סיכום חומש ויקרא

במוקד התורה, חומש ויקרא מתרכז בעיקר הנשגב ביותר של המסר התורני – קרבת עם ישראל אל אלוהיו המסתתר – הוא הקדושה. באופן בלתי נמנע, רקע המצע האנושי מסיט לפרקים את החומש לבאר עניינים פרקטיים וגשמיים, אולם תכף שבה ונוסקת נקודת המבט.

מבחינת כרונולוגית, החומש מתחיל בשיא דברי הקב"ה אל משה שלאחר מעמד הר סיני. לאחר שנמסרו פרטי בניין אוהל מועד, כלי הקודש ובגדי הכהנים, ותואר ביצוע עשייתם, ספר ויקרא פותח בקשר המירבי לה' הזמין בפני כל העם, פולחן הקרבנות. החל מקורבן עולה הרוחני ביותר, ממשיך בשלמים שבו חלקים לכולם, ומכלה בקרבנות שקדמו להם חטאים. לאחר התיאור התכליתי, חוזר הכתוב על כל קרבן לתאר מבחינה מעשית את ביצוע הקרבתו בידי הכהנים.

הקדשת הכהנים לעבודתם התרחשה בשמונת ימי המילואים. פסע לפני קו הסיום, בעיצומה של ההתרגשות חוטאים בכירי בני אהרן ומתים. האסון העיד על הדקדקנות העילאית הנדרשת מהקרוב אל הקודש.

פלישת המגבלות האנושיות מובילה את החומש לפרט הגבלות לכהנים בעבודתם, ריחוק מטומאת מאכלות אסורים עבור כלל ישראל, ועד להרחקת אנשים טמאים מקרב המחנה. לאחר חלוף טומאתם, על אנשים אלו לעבור תהליך היטהרות לפני שובם המלא לחברה. הביטוי המושלם להיטהרות כלל העם מתקיים ברוב רושם מדי שנה ביום הכיפורים.

מאחר שטוהר מרחב המחנה, פונה ספרנו אל כלל העם להנחות אותם כיצד ינהגו בצדק באירועי השגרה בענייני הפרט והחברה. מושתות מצוות לזירוז מתמיד אל עבר הקודש: קדושת כהנים, דיני אכילת הקודשים ושמירת שבתות ומועדים. כנגד פגעי הזמן, באים דיני שמיטה ויובל, אשר בכוחם לחלץ את החברה מכל שרטון ולהשיבה אל מי מנוחות.

לסיכום הברית הנצחית בין הקב"ה לעמו, מוכרז גמול ה' לישראל, ברכה או קללה, לפי עשייתם או ביטולם את מצוות ה' בארצם, ומצד ישראל מובאים דיני הקדשות למי שרוצה להתנדב מעבר לחובתו עבור עבודת ה'. בדינים אלו הספונטניות היא חד צדדית כלפי הקודש, והנדרים מחייבים.

הקדושה

הקדושה לה' היא ההידבקות בו, כאמרו "קדשים תהיו כי קדוש אני" (יט, ב). על כן נהיר כי הדבקות בתכלית החיים, הקדושה, מחייבת לזנוח ולפרוש משפלי העולם הזה. אלא שכדי שפרישות זו תביא להתעלות החומר ותוכל לשמש בסיס לקדושה, עליה להיות טהורה וצלולה. הקדושה המרוממת את החומר ועוטפתו באהבה, רחוקה בתכלית ממאיסת החומר. פרישות עכורה הנובעת מביזוי החומר לא תוכל להביא לידי קדושה.

זלזול החומר מצוי בקצה הטומאה, המפגש עם המוות, ובתגובה הטבעית לו, האבלות. עם ההתמכרות לתחושת האבדן וההכרה בשבריריות החיים, האבלות מובילה למידה של מאיסה בחיים. רגש מוחץ זה אוטם את ההכרה כלפי המוסר בשל התרחקות מהעקרון המוסרי הגדול של החיים עלי אדמות, החיים עצמם. מכיוון שכך הטהרה, העדר הטומאה, היא תנאי הכרחי לקדושה.

אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא

מטבע העיסוק בקדושה, מפאת עוצמתה, נובעת השאפתנות חסרת הפשרות לתכלית. היא הראשית והאחרית בכל תכני החומש. קודם נחשף היעד, וממנו נסקרת הדרך אל העם. צורת הרצאה זו חושפת את השומע אל יפי הפסגה, המעורר את תשוקתו להגיע שמה, קודם העיסוק המייגע בקשיי הדרך. אך למעשה, על המתקדש לקיים סדר "סור מרע ועשה טוב", להיטהר לפני ההתקדשות, בטיפוס מדרגה אחר מדרגה אל על. מדרך התכנון להתבונן ביעד ולסרטט את הדרך אל המוצא, אך בפועל עובר ההלך קודם על פני הקרוב קרוב.

ייעוד הלויים והכהנים

כפי שנתגלה בחטא העגל, כלל העם היה רחוק מאוד ממדרגתו של משה, ובהעדרו סרו מהר מדרך ה'. אי לכך התחייבה ההיררכיה בעם לפיה שומרי משמרת ה', בני אהרן הכהנים בליווי משרתיהם בני לוי הקנאים, זכו למקום מרכזי בפולחן העם, ודרך כך הם משפיעים ביותר על חינוכו. ספר ויקרא הנעלה פונה אל העם בעיקר דרך אציליו, הכהנים המורים.

נושא הכפרה

מסד הצדק הוא הוא מסד החטא. הציווים המגבילים והמאתגרים של התורה צופים התרחשות של עבירות. רעיון הכפרה הוא מרכזי בניהול התורה את קידום המוסר האנושי. אם אירע ויהודי עבר על דברי התורה, אין השכינה שומטת אותו מתחת כנפיה. ניתנת לו הזדמנות להשיל חטאו מעליו ולחזור למוטב. היוצאים מכלל זה הם חייבי המיתה, אשר עוונם של אלו קשור בד"כ בהדחת הציבור. אז מבכרת התורה לאבדם בחטאם מאשר שישגה הפשע בחברה.

הטקסים

הטקסיות היא הכנסת השליטה והסדר במקומות בהם האחיזה הטבעית רפויה. הקניית השליטה לבני אדם על נושאים רוחניים שבקדושה גוררת בהכרח טקסיות רבה.

הציפייה לחיים בארץ

היה ניתן לחשוב שהאישורים החוזרים לתחושת קרבת ה' הם עיקר, ולכן עדיפים חיי דור המדבר על פני החיים שלאחר הכניסה לארץ. אולם באמת אין תקופת המדבר עיקר כשלעצמה אלא הייתה רק אמצעי חינוכי לעם, כשם שלא היו ניסי יציאת מצרים מטרה בפני עצמם, אלא הם באו כדי לשחרר את בני ישראל מעול המצרים. גם בחומש ויקרא, שעיקרו הוא קרבת ה', הציוויים מכוונים להגעה לארץ: נגע צרעת הבית בארץ כנען, ערלת העצים שיטעו בארץ, הברכה לשלום בארץ, והקללה שתקיא הארץ יושביה.

חברה קדושה

מעיקרה הקדושה מכוונת ליחס אל המקום, אבל גם נגזר ממנה סדר חברתי מוסרי למופת. בעיקר בא הדבר לידי ביטוי בדיני שמיטה ויובל, בהם מודגשת שליטת ה' בכולם, בעניים כבעשירים, כיסוד לקיום המצוות החברתיות.

והרי תיאורה המתומצת של כל פרשה:

ויקרא- הפן התכליתי של קרבנות היסוד.
צו- הפן המעשי של הקרבנות הללו.
שמיני- תכלית עבודת הכהנים, להורות ולהבדיל.
תזריע- טומאות חמורות: יולדת, צרעת הגוף וצרעת הבגד.
מצורע- המשך הוראת הכהנים: טהרת המצורע, צרעת הבית והטמאים הזבים ממקורם.
אחרי מות- פסגת הקדושה בעבודת יום הכיפורים, והריחוק מהתועבות הנמוכות ביותר.
קדושים- פירוט אורח החיים המושתת על הקדושה.
אמור- קדושת הכהנים, הבהמות המוקרבות והמועדים.
בהר- התכלית: דרור לכל.
בחוקותי- התגלמויות חלקו של ה' בברית שכרת עם ישראל, ודיני נדרים – התנדבות ישראל לקבל חלק בברית.