שמואל

שמואל א

א, ח: אנכי טוב לך מעשרה בנים- טוב משמש כפועל. אלקנה דאג להיטיב עם חנה יותר משידאגו עשרה בנים. אלא שחנה לא רצתה בטוב הפיזי עליו הוא מדבר ולא אכלה את מנתו המובחרת. רצונה היה לזרע אנשים.

א, כב: עד יגמל הנער והביאותיו- חנה לא עלתה עם שמואל כדי שלא ייראה עדיין לפני ה' והיא תוכל להמשיך להניקו, מכיוון שלאחר שתיתנו לה', היא תקיים את נדרה להשאירו עד עולם.

ב, טו: תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי- סיבת חפזון הנער לקחת את הבשר הייתה שיוכל לצלות אותו לפני שיבשלו הזובח.

ב, כה: ואם לה' יחטא מי יתפלל לו- עלי טוען שעל פגיעה בכבוד שמים ייענש החוטא בחומרה רבה יותר מפגיעה בסתם איש, מפני כבוד ה' שהוא השופט (כך הוא הפירוש המילולי של הדברים, אך מהקשר חטאם שיש בו שמועה רעה וחילול ה', ניתן לסייג את כוונת עלי בטענתו).

ב, כה-כו: כי חפץ ה' להמיתם. והנער שמואל- פרשייה זאת והפרשייה שלפניה שזרו את סיפור מעשי בני עלי וסיפור גדילת שמואל בהקבלה ניגודית כדי להראות עד כמה מתאים שמואל לירש את עלי יותר מאשר בני עלי.

ב, כז-כח: נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים… ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי לכהן- בניגוד ללויים שנבחרו רק לאחר חטא העגל, הכהנים נזכרו מלכתחילה כעובדי הקודש.

ג, יג: ולא כהה בם- לא מנעם. משתמש בלשון 'כהה' בה אמר על עלי מקודם "ועיניו החלו כהות לא יוכל לראות". גם הפרשייה שבה לכאורה עלי מוכיח את בניו נפתחה במילים "ועלי זקן מאד".

ג, יח: ה' הוא הטוב בעינו יעשה- תגובתו שוות הנפש של עלי למעשי בניו ולגזירתם אופיינית לאנשים שמרגישים מנותקים מהעולם וחסרי שליטה על המתרחש בו, זקנים ועיוורים.

ד, א: ויחנו על אבן העזר- למעשה שמואל יקרא למקום בשמו, רק לאחר שינצחו את הפלישתים בקרב הבא לאמר "עד הנה עזרנו ה'" (ז, יב).

ד, יג: יך (יד) דרך מצפה- הקרי והכתיב רומזים למכה שתבוא על עלי מה'. בפרק ה, 'יך' ו'יד' מוזכרים בהכאת ה' את אנשי גת "ותהי יד ה' בעיר מהומה גדולה מאד ויך את אנשי העיר".

ד, טו: ועיניו קמה ולא יכול לראות- לא ראה את מראה האבל של השליח ולכן הבשורה הכתה בו בפתאומיות.

ד, כב: גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלוהים- ישראל כבר היו רגילים באבדן חירותם לפלישתים, אולם כאן לראשונה במלחמתם הם הפסידו את זהותם היהודית המתבטאת בהימצאות ארון ה' בקרבם.

ה, יב: ותעל שועת העיר השמימה- פלישתים מתוארים בחמלה כלפי מצבם הנפשי. גם בפרק ד הביא דבריהם כשעלה אליהם הארון למלחמה "אוי לנו… אוי לנו מי יצילנו… התחזקו והיו לאנשים פלשתים פן תעבדו לעברים".

ו, ה-ו: ונתתם לאלוהי ישראל כבוד… ולמה תכבדו את לבבכם- הנמנעים מלכבד את ה' עושים זאת מתוך הכבדת לבבם, כיבוד עצמם.

ו, ז: פרות עלות אשר לא עלה עליהם על- אין זה מכובד להביא לאל פרות ששימשו לדבר אחר.

