סיכום חומש דברים

עיקר חומש דברים כולל נאומי פרידה של משה מעם ישראל. לפיכך תבנית החומש מושפעת מהמאפיינים הרטוריים המצויים בנאומים.

סיבת נאומי החומש – עמדת המוצא של משה

בחורב העם חטא לה' בכך שסירב לרשת את הארץ, והנה בחלוף ארבעים שנות הנדודים חוזרת דרישת הירושה. משה עצמו מנוע מלהיכנס לארץ, ולפיכך כעת הוא אומר את אשר על ליבו. עד הנה זה שנים רבות שנשא בכובד משקלו של העם, ועיקר דאגתו הייתה לתווך ולפייס בינם לבין מנהיגם האמיתי – האל. חששו הגדול של משה הוא שאחרי מותו העם יסתאב ויעזוב את אלוהיו, וכנגד זאת הוא דובר כל שביכולתו.

העיקר החיובי שמשה מוסר לעם, הוא שעליהם לאהוב את ה' אלוהיהם ללא גבול. לצורך שימור אהבה זאת, העם מצטווה בכל עת לשנן ולזכור את דברי התורה.

באשר למכשלות שעלולות להסיט את העם מה' אלוהיו משה מאריך בפירוטן כדי למנוע הידרדרות. ראש להן היא עבודה זרה. באותה תקופה הפולחן היה מושכל ראשון, ולכן האפשרות השכיחה לא הייתה לנטוש את ה' אל עבר הריק המטאפיזי כי אם אל עבודה זרה. כדי להתרחק מהעבודה הזרה, העם מצטווה להוריש את העמים היושבים בארץ לחלוטין ולגדוע את כל מנהגי עבודת האלילים שלהם. כדי שלא יתערבו בהם ויסטו אחריהם לעבודת גילולים מצווים גם שלא להתחתן בהם. במסיתים לעבודת אלילים יש להילחם בכל תוקף, אף אם מדובר בבני משפחה קרובים, בנביאים לכאורה לה', או בעיר שלמה. בדבר ידיעת העתיד, לעם ניתנה הנבואה מה' כדי שלא יפנו למנהגי עובדי אלילים. בנוסף, אף את ה' אין לעבוד בפסלים המייצגים אותו.

עוד משה מקדים רפואה למכה ומפריך את התואנות שעלולות לצוץ לבני העם להצדיק את רפיון אחיזתם במצוות ה'. הוא מבהיר לעם כי ברית חורב, בה שמע העם מה' את עשרת הדיברות, לא נכרתה עם אותו הדור בלבד. גם בברית ערבות מואב מדגיש כי היא מחייבת את כל העם לדורותיו, ובכל דור הברית מחייבת את כל היחידים בעם, ואין לרשע לחשוב כי יוכל לחטוא ולהנות מברכת ה' לשכניו הצדיקים. גם לאחר רוב הטובה שינחלו בהיכנסם לארץ, על בני העם לזכור שלא ירשוה בזכות, אלא הם תמיד אסירי תודה, עבדים לה'.

מימד הזמן

הזמן הדחוק שנותר למשה לנאום לפני מותו עורר אותו לכוון בדבריו לתחומי זמן שונים. לצורך הטפותיו החינוכיות הוא נדרש לסקירה רחבת היקף הגולשת גם אל העבר והעתיד הרחוקים, ואילו במהלך הנחיותיו המעשיות לעתיד הוא מצטמצם לעתים לטווח קצר של העתיד הסמוך.

ביאור מעשי

בחומש זה "הואיל משה באר את התורה הזאת" (א, ה). מסרי התורה העקרוניים שהוצגו בחומשים הקודמים מקבלים בחומש זה צביון מעשי יותר. לפעמים מצוות שכבר נמסרו לעם נזכרות שוב בלוויית טעם אחר הקשור יותר לחיים המעשיים. זהו פתח להתרחבות ולהעמקה העתידיות של מפעלי התורה שבעל פה אשר מקרבים בין עקרונות התורה לחיי ההווה. נוסף על כך, ניתנות הנחיות הנדרשות בשל שינוי המציאות, כגון הרחבת הגבול (אשר מובילה למשל להמרת דין בשר החולין).

מפורטות הנחיות להסדרת חיי העם בארץ. נמסרות הנהגות הנדרשות מבני העם כלפי בני משפחתם, כלפי השרויים עימם ביחסי עבודה, ואף כלפי סתם בני עמם. מהצד הארגוני הכולל מכוננות סמכויות השופטים, הכהנים, המלך והנבואה. יש לציין שהכח שיוענק לסמכויות הללו הוא עפ"י רוב מובן מאליו, ואילו התורה עוסקת בעיקר בהגבלת כוחן שמא ייעשה בהן שימוש לרעה.

מלחמת ירושת הארץ

זהו האירוע המכונן אשר ייעצב את עתיד העם בארצו. לפיכך משה מאריך לעסוק בו, בעידוד אומץ הלוחמים, ארגון הצבא, והתרעות מפני חומרת הכשלון. מצב המלחמה נזכר גם בהקשר למלחמות רשות שצפוי העם לצאת אליהן בעתידו, ולפיכך נסקרים גם דיני המלחמה. בסמוך לתיאורים אלו, מודגשת הזהירות הרבה מפני דם נקי.

