לאהוב – הכי טבעי שיש

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". (דברים, ל, טו-יט)

מכאן אנו למדים שמוטל עלינו לקיים את הטוב. ברצוני להציע שאנו מזהים את הטוב באמצעות רגשותינו. אנו חווים את הטוב על-ידי רגש של שמחה. בהתאם לכך אנו מצווים לשמוח ביום טוב. דוגמה נוספת לקשר בין טוב לשמחה נמצאת בביטוי "טוב לבב" שמכוון במשמעותו לאדם שמח (המילה לבב ממירה את המושג המטפיסי 'טוב' לרגש סובייקטיבי). הרש"ר הירש מסביר שרע מציין את מושג השבירה (שורש ר.ע.ע, למשל רעוע). רע הוא כאשר הטוב אינו שלם. אנו חווים את הרע על-ידי רגש של עצב. על מנת להרחיב על המושג טוב, הבה נקרא פסוקים שנאמרו לפני האכילה מעץ הדעת, מציאות עליה כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא):

"וַיִּבֶן ה' -להים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

(בראשית ב, כב-כד)

כשאדם רואה את חוה הוא אומר עליה שהיא חלק ממנו ממש. הילדים של אדם וחוה נולדו מהם, ולכן גם הם חלק מעצמותם ובשרם ממש. נמצא שכל בני האדם הם חלק מאדם וחוה. זהו הבסיס לרגש האהבה. אהבה היא רגש של חיבור. היא נובעת מתפיסת האחר כחלק מהעצמי. על-ידי האהבה האדם מרחיב את תפיסת העצמי שלו לכלול גם את מושא האהבה. על כן כשם שהאדם רוצה בשמחתו, כך הוא רוצה גם בשמחת מושא אהבתו. כשאדם מכיר בני אדם אחרים ומזהה שהם דומים לו, הוא אוהב אותם ורוצה בשמחתם.

לאחר האכילה מעץ הדעת ה' אומר לאדם ולאשתו את שינוי המציאות בעקבות החטא. לאשה נאמר: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז). ולאדם נאמר: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יז).

הרש"ר הירש עומד על הקשר שבין שורש "עצב" לשורש "עזב". "עצב" פירושו עזיבת דבר בניגוד לרצונו של העוזב, הוי אומר: ויתור. אדם חש בעצבות כאשר הוא נאלץ לוותר על דבר ששאף להשיג. לאחר האכילה מעץ הדעת ה' אומר לאדם ולחוה שעתה הם ייאלצו להיות עצובים על מנת להמשיך את קיומם – הן לעניין הולדת ילדים והן לעניין אכילה.

האשה נעצבת במהלך הריונה, אולם היא מוותרת על שמחתה למען ילדיה. האיש נאלץ להצטער בעת עבודת האדמה על מנת להוציא ממנה מאכל, אולם הוא מוותר על שמחתו ומוציא אוכל גם בשביל בני משפחתו.

כל זאת התרחש אצל משפחות מאז ומעולם מפני האהבה שבין האיש ואשתו זה לזו ואהבתם לילדיהם. הם רואים במשפחתם חלק מעצמיותם ועל כן דואגים לשמחתם של בני משפחתם. גם בין חברים מורגשת אהבה ועל כן הם מביאים מתנות זה לזה ועוזרים זה לזה אף על חשבון שמחתם. מכיוון שכולנו בנים של אדם וחוה, ישנו פוטנציאל להכרות ולאהבה בין כולנו.

אולם למעשה, אדם מן המניין אינו מכיר את כל בני האדם ולכן אינו חש באהבה כלפיהם. משום כך כל אדם אחר אינו נתפס כחלק מעצמיותו של האדם והוא לא ירצה להתעצב למענו. בעיקר כאשר האחר מתחרה איתו על אותם תנאי קיום – אז האדם תופס את האחר כהפך מעצמו, כגורם מאיים על קיום עצמו. זאת ועוד, משום צערו בזמן המחסור ינסה האדם למנוע מעצמו כל אפשרות להגיע למצב של מחסור בשנית. לכן האדם יאגור בשביל עתידו וימנע מלחלק את חלקו בהווה לזר המאיים.

כנגד מצב בו אדם אוגר ונהיה עשיר ולא נותן לשכנו העני דבר, באות מצוות רבות על מנת שהעשיר ישתף גם את העני ויתן לו משלו. גם לרבות מהמצוות התלויות בארץ מטרה זו: שמיטת קרקעות, לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, מעשר שני.

עם הזמן, תודות להתפתחות הטכנולוגיה, אנו נאלצים לוותר פחות משום שיש לנו יותר. המחסור הולך ומצטמצם. בנוסף לכך, מעגלי ההיכרויות שלנו מתרחבים באמצעות התקשורת המתקדמת. מסיבות אלו עם הזמן מתגברת האהבה בין בני האדם. האהבה הכלל-עולמית מובילה להכרה שכולנו חלק מדבר אחד. אין לנו אינטרסים רבים שסותרים זה את זה, אלא לכולנו אינטרס אחד משותף. כולנו חלק מעצמיות אחת ולכולנו מטרה משותפת והיא לפתח עצמיות זו.

תארו לכם מציאות בה לא חסר לאף אדם דבר. זאת משום שכל צרכי הקיום מוצעים לרבים בשפע ובחופשיות. כל אדם לוקח לפי רצונו וממלא את ימיו בעיסוק במה שיחפוץ.