ו, כ: מי יוכל לעמוד לפני ה' האלוהים הקדוש הזה- אין נשיאת פנים לישראל יותר מפלישתים אם אין הם מקדשים את ה'.

ז, ב: וינהו כל בית ישראל אחר ה'- הזעזוע מאיבוד הארון הביא את ישראל בחזרת הארון לשוב אל ה'.

ח, כ: ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו- מסתבר שפחדם של ישראל מלהפסיד במלחמה נבע מחוויות הפסדם האחרון בו נלקח מהם ארון ה'.

ט, כ: ולמי כל חמדת ישראל- שאול חיפש אחר אתונות אביו שלושה ימים. כאן אומר לו שאין לו לשים ליבו להם שהרי ישלוט בכל קניין ישראל.

ט, כא: בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל- שהרי כמעט נמחה השבט כשהוכו לאחר מעשה פילגש בגבעה.

ט, כב: והמה כשלשים איש- אולי בא להזכיר את כבוד בנימין בקרב העם, שבתחילת הקרב בו נוצחו בידי העם, נאמר עליהם "ובנימין החל להכות חללים באיש ישראל כשלשים איש" (שופטים כ, לט).

יא, ה-ו: ויספרו לו את דברי אנשי יביש… ויחר אפו מאד- כנראה שאנשי יביש היו מבני שבט בנימין אשר אבותיהם התחתנו בבנות יבש גלעד יורשות אבותיהן.

יג, ד: וגם נבאש ישראל בפלישתים- שאינם צריכים לחשוש מלצאת למלחמה משום החרפת היחסים.

יג, יב: ואתאפק- כשמספר שלא הצליח להתאפק, מתאר את השתדלותו להתאפק קודם לכן.

יד, יב: ויאמרו עלו עלינו ונודיעה אתכם דבר- חשבו שיהונתן ונושא כליו באים להיכנע ככל האנשים הנזכרים בפסוק כא "והעברים [אשר] היו לפלשתים כאתמול שלשום אשר עלו עמם במחנה סביב וגם המה [שבו] להיות עם ישראל אשר עם שאול ויונתן".

טו, יז: הלוא אם קטן אתה בעיניך- שנתת לעם להחליט ולחמול על מיטב הצאן והבקר.

טו, כד-כה: חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם. ועתה שא נא את חטאתי ושוב עמי- כפי שיאמר פסוק ל, בקשת שאול משמואל היא "כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל". שאול לא היה מנהיג ההולך אחר חזונו האישי, אלא הוא נגרר אחר החברה. גם לאחר שה' מאסו מלמלוך הוא אינו מתפלל לה' ומתעסק בגדולות ונשגבות אלא רק ביחסי הכבוד השטחיים והזמניים שלו עם שמואל ועם העם.

טז, יא: עוד שאר הקטן- דוד לא נזכר בשמו בפרשייתנו בניגוד לאחיו הגדולים לבטא את האנונימיות שלו לפני שבחר בו ה' עצמו.

טז, יג-יד: ותצלח רוח ה' אל דוד… ורוח ה' סרה מעם שאול- להלן, לאחר שנלחם דוד בגלית, שאול ואבנר כלל לא הכירו את דוד. ואולי הובא סיפור נגינת דוד כאן רק לשם ההקבלה בין עזיבת רוח ה' את שאול ומעברה לדוד, אך מבחינה כרונולוגית הוא מאוחר למלחמת דוד בגלית.

טז, כג: בהיות רוח אלוהים אל שאול- לעיל אמר "ורוח ה' סרה מעם שאול". לרוח רעה קורא 'רוח אלוהים', ולרוח טובה קורא 'רוח ה".
ונגן בידו ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה- לפני שקינא בדוד, נגינת דוד עודדה אותו. אחרי קנאתו, דוד נהיה סיבת הרוח הרעה.

יז, לט: לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי- חוסר יכולתו של דוד לשאת נשק תכין את המצב לאמירתו "וידעו כל הקהל כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה".

