכיוצא באלה".

כל בני הארץ מתקיימים מן התוצר השנתי של הקרקע. תוצר זה בהכרח מוגבל, אך כדאי להשתדל להגדילו. "[את] התוצר הלאומי […] של אומה אי אפשר להגדיל בכל דרך אחרת, אלא על ידי הגדלת מספר העובדים הפרודוקטיביים, או הגדלת פריונם של עובדים אלה" (עמ' 36). שתי כמויות אלה אינן יכולות לגדול אלא כתוצאה של הגידול בהון. סמית מוצא במרכיב ה"הון" את הגורם המכריע לריבוי הכנסות החברה, ומשום כך כל ספרו השני מתמקד בפרטי ההון.

2.3.2 צבירת ההון: "היחס שבין ההון ובין ההכנסה קובע בכל מקום את היחס שבין העבודה לבטלה. בכל מקום שההון מושל בכיפה שוררת העבודה; ובכל מקום שההכנסה מושלת בכיפה שוררת הבטלה. […] ההון גדל בחסכנות וקטן בפזרנות ובניהול כושל. […] חסכנות, ולא עבודה, היא הסיבה הישירה לגידול ההון. אמנם העבודה מספקת את הדבר שהחסכנות צוברת. ואולם תשיג העבודה את אשר תשיג, אם החסכנות לא תחסוך ותאגור, ההון לא יגדל לעולם" (עמ' 327).

לכן כל שינוי בגודל ההון, ישפיע על העושר וההכנסה של כל תושבי הארץ. סמית ייחס להונו של היחיד, ולכן גם לחסכנותו, השפעה כה רבה על עושר החברה, עד שקבע כי "כל בזבזן הוא אויב העם וכל מסתפק במועט עושה חסד לציבור" (עמ' 41). ציפיות אלו, למרבה הצער, אינן מכוונות אל כל העם, שכן השימוש בהון אינו באפשר עבור כלל החברה. רמת הכנסתם של רוב העובדים, המתפרנסים מהשכר, אינה גבוהה בהרבה מההכנסה המינימלית הדרושה לקיום, ולפיכך הם משתמשים ברובה ככולה לצריכה. "הרנטה מהקרקע והרווח על ההון הם בכל מקום […] שני סוגי ההכנסה שבעליהם מסוגלים ביותר לחסוך" (עמ' 40).

2.3.3 הון חוזר והון קבוע: כל הון שמשתמשים בו לשם קניית סחורות ומכירתן שוב ברווח, כלומר הון המתגלגל במחזור השוק ורק כך הוא נושא רווח לבעליו, ראוי להיקרא הון חוזר. בדרך אחרת, אפשר להשתמש בהון להשבחת הקרקע או לרכישת מכונות וכיו"ב. שימוש כזה בהון נושא רווח מבלי לזרום במחזור השוק, ולכן ראוי להיקרא הון קבוע.

אף יותר מהיחיד, החברה מרוויחה מהשימוש בכל אחד מסוגי ההון. "ההון הקבוע נועד להגדיל את פריון העבודה, כלומר, לאפשר למספר שווה של עובדים לייצר כמות תוצר גדולה הרבה יותר" (עמ' 290). במקרה זה של ההון הקבוע, האינטרס של היחיד מצומצם להכנסתו האישית מן הרווח, ואילו החברה מרוויחה מכל התהליך הכלכלי. מחירו של השימוש בהון הוא דרישת הסבלנות שבחסכנות: האיפוק שלא להשתמש בתוצרת בהווה אלא להשקיע אותה ולהגדילה לקראת העתיד. אולם זהו יתרון מיוחד של ההון החוזר של החברה, שהוא נזיל ומוכן לשימוש כבר בהווה הקרוב. בניגוד להון החוזר של היחיד, המנוע מלהיכלל בהכנסתו הנקייה, שכן היחיד ממשיך להשקיע אותו בעסק שלו; הונה החוזר של החברה מוצא מקומו בתוך הכנסתה הנקייה (מלבד אותו החלק המשמש לתחזוקת ההון הקבוע) – למשל, אף שכל הסחורות בחנותו של סוחר מסוים, אין להכלילן במלאי-ההון השמור לצריכתו המיידית, אפשר לכלול אותן במלאי ההון של אחרים שיוכלו להרוויח מקנייתן.

