סיכום חומש בראשית

ספר בראשית מתאר את שורשיו ההיסטוריים של עם ישראל. התורה ניתנה לעם שהכיר בעצמו את המתואר החל מספר שמות. בראשית הוא המסורות העתיקות על תולדות העולם וחיי האבות. הספר פותח בבריאת העולם ששיאה הוא בבריאת מנהלו, האדם, שנברא מעירוב של יסוד ארצי ויסוד אלוהי. מההתחלה הבחירה החופשית של האדם הייתה יסוד מרכזי בו. האדם מתפתה ליסוד הארצי שבו וחוטא בפרי עץ הדעת טוב ורע. צאצאיו חוטאים גם הם עד אובדן תקווה. נח, צדיק בדורו, נמצא ראוי להקים באמצעותו את העולם לתחייה, לאחר שה' משמיד את כל החיים במבול. הפתרון למניעת הישנות השחתת הארץ הוא התערבות הקב"ה בחיי האנושות באמצעות ציווייו. נח היה פתרון זמני לדורו בלבד. כדי להשפיע על חברה נדרשת חברה (המונה לפחות עשרה צדיקים). לאחר ההתפרצות הבאה של חטאי האנושות, ה' בוחר באברהם ובזרעו שיפיצו את תורת ה' בעולם ובכך ישפיעו על הגויים להיטיב מעשיהם.

מעתה עוסק הספר במשפחת אברהם עד דור רביעי:

*מתוארות מעלות האבות, ובראשן אמונתם באל והנהגותיהם המוסריות.
*לשם חיזוק יחסיהם עם אביהם שבשמים, האל מבודד את כל אחד מהאבות משאר האנושות, ואף מדור אבותיו (שיאו של הניכור מתבטא בעקידת יצחק).
*ישנו עיסוק נרחב בתיחום משפחת אברהם: מעללי עבד אברהם, הנבואות המגבילות את זכאי המשפחה, רשימות היוחסין המפורטות, ועד לשנאת בני יעקב.

מגמת הבידוד מצטמצמת עם חזרת יעקב לארץ. מאז דרכי ישראל עם ה' והעולם מתבטאות, נוסף על השגחת ה', גם בפן של עוצמה ולקיחת חלק בעשייה.

ארבע הפרשות האחרונות מתארות את חיי השבטים. בתחילה אין בני יעקב מוכנים לשיתוף מתוך אחווה והם מוכרים את יוסף. לאחר המכירה, בני יעקב, ובראשם יוסף, מתמודדים עם מצוקותיהם במוסריות מעוררת השתאות. לבסוף, הם מתגברים על פילוגם ועם ישראל מוכן לאיחודו וראשית דרכו.

מכירת יוסף מתחילה לגלגל את סיפור גלות מצרים. בסיום הספר בני ישראל חיים בארץ זרה וכבר עומדים לקראת ריבוים כעם. זאת כהכנה לקראת חינוך העם בידי ה' בשאר התורה.

בטעם החומש

בפתח פירושו לתורה, מביא רש"י את השאלה, מדוע לא פתחה התורה מיד במצווה הראשונה לעם ישראל? מתמיהה זו מבצבצות ההנחות כי התורה היא מעשית, וכי מוקד עניינה הוא עם ישראל.

את תוצרי הבחירה החופשית של כל אדם, נוכל לסווג לקטגוריות כלליות של מחשבה ומעשה. מחשבה מכוונת לכל שינוי פנימי בעולמו של האדם בו לא יבחין אחר, ואילו מעשה מכוון לשינוי אובייקטיבי בעולם החיצון בו יוכל להבחין כל אחד.

התורה ממעטת מאוד להתייחס לעולם המחשבה: כך בהתעלמה מעולמן הרגשי-אישי של דמויותיה, וכך במעשיות הרבה של ציווייה. במסילה זו דבקה מחשבת היהדות. למרות מלוא העולם הרוחני שנגלה לפני עם ישראל עם קבלת התורה, מהמעשיות הוא לא הרפה מעולם. בימי בית שני, לאחר נסיון השחזור מעורר הרחמים של זוהר העבר, ותחת כובד המצוקות הגשמיות והרוחניות של העם, רבים התייאשו מתקוותיהם. מעידה על כך הספרות האפוקליפטית הנרחבת של התקופה (בתוכה ימצא את מקומו 'חזון יוחנן', אחרון ספרי הברית החדשה הנוצרית). בתגובה לתופעה זאת, התחזקה בעת ההיא המעשיות הפרושית, אשר אחד מעקרונות מורשתה מצא את ביטויו בדברי רשב"ג "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (משנה אבות א, יז). משכנות מיסטיים ימשיכו להזדמן ליהדות במסעותיה, אולם מפעל התקופה של ייצוב ההלכה וסמכותה היה לבית הקבע של היהדות, ממנו לא תרחק.