יח, ד: ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו ויתנהו לדוד- לעיל נמשל מעיל שמואל אותו קרע שאול למלכות שאול. כאן יהונתן מעביר באהבתו באופן יזום את מעילו, זכותו למלוך (כפי שיאשימו בהמשך שאול במפורש), לדוד.

יט, ח-ט: ויצא דוד… וינסו מפניו. ותהי רוח ה' רעה אל שאול- יחסו הרע של שאול אל דוד תמיד קשור בהצלחתו כנגד פלשתים. שאול מוצא את הצדקת מלכותו רק בהצלחותיו הצבאיות ולכן מקנא בהצלחות דוד.

כ, ח: ואם יש בי עון המיתני אתה ועד אביך למה זה תביאני- ביטוי לסגולת הרטוריקה של דוד. לאחר שהציג את האפשרות של "אם חרה יחרה לו" לשאול, הוא נצרך להזכיר שוב ליהונתן את אהבתו אליו, כדי שיהונתן יבכר את הצלת דוד על פני הנאמנות לאביו.

כ, ט: לבוא עליך ולא אתה- יהונתן מבטיח להציל את דוד אם שאול ירצה לפגוע בו שלא בצדק.

כ, מא: וישקו איש את רעהו- נראה לי שהטעם שנצרך לסימן החצים היה כדי שהנער, אשר לא ידע מאומה על דוד, יעיד לשם מה יצא יהונתן לשדה.

כב, א: וישמעו אחיו וכל בית אביו וירדו אליו שמה- מפחד שאול. כפי שיאמר בפסוק ג למלך מואב "יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלוהים".

כב, ה: לא תשב במצודה- המצודה היא מקום שמור המנותק מהעם. דוד צריך להמשיך להיות מעורב בעם כפי שהיה כשר צבא אצל שאול.

כג, ט: וידע דוד כי עליו שאול מחריש הרעה- שמסתיר בשקט את הרעה שהוא זומם.

כד, ד: ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול- שוב כריתת מעיל שאול מסמלת את כריתת המלוכה ממנו והעברתה לדוד. על כך לב דוד מכה אותו, על שמנסה לגזול את המלוכה משאול באופן עצמאי.

כד, ו: חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ה' לשלח ידי בו- מתבטא עד כמה רחוקה מהאמת הייתה דעת שאול שדוד מורד בו.

כד, יב: ונקמני ה' ממך וידי לא תהיה בך- בניגוד לשאול שמאמין כי המלכות קנויה לו רק מהצלחתו הצבאית, דוד תופס את המלך כקדוש לה' בו אין לפגוע בשום אופן.

כה, יט: ותאמר לנעריה עברו לפני הנני אחריכם באה- רצתה לרכך פניו במנחתה לפני דבריה, כפי שנהג יעקב במנחתו לעשו.

כה, כד: בי אני אדני העון- זוהי הרחבה של ביטוי הכפיפות הרגיל 'בי אדני'.

כה, לט: ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל ואת עבדו חשך מרעה- הריב עם נבל בא לאחר משאלת דוד בריבו עם שאול, כדי לחזקו שימנע מלפגוע בישראל ובמלכם.

כו, א: ויבאו הזפים- הסיפור דלהלן דומה מאוד למקרה שתואר בסוף פרק כג ובפרק כד. בשני המקרים באו הזיפים לשאול להלשין שדוד אצלם. שאול יוצא אל דוד עם 3000 אנשים מבחורי ישראל. כדי להימנע מקרב, דוד מתגנב אל שאול ומוכיח לו שיכל לפגוע בו. דוד מתפלל ותולה את הצלתו בידי ה'. שאול מצטער ומצדיק את דוד. תופעה מעניינת נוספת היא ששני הסיפורים הם גם היחידים בתנ"ך בהם מופיע הביטוי 'אל נכון'.

כו, ו: אבישי בן צרויה אחי יואב- עוד לפני שהכרנו אותו אישית, יואב נזכר כמרכזי באנשי דוד ואבישי מיוחס אליו.