2.3.4 ארבעה שימושים בהון: "בארבע דרכים אפשר להשתמש בהון, ואלה הן: ראשית, בהפקת התוצר הגולמי הדרוש מדי שנה בשנה לשימושה ולצריכתה של החברה; שנית, בעיבודו ובהכנתו של התוצר הגולמי הזה לשימוש ולצריכה מיידיים; שלישית, בהובלת התוצר הגולמי או המעובד ממקומות שהוא מצוי שם בשפע למקומות שיש מחסור בו; ולבסוף, בחלוקת חלקים מסוימים מן התוצר הגולמי או המעובד ליחידות קטנות, על פי הביקושים שיוצרים מפעם לפעם מי שזקוקים לו" (עמ' 341). בדרך הראשונה משתמש כל מי שמבקש להשביח קרקע; בשנייה משתמשים כל התעשיינים; בשלישית כל הסוחרים הסיטונאים; וברביעית משתמשים כל הקמעונאים. "כל אחת מארבע הדרכים האלה לשימוש בהון חיונית לקיומן או להרחבתן של שלוש האחרות או לנוחותה הכללית של החברה" (341). "האנשים שהונם משמש בכל אחת מארבע הדרכים האלה הם עצמם עובדים יצרנים.[9] עבודתם, כאשר היא מנוהלת כהלכה, נקבעת ומתממשת בדבר או במוצר הסחיר שבהם היא מושקעת, ובדרך כלל היא מוסיפה למחירם את ערך מחייתם וצריכתם לפחות" (342).

2.4 השוק: חלוקת העבודה והחליפין הם שני צדדים של אותה המטבע. יחד עם התמקצעותו בתחום מסוים, הפרט מדיר רגליו מסיפוק צרכי קיומו בשאר תחומים, ולכן הוא נעשה תלוי יותר בחליפין. פעולת החליפין נעשית מרצונם החופשי של שני הצדדים, ולפיכך עסקאות לא תתבצענה אם לא תענקנה יתרון לשני הצדדים גם יחד. יתרון זה מתבטא בתנאי העסקה – במחיר. השוק, הוא המערכת המסועפת של התמחות וחליפין, מתייצב באמצעות מנגנון מחירים. הוא המנגנון היוצר את ההרמוניה בין הקונים לבין המוכרים.

עם התפתחות השוק, מחירי המוצרים (הם הרווחים שמפיקים בעלי ההון, המוכרים) יורדים. "כאשר כמויות ההון במדינה גדלות נוצרת […] תחרות בין כמויות ההון. בעליה של כמות נתונה של הון מנסה להשיג את מקומה של כמות הון שבבעלותו של אחר […], אבל אין לו סיכוי לתפוש את מקומן של הכמויות האחרות […], אלא על ידי הצעתה בתנאים טובים יותר […]. הרווח, שניתן לעשותו על ידי השימוש בהון, יורד, לפיכך" (עמ' 43). נוסף על כך, תחרות המוכרים אינה פוסקת משהגיעו למחיר המינימלי אשר יבטיח להם רווח, אלא היא נמשכת במאמציהם להפחית את עלויות הייצור. "הגידול בביקוש […] בהביאו להגדלת הייצור, מגדיל את ההתחרות בין היצרנים, המנסים להתחרות זה בזה באמצעות מחירים [נמוכים], לכן הוא גורר אותם לאמץ לעצמם חלוקת עבודה מסועפת יותר, ושיפורים חדשים בתהליכי הייצור, שללא זאת לא היה להם תמריץ לחפש אחריהם" (22). למרות שכל פרט הפועל בשוק שוקד אך ורק על מיקסום הכנסותיו האישיות, הרי שבהתעלם מרצונו, הוא מובל באמצעות "יד נעלמה" לקידום החברה.