אין ספק כי בלא היסודות המדיניים, ההלכה התקיפה הצילה את ליכוד היהודים ביראתם. עם התמשכות הגלות, שוכלל יותר ויותר המחקר ההלכתי. אבן דרך משמעותית הוצבה בתבנית המאמצים הדקדקניים, שהחלו בתקופת הגאונים, להתחקות אחר עקבותיהן של אותן תרי"ג מצוות הנרמזות בגמרא. ברם, בלתי נמנע היה, שכתוצאה מהארת צידה ההלכתי של התורה באלומה מרוכזת ומסנוורת, הועם כבוד צדדיה האחרים. חומש בראשית חסר את ההיבט ההלכתי, ולפיכך נקל להבחין בו בנוגהם של נושאים תורניים אחרים.

כרונולוגיה

בשל היפרשותו האפית, מתבלט במיוחד בחומש בראשית עקרון הסדר הכרונולוגי. שלוחה מובהקת של עקרון זה מתגשמת בצורת רשימות יוחסין. גם בספרי הנביאים הראשונים עקרון זה תופס מקום מרכזי, שכן כל אחד מאלו המשיך במקום בו קודמו פסק, עד שנוצקה לפנינו סקירה, המתמשכת עד לימי חורבן בית ראשון. קביעת התורה שלא לפתוח בחיי עם ישראל, בספר שמות, אלא בבריאת העולם מעידה בראש ובראשונה על התייחסות התורה הרחבה לכל רחבי העולם בכל הזמנים.

רקע המציאות

הפרשות הראשונות של החומש מעניקות הסבר מעשי ומוסרי לסדרי העולם ולמצבי יחס האל לאדם לפי מעשיו. עם ישראל, הזרע שטופח להפצת דברי האל, הוא הפתרון לבעיות האנושות ולכך קיבל את התורה. אלא שכדי להבין אל-נכון את הפתרון מוכרחים בראשית להתוודע אל הבעיה. החופש, האחריות, והשתנות המציאות ללא הרף מחייבים את האדם להרחיב דעתו אל מעבר לדרישות ההווה. המדרש, גם אם אינו עיקר, הוא הבסיס הקודם למעשה.
הפעולה מטביעה חותמה על ההווה, ואילו המחשבה מנווטת אל העתיד. לכן, מנקודת מבט רחבה, גדל חלקה של המחשבה ונראה כי היא הגרעין הרוחני אליו דורש תיקון קליפת המעשה. אי לכך, שתי אלו יונקות תמידית זו מזו. הפעולה היא ביטוי הולם למחשבה, ובד בבד אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

הסיפור האנושי

הסיפור האנושי, ובמיוחד תוך ליווי צמוד ורציף של אבות האומה, מסייע לזיהוי מעמיק, מוביל להזדהות ומעורר אמפתיה. התלמיד מפנים את גדולתם המוסרית של האבות, ומתחזק להמשיך בדרכם.

אמונה ומוסר

עם העצמאות, כנגד התעצמות היצר הפראי, נחלצים האמונה והמוסר כתרבות הוגנת, כרסן מעדן. מתחילה הניח האל את האדם בגן עדן לעבדה ולשמרה. לשם עבודת הגן, הכוללת יוזמה מקורית, דרושה עצמאות, ולשם שמירתו, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, דרושה אמונה. האמונה והמוסר, שקשר אמיץ כורך אותם יחד, הם המעלות החשובות ביותר של האבות, ואותן מביא החומש להנחיל לבניהם.

זכר המתים

אמר קהלת "והמתים אינם יודעים מאומה… גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה וחלק אין להם עוד לעולם". בזעיר אנפין, ניתן לומר את הדברים האחרונים גם על חוויות ישנות. חלוף הזמן, לצד ייצוב ההשקפה ההיסטורית והפילוסופית, משנה את רושם המאורעות שחלפו, אם לחידוד עיקרם בזכרון, אם להתפוגגותם ממנו. רשמיהן של צרות נושנות ושמחות שפסו יוצאים מהתחום התחושתי של שלהבת היצר ומיתקנים להיות ראויים לסקירה מוסרית אובייקטיבית. כשם שיושנם של זכרונות אלו אינו גורע משזירתם בחיי ההווה, כך אין הזרות הנתונה עם דמויות החומש, מונעת מעלילותיהן לחדור ללב התלמיד השקוע בלימוד ולרוח הלאומית.

והרי תיאור מתומצת עבור עיקרה של כל פרשה בחומש:

בראשית- מבוכות נזר הבריאה.
נח- ליקויי הפרט הבודד והקולקטיב הנדחק, ופתרון המשפחה.
לך לך- הבדלת אברהם, נטע חינוך יושבי תבל.
וירא- צדיקותו של אברהם והשגחת הקב"ה על הצדיקים.
חיי שרה- המשכיות אברהם – קבורת הרעיה ונישואי הבן, וסיכום מפעלו.
תולדות- צרה הארץ מלהכיל צדיקים עם שונאיהם.
ויצא- שמירת ה' את יעקב בגולה.
וישלח- תיחום בני משפחת יעקב.
וישב- צדקה ומשפט בעמק הבכא.
מקץ- העולם מחריש אל ניסיון האחים.
ויגש- איחוד המשפחה וגרותה במצרים.
ויחי- מאמץ דור ראשון לאיחוי הבנים, בצד תקווה לסיוע פעולת הזמן הטמירה.