סיכום חומש במדבר

חומש במדבר מתאר מקרוב את תקופת החינוך של עם ישראל בנדודי המדבר. את התפתחות יחסי העם לאלוהיו ניתן להמשיל ליחסי בן להוריו. החומש מתחיל בתקופת הילדות של העם וממשיך עד לסוף התבגרותו ובשלותו ליציאה מחזקת הקב"ה אביו.

תלות וציות – ארגון העם

הספר נפתח במפקד ישראל, סדר החניות, מפקד הלויים וייעודם. מונהגת קדושת העם במרחב הציבורי, המשפחתי והפרטי. ישראל לוקחים חלק, דרך נשיאיהם, באירועים המכוננים של חנוכת המזבח וחניכת הלויים. נאמנות העם לה' נחגגת מדי שנה בחידוש ברית פסח. בשגרה, הנאמנות מתבטאת בהיאחזות העם בענן למסע ולחניה – מתוארים עשיית החצוצרות, התנהלות המסע הראשון, בקשת חובב המדיני לעזוב, ותפילת משה בנסוע הארון.

השבטים – בברכותיו חזה יעקב את תפקידו של כל אחד מהשבטים בעם ישראל. אכן הגיבוש המיוחד של צאצאי יעקב לעם לא טשטש את הזהות השבטית. למעשה, מעל המשפחה הקטנה, היווה השבט עוד מעגל זהות בין היחיד הבודד לכלל העם האדיש. השבטים הביעו באמצעות נציגיהם את יחסי העם למאורעות הגדולים. ליכוד השבטים לעם התרופף לאחר מות יהושע. החל מימי שלמה, מאמצי המלוכה לליכוד העם, כללו את דחיקת זהות השבט. לבסוף, פיזור הגלות היה זרז מוחץ לזניחת המוצא השבטי.

הלויים – שבט זה יועד להתפזר בין כל השבטים לדבק בין בני ישראל לבין עצמם ובינם לבין אביהם שבשמים. בניגוד לכהנים, שמתוקף תפקידם מנותקים מהעם, הלויים היו מעורבים ביותר בעם, ולכן המקום הראוי לעסוק בתפקידם הוא בחומש במדבר ולא ויקרא.

בחינת הסמכות – מחנך רפוי

בכי העם לבשר שובר את משה, המבקש מה' לסיוע בנשיאת העם. שבעים הזקנים מצורפים להנהגה. מרים בקנאתה מקלה בכבוד משה, ובתגובה מעידה השכינה על מעלות משה. בתפילת משה עונש מרים מצומצם.

ענוות משה – ענוות משה היא לוז אישיותו, כעדות השכינה "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (יב, ג). בזכותה, היה הנגיד המושלם לתקופת הנהגת ה' ההדוקה, שכן החיכוך המזערי שבתיווכו שמר על טהרת דברי ה' לעם. אכן, הנהגתו יוחדה רק לתקופה זו. ענוותו השתקפה רבות בהנהגתו. מבחינה אישית, אין לו כל עניין בשררה ואף אין הוא מודע לרינתו. את העם הוא עודד להתעלות רוחנית, כמשאלתו "ומי יתן כל עם ה' נביאים" (יא, כט). סמכותו על העם הייתה מאוד רפויה – הוא רק ביקש והתחנן, אך לא כפה. משה התבטל כליל לאהבותיו לה' ולעם ישראל. אף שמכשולים עצומים לא יכלו לו, רוחו נמחצה למול אתגר בלתי נסבל בכפיות הטובה של העם כלפי ה'. העדפתו את העם החוטא והעוין אותו על פני עצמו מעוררת השתאות, ותקוות גדולות באשר לסגולת העם.

משבר – סוררות

בראשית מבחן הפריחה מהקן, ביטוי עצמי ראשון בתום ריגול הארץ, פורץ את מעצורי העם ומציף את תסכוליו. כלל העם בוכה בלילה. הקב"ה נעתר למשה מליץ היושר, אך גוזר על הדור נדודים במדבר. מיד העם מתהפך ומתאבל. בבוקר קבוצת "מתחרטים אימפולסיביים" כופרים בחטא ובעונש, מעפילים בעקשנות וניגפים. הקב"ה מנחם את העם, ביחסו את התמימות ולא הזדון למקור חטאם, בהזכירו כמה מצוות אשר המשותף להן הוא הכוונה הטובה ביסודן.

לאחר שקיעת הלך הרוח של הכפירה בטובות המקום, תפס את מקומו הלך הרוח הנרקיסיסטי, המחייב מיסודו את קיום הטובות הללו. הנהגת משה ואהרן מותקפת בידי קרח ועדתו, מייצגי האצולה, ודתן ואבירם האנרכיסטים החופשיים. כלל העם מתלונן כנגד משה ואהרן, על מותם העל טבעי של אחיהם, בני העם הקדוש. מגפת ה' פורצת בעם ופוסקת בכפרת אהרן. פריחת מטה אהרן מוכיח מופתית על בחירתו.

בני ישראל מגיעים אל סף ייאוש ומעתה מושב הסדר. באמצעות תרומת המעשרות, מחודדות חובותיהם וזכויותיהם של מעמדות הכהנים והלויים. נאמרת חוקת פרה אדומה, המשקמת מקרבת המוות, הטומאה הנוראה ביותר.