סמית מבחין בין "מחיר השוק" ל"מחיר הטבעי". כאשר ההיצע והביקוש מתאימים בדיוק, אז מחיר השוק משקף את המחיר הטבעי בדיוק. "כמותה של כל סחורה המובאת לשוק מתאימה עצמה התאמה טבעית לביקוש היעיל. כל המשתמשים באדמתם, בעבודתם או במלאי הונם לשם הבאת סחורה כלשהי אל השוק מעוניינים שכמות זו לא תהיה לעולם גדולה מן הביקוש היעיל; וכל השאר מעוניינים שלא תהיה לעולם קטנה מאותו ביקוש […] הנה כי כן, המחיר הטבעי הוא המחיר המרכזי, אם אפשר לומר כך, שמחירי כל הסחורות נמשכים אליו דרך קבע" (עמ' 131-132). חרף האמור, יש אירועים מיוחדים שמשאירים את מחיר השוק של סחורות זמן רב במחיר גבוה ממחירן הטבעי. כאשר גדל מחיר סחורה מעל למחירה הטבעי, בעלי מלאי ההון המרוויחים ממנה מקפידים בדרך כלל להסתיר את השינוי הזה. אילו נודע הדבר ברבים, היו רווחיהם הגדולים מפתים מתחרים חדשים רבים להשתמש בהונם בצורה זו, עד שבמהרה היה הביקוש בא על סיפוקו ומחיר השוק היה יורד עד מחירו הטבעי.

סמית מביא כמה דוגמאות למקרי העלאת מחיר השוק: "אם השוק נמצא במרחק גדול ממקומם של ספקיו, יש לאל ידם לפעמים לשמור את הסוד כמה שנים רצופות, וכל אותה העת ליהנות מרווחים מופלגים בלי כל מתחרים חדשים" (עמ' 134). סמית מעיר כי "בענפי התעשייה אפשר לשמור סודות זמן רב יותר מבמסחר. צבע שגילה דרך לייצר צבע מסוים בחומרים שמחירם מחצית ממחיר החומרים המקובלים בשימוש עשוי לצאת נשכר מתגליתו כל ימי חייו" (עמ' 134). "מונופול הניתן ליחיד או לחברה מסחרית כמוהו כסוד במסחר ובתעשייה. באמצעות שמירה על מחסור תמידי בשוק […] מוכרים בעלי המונופול את סחורותיהם במחיר גבוה הרבה מן המחיר הטבעי […]. המחיר בתנאי מונופול הוא המחיר הגבוה ביותר שאפשר לקבל בכל מקרה. לעומת זה המחיר הטבעי, או המחיר בתנאי תחרות חופשית, הוא המחיר הנמוך ביותר שאפשר לקבל" (עמ' 134). "נטייה דומה, אם כי מתונה יותר, יש לזכויות היתר הבלעדיות של אגודות, לחוק השוליות, ולכל אותם חוקים המגבילים את מספר המתחרים בעיסוקים מסוימים. לאמתו של דבר, אלה הם כמין מונופולים מורחבים" (עמ' 135).