חרדות מנקרות

שתי דאגות מטרידות ביותר את משה, ומהן אינו יכול להרגע. הראשונה היא שבזמן מן הזמנים העם ינטוש את ה'; והשניה היא לטווח הקרוב – שמא לא ינחל העם את הארץ כראוי. שתי דאגות אלו ליוו את משה בכל המסעות במדבר שכן בשני חטאים אלו כבר נכשל העם בתחילת שנות הנדודים. משום כך משה מייחד לנושאים אלו חלק גדול מדבריו בחומש. לעיתים גם בעת עוסקו בנושא אחר, דעתו המתוחה מוסחת ודבריו התוססים מתפרצים להוראה נוספת בנושאים אלו.

העם מקבלי השמועה

במהלך כל שנות החינוך במדבר נצרף העם, ואותו הדור, הדבק בה' אלוהיו (ד, ד), כבר היה ראוי ומתאים לרשת את הארץ ולצאת לעצמאותו. לכן בדברי משה אליהם יש ציוויים ואזהרות רבים, אך אין תוכחות אישיות כלפיהם עצמם. לימוד מצוות התורה לאותו הדור נפתח בעשרת הדיברות, אותם שמע העם מפי השכינה, לשם ביסוס מחוייבות העם כלפי מצוות ה' שישמעו מפי משה. במהלך החומש עוברת אט אט האחריות אל העם, אשר מוצג כבוגר בעל יכולת עשייה ולא רק כמושא הציוויים הסביל. בניגוד לברית חורב, בברית ערבות מואב כבר לוקח העם חלק פעיל. בברית ערבות מואב מצטווים לקיים טקס פרידה מהחיים הצפופים במדבר, מפני שבארץ יתרחב המרחב הפרטי של כל אחד.

אמנם העם הגיע למצב האופטימלי לפני הכניסה לארץ, אך עם זאת הוא השלים רק חלק קטן מדרכו עם אלוהיו. אחרי הכל, זהו דור תמים מאין כמותו אשר כמעט שלא התמודד עם מקרי החיים הגשמיים, ושאיפותיו טרם עמדו למבחן. בנ"י עמדו במבחן הרצון החזק המתפרץ (בעיקר במלחמת מדיין), אך עוד לא התנסו במבחן הרצון החלש המתמיד בפני שחיקה.

משא השואה

ברקע כל דברי החיזוק והאזהרות בספר דברים שוכנת נבואה קודרת על כך שהעם עתיד לנטוש את אלוהיו אשר בתגובה לכך יענישנו ויסלקו מארצו ויביא עליו רעות נוראות. יחד עם מאמציו של משה להתגונן בפני אותו עתיד ולהרחיקו, הוא גם מפרטו בצירוף נבואת נחמה כי לבסוף העם ישוב לאלוהיו ולארצו. הייצוג העיקרי של נבואה זו מגולם בשירת האזינו, אותה העם ישמור לדורות העתיד אשר יסבלו ויצפו לגאולה. זוהי סיבה נוספת לתסכול משה, אשר אינו מצליח להשלים את תפקידו לחבר את העם לאלוהיו, שכן אותו דור חוטא, אליו הוא רוצה לפנות, טרם נולד.

פרידה ממשה

חרף תחנוניו, משה חלק מדור המדבר ולא ייכנס לארץ. תכף יתום ליוויו את העם בחייו, והוא משתוקק בנאומיו על העתיד ללוות את העם, החופשי מהנהגת ה' הצמודה, גם לאחר מותו. זמנו של משה מחובר לכניסה לארץ: במלחמת סיחון ועוג כבר התחיל למעשה כיבוש הארץ; הקצאת שלוש ערי המקלט בעבר הירדן היא פעולה הקשורה בהתיישבות; וברית ערבות מואב הדוקה למעמד ההרים שיקיימו לאחר הכניסה לארץ.

לאחר שכתב כל דבריו וציווה על הלויים לשמור על ספר התורה, משה, אביה הרוחני של האומה, מברך את השבטים, בהקבלה לברכות יעקב, האב הביולוגי של העם. בתיאור מותו של משה מסוכם מפעלו ומונצח מעמדו הבלעדי בתולדות עם ישראל.

והרי תמציתה של כל פרשה:

דברים- סקירת הרקע המלחמתי של העם מיציאת מצרים ועד הנה.
ואתחנן- חובתו המוסרית של העם לקיים את ברית האהבה הנצחית בינו לבין הקב"ה גם במנוחה ובנחלה.
עקב- זכירת הבחירה הנפלאה של ה' הכביר בעם ישראל השפל.
ראה- ייחודיות עבודת ה' של ישראל בקרב הגויים.
שפטים- הנהגות המדיניות המוסריות של ישראל בארצם.
כי תצא- התפשטות הצדק אל כל מקרי השגרה אצל יחידים בעם.
כי תבא- עבודת ה' של העם בעצמאותו ובעוצמתו.
ניצבים- הברית הנצחית של הקב"ה עם העם העצמאי שלא תחדל אף בחטאי חופשתו.
וילך- התמדת השגחת ה' גם בהסתירו פניו מעמו.
האזינו- שיגור מוסר ונחמה לעתיד הכואב.
וזאת הברכה- פרידת משה איש האלוהים.