כו, ח: אכנו נא בחנית ובארץ- כמו שאמר שאול לעיל "אכה בדוד ובקיר". הכוונה שתפלח החנית כל גופו מצד לצד.

כו, יג: ויעמד על ראש ההר מרחוק רב המקום ביניהם- הפעם דוד מתרחק לשם זהירות, כיוון ששאול יוכל לפגוע בו בקלות כאשר הוא מוקף באנשיו.

כו, יד: ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר- שאול נוגע בדבר ומסרב להרפות מדוד. לכן דוד פונה אל שאר העם אשר עם שאול כדי לשכנעם בתום לבבו.

כו, יט: ועתה ישמע נא אדני המלך- דוד נמצא במצבה של אביגיל שאמרה לו "ותדבר נא אמתך באזניך ושמע את דברי אמתך".
אם ה' הסיתך בי ירח מנחה ואם בני אדם ארורים הם- שאול מרבה לחטוא בסיבת אחרים המסיתים אותו (העם, רוח אלוהים) ואינו לוקח אחריות על חטאיו. דוד אומר לשאול שאל לו לחטוא לדוד באשמת אחרים.

כו, כב: ויעבר אחד מהנערים ויקחה- דוד ממשיך להיזהר מליקרב לשאול.

כז, ג: וישב דוד עם אכיש בגת- אולי העובדה שדוד כבר היה אצל אכיש (כא, יא) ולא פגע באנשיו הועילה לו להתקבל כעת אצל אכיש.

כח, ג: ושמואל מת… ושאול הסיר האבות- סיפור העלאת שמואל באוב להלן מציג את חוסר יכולתו של שאול להניח לעתיד להישאר עתיד. במקביל לכך, שאול מסרב להניח לעבר להישאר עבר. לכן הכתוב חוזר לספר במות שמואל.

כט, י: ועבדי אדניך- אכיש מעלה תוך כדי דיבור את חששו למוקד נאמנותם. בדומה לדברי אחימלך בפרק כב, שפתח דבריו "ומי בכל עבדיך כדוד נאמן", וכשהבין את הסיטואציה המשיך תוך כדי דיבור "חלילה לי… כי לא ידע עבדך". ובדומה לדברי יהונתן בפרק כ "ויהי ה' עמך כאשר היה עם אבי", עליהם הוסיף בסמוך את משאלתו שנתעוררה "ולא אם עודני חי".

ל, ו-ח: ותצר לדוד מאד… ויתחזק דוד בה' אלוהיו… וישאל דוד בה'- בספרי הנביאים, רק דוד מקדים לשאול בה' לקראת כל מלחמה שלו, גם במצבי דוחק.

ל, ח: כי השג תשיג והצל תציל- כשדוד שאל בחפזון "היסגרני בעלי קעילה בעדו הירד שאול" (כג, יא), הקב"ה לימדו לשאול בנימוס שאלה אחת בכל פעם. כעת, מפני שיש סיבה אמיתית למהר, ה' עונה לו מיד שיצליח להציל אף שדוד עוד לא שאל על כך.

ל, כד: כי כחלק הירד במלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדו יחלקו- כך נקרא החוק משום שדוד הנהיגו לדורות, אך בזמן ההוא לא כך היה המצב. "מאתים האנשים אשר פגרו" לא ישבו על כלים, שהרי עמלק בזזו את כל רכושם. בניגוד לעמלקי שנטש את עבדו החולה משום שפיגר, דוד חלק עם אלו שפיגרו מתוקף האחוה ("לא תעשו כן אחי"). במקום ששאול טעה בכניעתו לעם שהלך בדרכי עמלק לדאוג לחזקים, דוד עמד כנגד אנשי הבליעל. (להרחבה על מנהג עמלק ראה מה שכתבתי בפרשת בשלח יז, יד)

לא, ד: שלוף חרבך ודקרני- שאול יודע שזהו יום מותו. המתח כיצד ימות מכריע אותו והוא מעדיף להרוג עצמו. במידת מה נבואתו הגשימה את עצמה.