סמית כשלעצמו תומך בשוק חופשי בשל תועלתו הרבה לציבור. הנה למשל דברי התנגדותו למוסד השוליות, שהיה בעל עוצמה כה רבה בימיו: "תקופות החניכות הממושכות מיותרות מכול וכול. האמנויות, הנעלות מאוד על המלאכות הפשוטות […] אין בהן כל מסתורין המצריכים תקופת הכשרה ממושכת. […] איש צעיר יתאמן ביתר שקידה ומסירות אם מלכתחילה יעבוד כשכיר יום ויקבל שכר על פי העבודה המועטה שיצליח לעשות […]. הכשרה שנקנית בדרך זו תהיה לרוב יעילה יותר, ותמיד תהיה פחות מייגעת ופחות יקרה. אכן, האומן יצא נפסד. הוא יפסיד את כל שכרו של השוליה, שעתה הוא פטור מלשלמו שבע שנים רצופות. גם השוליה עלול לצאת נפסד בסופו של דבר. במלאכה שקל כל כך ללמדה יהיו לו יותר מתחרים […]. המלאכות לסוגיהן יצאו כולן נפסדות. אבל הציבור יצא נשכר, לפי שתוצר מלאכתם של כל בעלי המלאכה יהיה זול הרבה יותר בשוק" (עמ' 178). מסיבות דומות סמית מתנגד גם לאגודות למיניהן: "רק לעתים רחוקות יקרה שבני-אדם בעלי משלח יד משותף הנועדים יחדיו […] לא יסיימו את התוועדותם בקנוניה נגד הציבור או בתחבולה כלשהי להעלות מחירים. אמנם אי-אפשר למנוע את ההתוועדויות האלה בשום חוק בר-ביצוע או בחוק המתיישב עם ערכי החירות והצדק, אבל אם החוק אינו יכול לעצור" התכנסויות כאלה, "הרי אין הוא צריך לעשות דבר להקל את קיומן של אספות שכאלה, ועוד פחות מכך לעשותן נחוצות" (עמ' 182). אמנם סמית לא התייחס אל פטנטים בחיבורו זה, אבל ניתן להסיק מדבריו אלו את יחסו אל תופעה זאת. סמית לא מכחש שהחברה מרוויחה יפה בזכות המצאותיהם של יחידים, אך עם זאת, אל לאותם יחידים לצפות מהחברה להיות אסירת תודה להם. ואמנם, מטרתם בהמצאתם היא מרוצתם לזכות ברווח השמור לראשון. חוסר יכולתם לשמור על סודם הוא הכרח מבורך הבא לידי ביטוי בירידת המחירים. אכן, יש תחומים שבלא רישום פטנט לא יהיה כל תמריץ ליזם להמציא, אבל גם במקרים אלו שומה על החברה לעמוד על המיקח לטובת הציבור לפני שהיא מעניקה את סמכות אכיפתה לתועלת הממציא היחיד.

2.5.1 גובה השכר: סמית מצא את השכר כנמוך ביותר באופן חסר תקנה. את המקרים השונים בהם יש שינויים קלים בשכר סמית מסביר כך: "חמישה הם הגורמים העיקריים […], המפצים על תמורה כספית נמוכה בעיסוקים מסוימים ומאזנים תמורה כספית גבוהה בעיסוקים אחרים, ואלה הם: ראשית, הנוחות או אי הנוחות בעיסוקים עצמם; שנית, הקלות והזולות, או הקושי והיוקר שבלימודם; שלישית, הקביעות או הארעיות של העיסוק בהם; רביעית, ריבוי או מיעוט האמון שיש לתת בעוסקים בהם; וחמישית, הסיכוי או חוסר הסיכוי להצליח בהם" (עמ' 161). "חמשת הגורמים שנמנו לעיל מחוללים אי שוויון ניכר בשכר העבודה וברווחים על מלאי ההון, אך אין הם מחוללים אי שוויון שכזה בכלל היתרונות והחסרונות, האמיתיים או המדומים, של שימושי מלאי ההון והעבודה למיניהם. מטבע הגורמים הללו שהם מפצים על גמול כספי זעום במקרים מסוימים ומקזזים את יתרונותיו של גמול כספי גדול במקרים אחרים. אולם כדי שיתקיים שוויון זה בין כלל היתרונות והחסרונות, יש צורך בשלושה דברים אפילו במקום שחירות גמורה שוררת שם. ראשית, על העיסוקים להיות מוכרים לכול ומבוססים זמן רב בסביבתם; שנית, עליהם להיות במצבם הרגיל, או במה שאפשר לכנות מצבם הטבעי; ושלישית, עליהם להיות העיסוקים היחידים או העיקריים של העוסקים בהם" (171-172).