במידה ותתקיים מציאות כזו, בה לאנשים לא יהיה הכרח לעשות שום דבר בשביל להמשיך את קיומם, יתגלה רצונם האמיתי בנוגע לניצול זמנם. אני חושב שאנשים רוצים לתרום לקידום כלל האנושות (אף אם הם אינם תופסים את כל האנושות כעצמם במודעותם). אדם שמח בעבודתו כאשר הוא חושב שהוא ממצה בה את מירב כישוריו וכאשר הוא חושב שהיא מועילה (בהתאם לקריטריונים אלו אדם בוחן האם הוא תורם לאנושות כמירב יכולתו). בזכות התקדמות הטכנולוגיה אנו נפטרים מהעבודות המעציבות ביותר, כי עם הזמן מכונות ורובוטים יכולים למלא את מקומם של עובדים בעבודות שדורשות כישורים יותר ויותר גבוהים (לכן אין צורך בעובדים לעבודות שממצות מעט כישורים), וגם כל עובד מועיל יותר כי יש לעבודתו תוצרים רבים יותר. משום כך אנו נצרכים לפחות עובדים וגם כל עובד שמח יותר בעבודתו.

על מנת שנעבור לחברת חסד בה נותנים מהכל ללא תמורה, אנו זקוקים להסכמתם של מספיק אנשים שיכולים להחזיק את כלכולו של כל העולם בכל התחומים. כבר היום ישנם תחומים בהם אנשים נותנים מבלי לבקש תמורה (למשל באינטרנט, אנשים רבים מציעים את עזרתם מבלי לבקש תמורה בתוכנות, בפורומים, באתרי מידע וכו'). בכל תחום שבו ישנם המציעים את תמיכתם בחינם, אחרים אינם יכולים להציע את תמיכתם בתשלום משום שאף אחד לא יקנה מהם. לדוגמא בתחום החקלאות, כאשר חקלאים רבים יציעו ירקות בחינם, אף אחד לא ירצה לקנות ירקות ולכן אף אחד לא ימכור. כך אפשרי להביא מהפך של חסד גם בכל שאר התחומים. במצב זה אנשים לא יקחו יותר מהכמות שהם צריכים מכל דבר מכיוון שלא תהיה להם סיבה לאגור שהרי הם לא יפחדו ממחסור (כך שיהיה מספיק לכולם).

ייתכן שבהתחלה אנשים רבים יפסיקו לעבוד, משום שהתרגלו לעבוד רק תמורת שכר. אך עדיין היום שלהם יישאר באותו האורך והם ימלאו אותו. לאחר כמה שנים, אצל רבים מאלו תיכנס גם עבודה לסדר היום. גם לא מקבלים שכר על גידול ילדים ובכל זאת אנשים רבים בוחרים לעשות זאת. אולי העבודה שלהם לא תהיה באותה אווירה כמו שהייתה, שהרי אינם מחויבים לה לצורך פרנסתם. אולי הם יצמצמו את מספר שעות העבודה שלהם. בטוחני שכל שינוי יהיה לטובה. ייתכן ויהיו עבודות בהן לא ירצה לעבוד אף אחד. וזאת היא משימתם של מפתחים למצוא דרך בה ניתן יהיה להסתדר ללא אנשים שיעבדו בעבודות אלו (מתוך נקודת הנחה שעבודות של מפתחים הן משמחות מספיק). לא יהיה צורך במקומות עבודה רבים, בהם אנשים עובדים כיום, משום ירידת ערך הכסף. כל המקצועות שנועדו לעסוק בכספים יתבטלו. לא תהיה תחרות בין חברות ממניעים כספיים. חברות לא יכינו מוצרים שמתבלים במהירות משום שלא יהיו להם מניעים כספיים לעודד תרבות צריכה.

עם הזמן, שינוי למציאות כזאת נעשה קל יותר לביצוע ולשימור. אנשים רבים יותר עובדים במטרה לשפר את תנאי המחייה שלנו, לעומת מעט אנשים שמספקים לנו את תנאי המחייה הללו. לכן יהיה צורך בתמיכתם של פחות אנשים (רק אנשים שיספקו לנו את תנאי המחייה) על מנת להתחיל בשינוי ולהחזיק מעמד.

אולי יוקמו ועדות בנוגע לחלוקה של משאבים מוגבלים (כבר כיום אין אלו צרכים שהכרחיים לחיים) בין בני האדם. אולם בעתיד ניתן להאמין שלא יהיה מוגבל דבר, משום שיימצא מקור בלתי נגמר של המשאב, או משום שיעברו לשימוש במשאב אחר שאינו מוגבל, כגון שיתוף תכנים ברשת, שימוש באנרגיה מהשמש ואולי גם שימוש בשטחן של פלנטות אחרות.

ודאי שכאשר לא תהיה מוגבלת כמותו של שום משאב, כבר תתקיים מציאות כזו, בה אדם חופשי לנצל את זמנו כרצונו יחד עם בטחון להמשך חייו. מַעבר למציאות כזו כאשר עוד קיימים משאבים שהמלאי שלהם מוגבל, תלוי בנכונות שלנו להתעצב זה למען זה. עם הזמן ההתעצבות הנדרשת מתמעטת משום שהמשאבים הללו הם פחות ופחות בסיסיים. בהתאם לכך נראה שמַעבר למציאות כזו יתרחש בכל אופן. ומוטב מוקדם ממאוחר.

 

תשע"ו

מודעות פרסומת