לא, יא: וישמעו אליו ישבי יביש גלעד- הם זכרו לשאול את החסד שגמל עימם בראשית מלכותו שהצילם מנחש העמוני.

שמואל ב

א, טז: פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה'- אף שבעיני שאול, שחשב על סבלו, היה טוב להתאבד, דוד ראה את הריגתו בידי הגר העמלקי כרצח.

א, כז: ויאבדו כלי מלחמה- ממשיל את שאול ויהונתן בגבורתם לכלי מלחמה. ואולי כך גם יש לפרש את פסוק כד, "בנות ישראל אל שאול בכינה המלבשכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן", כממשיל את התפארת של בנות ישראל בהיותן תחת הנהגת שאול ללבוש טוב.

ב, יג: ויואב בן צרויה ועבדי דוד יצאו ויפגשום על ברכת גבעון- זוהי יציאה בכוונה להילחם. גבעון בנחלת בנימין הייתה, לפי דברי הימים, מקום הולדת שאול.

ב, יד: ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו- אבנר פחד מיואב (ממנו אף דוד פחד כפי שיאמר "בני צרויה קשים ממני") ולכן ניסה להימנע מעימות ישיר נגדו. כפי שיתבטא להלן מדבריו לעשהאל "ואיך אשא פני אל יואב אחיך", ומבקשתו לשלום לאחר שיואב ואבישי רודפים אחריו.

ב, טו: שנים עשר לבנימן ולאיש בשת בן שאול- בני שבטו של המלך היו המקורבים אליו ונחשבו לעיקר אנשיו.

ה, ח: עור ופסח לא יבוא אל הבית- במגילת המקדש, שנמצאה במערות קומראן, ומוצאה מכת יהודית בימי בית שני, נכתב אודות עיר המקדש, אולי בהשפעת דברי פסוקנו, "כול איש עור לוא יבואו לה כול ימיהמה ולוא יטמאו את העיר אשר אני שוכן בתוכה" (טור מה שורות 12-14).

ו, ג: ועזא ואחיו בני אבינדב- אבינדב מאזכר את שמות בני אהרן, נדב ואביהוא. כמו בחנוכת המשכן, גם כאן מתואר כי ההתרגשות מכינון בית לה' הביאה את המשתתפים לנהוג בקודש בשרירות ליבם (שנשאו את הארון על עגלה בחוסר זהירות ולא על הכתף) וה' הרג מהם. בהמשך ההשוואה לבני אהרן, מי ששמר כראוי על הארון כשהיה בבית אבינדב היה אלעזר בנו.

ו, ח: פרץ ה' פרץ בעזה- זוהי אותה לשון בה השתמש דוד לעיל בבעל פרצים כשאמר "פרץ ה' את איבי לפני". כפי משמעות דברי משה לאהרן לאחר מות נדב ואביהוא "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש", חוזר הרעיון שהאל מכה בקרובים אליו אף על עניינים קלים באותו אופן בו הוא מכה את אויביו.

ז, כד: ותכונן לך את עמך ישראל לך לעם עד עולם- דוד יודע שבמלכותו הוא נתלה לשרת את העיקר הגדול של עם ישראל וזהו יסוד מלכותו.

ח, ב: וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות- להוציא מהדעה שזהו עונש מוגזם, נאמר בסמוך על הכאת דוד את הדדעזר אשר לא הייתה מספיק תקיפה עד שהדדעזר שב להילחם בדוד.

ט, א: ואעשה עמו חסד בעבור יהונתן- בתחילת מלכותו, עשה דוד רבות להוכיח את נאמנותו למלכות שאול. חסד זה שמבקש לעשות כעת, כשכבר אמון העם בידו ואין לו צורך במעשי ראווה לטובת בית שאול, מוכיח על אהבתו הכנה של דוד ליהונתן.