למרות כל זאת, בסופו של דבר, סמית מצא סיבה לעליית שכר העבודה, והיא מגמת התפתחות המשק. "לא עצם גודלו של העושר הלאומי, אלא גידולו המתמיד הוא שמביא לידי עלייה בשכר העבודה. לפיכך, שכר העבודה הגבוה מכול אינו משולם בארצות העשירות מכול, אלא בארצות המשגשגות מכול, כלומר, בארצות המתעשרות במהירות הגדולה ביותר" (עמ' 140). כדוגמה לארץ עשירה, אך בעלת שכר נמוך, מובאת סין – "מרקו פולו, שביקר בה לפני למעלה מחמש מאות שנה, מתאר את עיבודה החקלאי, את תעשייתה ואת צפיפות תושביה כמעט באותה לשון שבה מתארים אותה הנוסעים היום. ייתכן שזמן רב לפני ביקורו כבר הגיעה סין למלוא העושר שטבעם של חוקיה ומוסדותיה מניח לה להשיגו. […] דלות המעמדות הנמוכים בסין גרועה הרבה מדלותם של מעמדות אלה בעניות שבארצות אירופה" (עמ' 142). בסופו של דבר, "שכר עבודה נדיב, כשם שהוא תוצאה הכרחית של צמיחת העושר הלאומי, כך הוא סימן מובהק להתרחשותה" (עמ' 143).

2.5.2 הרנטה: בימיו של סמית עוד היו האדמות בעיקר בידיהם של בני האצולה. בדבריו על מעמד זה, מבטא סמית את רתיעתו מחוסר הצדק שליווה את מעמד זה מאז ומעולם. את ראשית האצולה סמית מייחס לתקופה שבאה לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית בשל פשיטת העמים הגרמניים והסקיתיים. "באנדרלמוסיה זו רכשו ראשי העמים האלה ומנהיגיהם או גזלו את רוב הקרקעות" (עמ' 359). אמנם ריכוז זה של אדמות לא מעובדות בידי מעטים היה יכול להיות רעה חולפת, בדרך של ירושה או העברת בעלות. אלא ש"באותם ימים היה כל בעל קרקעות גדול כמין נסיך קטן" (עמ' 359). עובדה היא שבטחון אחוזת הקרקע תלוי בגודלה, ולכן נחקקו חוק ירושת הבכור וחוק ההורשה לצמיתות, שימנעו את הרחבת חלוקת הקרקע.

בהמשך קורות העיתים, נוצרו חיכוכים רבים בין המלך לבין בעלי האדמות הגדולים. המשטר הפיאודלי "נטה בהכרח לחזק את סמכותו של המלך ולהחליש את סמכותם של בעלי הקרקעות הגדולים", אך "הוא לא הצליח לעשות לא את זה ולא את זה די הצורך לכונן סדר וממשל תקין בקרב תושבי האזורים הכפריים […]. גם לאחר הנהגת סולם הדרגות הפיאודלי לא הצליח המלך לרסן את התנהגותם האלימה של הברונים הגדולים. הם הוסיפו לקדש מלחמה על פי שיקול דעתם […]; והאזורים הכפריים הוסיפו להיות זירה לאלימות, לחמס ולפריעת סדר" (עמ' 379).

2.6 מהפכת הדחת האצולה בידי בעלי ההון: סחר החוץ והתעשייה סיפקו לבעלי הקרקעות הגדולים "משהו שבעבורו יכלו להחליף את כל התוצר העודף של אדמותיהם, משהו שיכלו לצרוך אותו בעצמם, בלי להתחלק בו עם חוכריהם ואנשי הפמליה שלהם. הכול לנו ומאומה לאחרים – דומה שזה היה מאז ומעולם הכלל השפל והנקלה של אדוני המין האנושי" (עמ' 379). בדרך זו עלו אט אט הוצאותיהם האישיות של בעלי הקרקעות הגדולים, עד שפוטרו כל נתמכיהם המיותרים. כשהמשיך לגדול תאבונם הצרכני, הם ביקשו להעלות את הרנטה. החוכרים הסכימו לכך רק בתנאי שחזקתם על האדמה תובטח להם לפרק זמן אשר יתן בידיהם שהות להחזיר, עם רווח, את מה שישקיעו בהשבחה נוספת של האדמה. איבוד הברונים את כוחם סייע לכונן ממשל מסודר בכפר כמו בעיר.

"מהפכה חשובה מאין כמוה לרווחתו של הציבור התחוללה ככה בידי שני מעמדות שלא הייתה להם כל כוונה לשרת את הציבור" (עמ' 381). בעלי הקרקעות הגדולים חוללוה בבזבזנותם, ואילו הסוחרים והאומנים חוללוה, תוך ראיית האינטרס שלהם בלבד, ע"י חריצותם להרוויח בכל מקום שאפשר.