מצע המרי של יוצאי מצרים – הרגלי העם להסתר פנים ולהתעלמות מזעקותיהם הותירו את סימניהם גם לאחר הצלת הקב"ה. מרירות ארוכת שנים חקקה בנפשם, ולא תוחלק ברווחה מהירה. אכן, כל צרותיהם הישנות נמוגו חיש, אך כעת רובצות עליהם טובות ה' אליהן אין הם מרגישים ראויים. תחילה מנסה העם לפרוק מעצמם את טובות ה' על ידי כפירה בקיומן. אח"כ הם מתמלאים אהבה עצמית בנסיון לתרץ את אהבת האל אותם. בהמשך לומד העם לעבוד את ה' לפי דרך ה'.

שאלת השויון בטענות קרח – בתקופת המדבר לא נצרכו בני ישראל לטרוח אחר סיפוק רוב צרכי החיים הבסיסיים. הפנאי העצום מיצה את המרדף לאושר אל שאיפת הקרבה לה'. אלא שההתקרבות לאל מחייבת שלמות והכנה רבה ואילולא כן תוביל לחורבן. לכך הועידה התורה היררכיה חינוכית למען עתיד מאושר. אלו הם הלקחים מהפקרת דור המבול חופשי מתורה, ומשליחות המרגלים – שאין להחיש את הקץ ולטפס על סולם אשר יסודותיו שבורים.

שני דורות – המשכיות תקופת החינוך לאורך שני דורות מחזקת את קשר ה' לעם ולא רק לאותו דור, שכן שום יחיד לא קלט בעצמו את כל אירועי החינוך, אלא רק מתוך חלקו בעם.

קורות העתים – התעצבות האישיות

בנ"י ממתנים את תלונותיהם. העם שוכל את מרים ואהרן. נזכרים מלחמותיו וכיבושיו. המשך המסעות מלווים באנקדוטות מחייהם ותרבותם של העם במדבר.

התרחקות מוקד התורה ממשה ואצילי העם אל כלל העם נמשך עד להצגת נקודת המבט של הגויים באמצעות סיפור בלעם. ה' מציל את העם השאנן ממזימת בלק. למרות רצון בלעם, מכל נקודת תצפית פיו מביע ברכה לעם הנהדר והנאמן לאלוהיו.

סקרנות – בריחה

העם מתפתה לזנות עם בנות מואב ומדין ולהצמד לאלהיהם. שופטי ישראל נאבקים בתופעה הפושה אך מתמוססים אל מול העזת נשיא שבט לחטוא לעיני כל. פנחס בדקירת קנאותו מפסיק את המגפה.

טקס התבגרות

למשובה האחרונה יש גם צד של עצמאות. העם נערך להיכנס לארץ, לא לפני שינקמו בעצמם במדינים על שהחטיאו אותם. יורשי הארץ נפקדים; מורחבים דיני ירושת נחלות; משה חונך את יהושע מחליפו; מפורטת עבודת התמיד שתמשיך לחבר את העם בארצם לה'. קודם המלחמה נפנית התורה לחובת קיום נדרים, הנפוצים בזמן קטסטרופות כמלחמה. הלוחמים בשם העם וה' חולקים את שללם עם העם ומרימים מכס לה'. קבלת משה את תנאי בני גד ובני ראובן מדרבנת את בני מנשה לכבוש שטחים נוספים לנחלה בעבר הירדן.

חלחול החינוך לתורה – עדים מרכזיים לתהליך העמוק שחל בעם הם תכני שתי הבריתות, שאינן בספרנו, בקצות תקופת המדבר. בעשרת הדברות נצטוו במלוא כובד הראש לקיים חובות בסיסיות מאוד. הרקע לברית ערבות מואב כבר שונה לחלוטין. שמירת התורה כבר הונחלה בקרב הציבור, והברית רק מתרה ברשע החריג פן יבקש לחטוא בסתר.

סיכום והיערכות לעתיד הקרוב

משה מסכם את סדר המסעות. הוא מנחה את העם למלחמה כוללת וירושה שלמה של הארץ, מתווה להם את גבולות הארץ, וממנה את המנחילים – יהושע, אלעזר והנשיאים. הרוצח בשגגה מובחן מהרוצח במזיד, ומוצל בידי ערי המקלט, המדגישות, כפתיחת הספר, את מקומם הערכי של הלויים בתוך עם ישראל.

והרי תמציתה של כל פרשה:

במדבר- התפקדות העם לשבטיו ותפקידם במסעות.
נשא- קדושת העם: הכלל, המשפחה והיחיד.
בהעלתך- שימור התפקוד הראוי של העם על מעמדותיו.
שלח לך- משבר מרד הנעורים של העם.
קרח- אימות בחירת ה' באהרן.
חקת- איתנות העמידה הישראלית כנגד המוות, ועלילות המסעות האחרונים של העם.
בלק- ישראל מעיני הגויים – הנחיתות והשטנה.
פנחס- הכנות אחרונות לכניסה לארץ: מפקד, דיני ההתנחלות, מנהיגים, הקרבנות – קרבת ה' בארץ.
מטות- נדרים ומלחמות.
מסעי- גבולות הארץ הכבושה וגבולות הנחלות.