יא, א: ושלח דוד… ואת כל ישראל… ויצרו על רבה ודוד יושב בירושלם- הכח משחית. דוד הובטח מה' "כסאך יהיה נכון עד עולם" (ז, טז). נוסף על זאת, מבחינה צבאית, הוא ניצח את כל האיומים המשמעותיים מחוץ. כך דוד הובל להרגשת עליונות שהסיתה אותו לנתק גורלו משאר העם. זהו הרקע לחטא בת שבע להלן.

יא, יא: הארון וישראל ויהודה יושבים בסכות… ואני אבוא אל ביתי- תשובת אוריה, בה עמד גם בשכרותו, באה בהקבלה ניגודית לדוד שניתק עצמו ממצב העם.

יב, ד: ויחמל לקחת מצאנו- אנוכיותו מוצגת באירוניה. בעיני דוד, המזעזע בחטאו הוא שלא חמל.

יב, ה: בן מוות האיש העשה זאת- זוהי מעין משאלה הבאה כתוצאה מהכרת הנסיבות המרושעות לחטאו של העשיר. למעשה, החוק אינו מתייחס לנסיבות פרטיות וייאמר בסמוך.

יב, ו: ואת הכבשה ישלם ארבעתים- ככתוב בפרשת משפטים "וארבע צאן תחת השה".

יב, יד: נאצת את איבי ה'- כך כינה את עם ישראל בלשון נקייה כשדיבר בפורענות. זהו המקור לשימוש התלמוד בביטוי 'שונאיהם של ישראל' ככינוי לישראל בהזכרתו את פורענותם.

יב, כח: פן אלכד אני את העיר ונקרא שמי עליה- בספרנו מוצג כח שרי הצבא להטות את לב כל העם. אבנר בן נר העביר את נאמנות ישראל לדוד, ועמשא בן יתר השיב את נאמנות בני יהודה לדוד לאחר מרד אבשלום. כדי למנוע מצב של התרופפות מלוכת דוד אם יפאר העם את יואב יתר על דוד, יואב דואג להשאיר לדוד את הקרדיט על הנצחון.

יג, א: ולאבשלום בן דוד… אמנון בן דוד- יש משותף בסיפורי אמנון ואבשלום הבאים להלן: שניהם חשבו שהם עושים טוב לעצמם במרדם אך התאכזבו מהתוצאות, כל אחד מהם נעזר באיש חכם למילוי זממו, ואצל שניהם באה לידי ביטוי אהבת דוד הגדולה לבניו הרעים.

יג, ג: ויונדב איש חכם מאד- בעצתו, הוא הציע לאמנון להשתמש בחליו על תמר כדי שיצליח לפגשה ביחידות.

יג, טו: כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה- מראש אמנון היה מודע לכך שאונס תמר יגרור השלכות עצומות עבורו. בתחילה הוא היה המועמד הטבעי למלוכה, וסופו שיירצח בידי אבשלום. לאחר הקרבתו את אלו על מזבח היצר, הוא התאכזב ובוש במידה עצומה. שעה קלה של סיפוק מהול בלחץ ומתח נפשי השאירה אותו מרוקן מסיפוק ומתקוות בנוגע לעתידו. אמנון הרגיש מרומה בידי יצרו, ואת כל שנאתו העצמית הוא השליך על תמר.

יג, יט: וכתנת הפסים אשר עליה קרעה- שכבר אינה בתולה.

יג, ל: והשמעה באה אל דוד לאמר הכה אבשלום את כל בני המלך- שמועה זו העצימה את תגובתו הקשה של דוד למעשה אבשלום.

יד, ה: המלך מה לך- לשון נופל על לשון. השימוש בביטוי חוזר גם בספר מלכים ובמגילת אסתר.

טו, י: מלך אבשלום בחברון- מפני מעשיו בעבר, אבשלום חשש שדוד לא יעביר אליו את המלוכה. לכן הוא הקדים למלוך באופן עצמאי אף לפני שדוד מת.

טו, יד: והכה העיר לפי חרב- נוסף על גורלו וגורל עבדיו, דוד חושש גם לגורל העיר ירושלים, ולהלן דוד ישיב את ארון ה' לירושלים כדי שלא יהיה תלוי בקורות דוד.