2.7 היחס בין בעלי ההון לבין מוסד העבדות: את מוסד העבדות סמית מסביר בכך ש"גאוותו של אדם דוחקת בו לעמוד על דעתו, ואין לך דבר שמשפיל אותו יותר מן הצורך למחול על כבודו ולדבר אל לבם של הנחותים ממנו. ולכן, כל אימת שהדבר מותר על פי החוק ואפשרי מצד טיב העבודה, הוא יעדיף בדרך כלל את שירותיהם של עבדים על פני שירותיהם של בני חורין" (עמ' 362). בסופו של דבר, לפי מבחן המציאות, עבודת עבדים היא יקרה ביותר, אף שלכאורה היא עולה רק את הוצאות קיומם, מפני שאין לעבדים כל תמריץ להגדיל את התפוקה. לכן עליית מעמד בעלי ההון מועיל גם לעבדים בכך שהוא משחרר אותם.

במאמר מוסגר, אסתייג מדבריו אלו של סמית כי שחרור העבדים נובע בהכרח משיקולים כלכליים, באמצעות דוגמת סחר העבדים הטרנס-אטלנטי, למשל במושבות הדרום של ארה"ב, שם השימוש בעבדים נמשך עוד עשרות שנים לאחר ימי סמית. במדינות אלו השימוש בעבדים נחשב ליעיל מאוד מבחינה כלכלית. לשוק העבדים היו מקורות בלתי נדלים, ולכן הוא היה פעיל וזול מאוד. מסיבה זאת איכרי הדרום לא שמו כלל על ליבם את הדאגה לשימור הדור הבא של העבדים. מפני עבודת האדמה הרבה שעמדה לפניהם בשטחיהם הנרחבים, והערך המועט שייחסו לחיי העבדים, האדונים יכלו לנצל את העבדים אף יותר מאשר עובדים שכירים, ובודאי שבמחיר זול יותר. בדוגמה זו ידוע כי סיום העבדות במדינות הדרום אירע רק מפני שנכפה עליהן לאחר הפסדן במלחמת האזרחים האמריקאית.

2.8 לסיכום – האינטרסים של המעמדות: בסוף ספרו הראשון, סמית מסכם את האינטרסים של כל אחד מהמעמדות. האינטרס של המעמד הראשון קשור קשר ישיר לאינטרס של כלל החברה, מפני שכל עלייה בעושרה של החברה, נוטה להעלות את הרנטה של הקרקע. אולם אין הדבר מספיק להביאם לידי מעשה, שבד"כ ידיעתם של בעלי הקרקעות באשר לאינטרס שלהם לוקה בחסר. בעלי הקרקעות הם המעמד היחיד שהכנסתו כביכול באה מעצמה, בלא כל עבודה או דאגה. אך בשל אותה בטלה, שהיא התוצאה הטבעית של הנוחות והבטחון שבמצבם, לעיתים קרובות בני מעמד זה הם בורים מוחלטים. גם המעמד השני ירוויח יחד עם רווחה של החברה. כפי שכבר נאמר, שכרו של הפועל הוא הגבוה ביותר כשהחברה במגמת שגשוג, כאשר הביקוש לעבודה עולה בהתמדה. המעמד האחרון, בעלי ההון החיים על הרווח, הוא שמניע את רוב העבודה המועילה בכל חברה. אולם, שלא כרנטה וכשכר, שיעור הרווח אינו עולה עם שגשוגה של החברה ואינו יורד עם שקיעתה. אדרבה, בד"כ הרווח עולה עם שקיעתה של החברה. האינטרס של בני מעמד זה בכל עת "הוא להרחיב את השוק ולהקטין את התחרות. אמנם הרחבת השוק עשויה להתיישב לא אחת עם האינטרס הציבורי; אך הקטנת התחרות מנוגדת לו תמיד. […] לפיכך, יש לנקוט זהירות רבה בכל הצעת חוק או תקנה מסחרית שמעלה המעמד הזה, ולעולם אין לקבלה אלא לאחר בדיקה ממושכת וקפדנית" (עמ' 266).