טו, לג: אם עברת אתי והית עלי למשא- בחוסר התועלת שבלוויית חושי, יחד עם סמיכות הופעת חושי לתפילתו, ידע דוד שבחושי נענה מעת ה' לסכל את עצת אחיתפל.

יז, יד: טובה עצת חושי הארכי מעצת אחיתפל- בנסיבות אחרות ודאי שהייתה טובה עצת חושי מעצת אחיתפל, שכן היא מגייסת יותר לוחמים. אחיתפל ידע שבנסיבות המקרה דנן, לא תשרור הרבה זמן תמיכת העם באבשלום. נימוסי אבשלום העממיים שריגשו אותם לא יחזיקו אל מול חיבת העם הנושנה לדוד שמלטם מכף פלשתים. כנראה שאכן רבים מהעם עברו לצד דוד במלחמת אבשלום ובזכות כך נצחו אנשי דוד. דוגמה לכך היא שבכל פרשת מרד אבשלום אשר הייתה עשויה להמיט קלון גדול על דוד בעיני העם, מסופר בעיקר על נאמנות יחידים מהעם אל דוד. אבשלום היה עיוור למגרעה זאת של מלכותו לעומת מלכות אביו והעדיף את עצת חושי.

יז, כג: ויצו אל ביתו ויחנק- אחיתפל חזה שדוד ינצח את אבשלום ופחד מגמולו שיושב לו מדוד.

יח, יח: ואבשלום לקח ויצב לו בחיו את מצבת… כי אמר אין לי בן- אבשלום מרד באביו ובשושלת וסופו שנשאר בודד ללא שושלת משלו.

יח, כג: ויהי מה ארוץ- מעיקשותו של אחימעץ לרוץ נובעת הערצתו לדוד מחד, וחוסר הבנתו, בניגוד ליואב, שדוד יחשיב את תוצאת הקרב לאסון מאידך.

יח, כז: ואל בשורה טובה יבוא- תקוות דוד החיוביות העצימו את תגובתו אל כובד האסון.

יט, א: בני אבשלום- הנעדר מתגובת דוד למות אבשלום הוא דברו אל יואב שהרגו. אולי דוד לא אמר ליואב דבר משום שפחד ממנו, כפי שפחד איש בשת מאבנר אשר בא אל פילגש אביו.

יט, יב: והמלך דוד שלח… דברו אל זקני יהודה- לולא שלח זאת לפניו, הריב שהיה מתגלע בין יהודה לישראל בדבר זכותם במלך היה גדול בהרבה משהיה.

כ, ג: אלמנות חיות- שאף בחיי בעלן, כאלמנות לא יכלו לשכב עימו.

כ, ד: את איש יהודה שלשת ימים- בניגוד למלחמת אבשלום בדוד שהואטה בעצת חושי, דוד ממהר להכות בשבע בן בכרי לפני שיתבסס.

כ, כ: חלילה חלילה לי אם אבלע ואם אשחית- אמינות יואב בדבריו מוכחת ממלחמת אבשלום, בה, לאחר שפגע באבשלום, יואב תקע בשופר והציל את כל העם הנלחם לצד אבשלום.

כא, יב: וילך דוד ויקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו- מיד לאחר שהוצרך לתת את בני שאול לגבעונים, מוזכר יחסו המכבד, לאמיתו של דבר, של דוד אל שאול ויהונתן.

כב, א: וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אתו מכף כל איביו ומכף שאול- הצלה זאת שבה ונשנתה ואינה מכוונת ליום אחד. שירת דוד שנכנסה בספר שמואל בעיקר נוגעת לתחושת השגחתו הפרטית של דוד, שידע בענוותו שכל הצלתו והצלחתו באה מאת ה'.

כד, יג: שבע שנים רעב בארצך אם שלשה חדשים נסך לפני צריך… ואם היות שלשת ימים דבר בארצך- שלוש הקללות הללו מוזכרות כאחד בפרשת בחוקותי "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושלחתי דבר בתוככם… בשברי לכם מטה לכם… ואכלתם ולא תשבעו" (ויקרא כו, כה-כו).