[1] בכל פרק זה של העבודה, אם לא צוין אחרת, מספר העמודים מכוון למהדורה של "עושר העמים" שהובאה בסעיף 1.5.

[2] בספרו הראשון, פסקה 1253a, אריסטו אומר כי האדם הוא חיה פוליטית, אך מפירוטו בהמשך דבריו – "יותר מאשר דבורים ושאר בעלי חיים המתאגדים בעדר", מובן שכוונתו בביטוי "חיה פוליטית" היא בפשטות "חיה חברתית".

[3] מסכת בבא מציעא, פרק ז, משנה ח.

[4] חוק 102 מדבר בשואל, חוק 121 מדבר בשומר שכר, חוק 27 מדבר בשומר חינם וחוקים רבים עוסקים בשוכר. כמו כן, עוד דרכים מוכרות להחזקה ברכוש המקיים זיקה לאדם אחר הנזכרות בחוקים הן אריסות, מתנה, קנייה או גניבה.

[5] בספר הפוליטיאה של אפלטון, סוקרטס אף טוען שכל מלאכה היא אלטרואיסטית, בכך שהוא מפריד ממנה את "מלאכת" ההשתכרות. הוא מפריד למשל בין אמנות הרפואה לאמנות ההשתכרות לשתי אמנויות מקבילות אשר כל אחת מהן מועילה לאחד הצדדים. אולם הרפואה כשלעצמה הרי היא אלטרואיסטית. וכן כל מקצוע נועד למטרות אלטרואיסטיות, עד שנובעת מכאן ההכרה כי מנהיג הוא משרת.

[6] קסנופון היה תלמידו של סוקרטס.

[7] המונח "שלושת המעמדות", המכוון לשדרת המתפללים, שדרת הלוחמים ושדרת העובדים, ידוע בציבור בעיקר בגלל האירוע המכונן של התפזרות אספת המעמדות ב-1789 כגורם לפרוץ המהפיכה הצרפתית. מתוך מעמדות אלו, מובן מקום מעמד האצולה אצל סמית בתור "בעלי הקרקעות", אך לכנסיה אין ייצוג במעמדותיו של סמית.
בשאר תחומים, עובד מוכשר יקבל שכר גבוה יותר גם בעבור הכשרתו הממושכת, אך אין הדבר כך אצל אנשי הדת. מכיוון שהציבור או נדבנים פרטיים ויראי שמים נרתמים ותורמים כספים רבים כקצבות ומלגות להכשרת אנשי דת, מגיעים לתפקיד זה אנשים רבים מהנחוץ לשוק, ואנשים אלו, מכיוון שלא מימנו את הכשרתם, אינם תובעים גמול הולם בעבורה. "הכנסייה מלאה אנשים שלמען תעסוקה מוכנים להסתפק בתמורה קטנה הרבה מן התמורה שהכשרה שכזאת הייתה מזכה אותם בתנאים אחרים […]. אין זה יאה, כמובן, להשוות כומר-משנה או כומר-אחוזה לשכיר-יום בכל מקצוע פשוט. אבל אפשר בהחלט לראות את שכרם של אנשי הכמורה הזוטרים הללו כשווה בטיבו לשכרו של שכיר-יום" (עמ' 183). אם כן, הכנסיה, בשל ענייה, לא יצאה מגדר מעמד העובדים.

[8] מובן שאין הדבר תמיד כך. ראה למשל התופעה שמתאר טולסטוי ברומן "אנה קרנינה" מפי דמותו של קונסטנטין לווין המצר על שאין האיכרים הרוסים מנהלים עסקיהם בהגיון, ומפאת דבקותם בהרגלי עבודתם, הם ממשיכים לעבוד כפי שעבדו בעבר למרות שעבודה זאת היא כולה הפסד. תיאורו של סמית משקף את רוחם של בעלי ההון הגדולים, ואמנם בהתאם למניעם זה הם מצליחים ומגדילים הונם.

[9] נזכור עמדה זאת של סמית בערעורו של מרקס עליה.