כד, כה: ותעצר המגפה- אלו הן המילים שנאמרו בהיעצרות המגפה במקום בו עמד אהרן מקטיר הקטרת. כך הוכיח ה' במדבר את האדם בו בחר. כאן, בהיעצרות המגפה בגרן ארונה עם הקרבת הקרבנות מוכיח ה' שבמקום זה בחר.

 

נספח יחסי דוד ובני צרויה:

בני צרויה היו נאמנים לדוד בכל ליבם. מתוך רצונו לחזק את מלוכת דוד, יואב נמנע מלכבוש בעצמו את רבת בני עמון, אלא קרא לדוד שיכבשה. אבישי התייחס לדוד כ'משיח ה', כפי שדוד התייחס לשאול. דוד היה מודע לנאמנותם הרבה, והניח ליואב להיות איש סודו בהרג אוריה החתי.
בני צרויה לא התחשבו בגינוני המלכות בהם נהג דוד המלך, ומתוך חיבתם ניסו להשפיע עליו להתעלם מהם: כך בדחיקת יואב בדוד באמצעות האישה החכמה שישיב את אבשלום (כפי רצון לבו של דוד), וכך בבקשות אבישי להרוג את שמעי בבריחת דוד ובחזרתו (גם בכך רוצה דוד לפי דבריו בציוויו לשלמה). גם את הריגת אבנר, עמשא ואבשלום בידי יואב ניתן להבין כמעשים שנעשו למען דוד כנגד הבוגדים בו שכבר פעלו כחורשי רעתו (אם כי להריגת שלושת אלו גלויים גם מניעי יואב, בהתאמה, לגאולת דם, להשבת משרת שר הצבא, ולהצלת יתר ישראל). יואב מבחינתו לוקח על עצמו לעשות את העבודה השחורה של המלך למרות הקלון שהיא נושאת בחובה (דוגמת ההשפלה שבקריעתו את בגדיו והספדו לאבנר לאחר שהרגו).
עיקר הפטרונות של יואב כלפי דוד באה לידי ביטוי ביחס לאבשלום. ראשית, יואב משיאו בעקיפין להשיב את אבשלום. שנית, יואב הורג את אבשלום בניגוד לדברי המלך אף בידעו על צער המלך כשישמע על כך. שלישית, יואב מוכיח ומאיים על דוד באבלו על אבשלום "הבשת היום את פני כל עבדיך… ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך כי בה' נשבעתי כי אינך יוצא אם ילין איש אתך הלילה ורעה לך זאת מכל הרעה אשר באה לך" (שמ"ב יט). בשלושת מקרים אלו דוד מקבל את דברי יואב.
אמנם על פני השטח, בני צרויה כפופים לדוד, כמתבטא מדברי יואב כשדוד שומע לו "היום ידע עבדך כי מצאתי חן בעיניך אדני המלך אשר עשה המלך את דבר עבדו" (שמ"ב יד ב), אך למעשה דוד מפחד מבני צרויה, כמו שאמר בתחילת מלכותו "ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני ישלם ה' לעשה הרעה כרעתו" (שמ"ב ג לט), ואף בסוף מלכותו דוד פחד להרוג את יואב בעצמו אלא השאיר זאת לשלמה.
למרות טהרת כוונותיהם של בני צרויה לטובתו, דוד אינו מוכן להשלים עם מעשיהם האלימים והפטרוניים כמתבטא מפתגמו "מה לי ולכם בני צרויה" ומקלות הצעתו לעמשא בן יתר שיהא שר צבא תחת יואב. בסופו של דבר, גמול יואב מידי דוד על שהרג את אבנר ועמשא היה בצוואת דוד לשלמה שיהרוג את יואב. קבורת יואב, לאחר מותו, בביתו במדבר מסייעת להאיר מעט את דרכיו הפראיות והאלימות.

 

לסיכום ספר שמואל

מקום ספר שמואל בתנ"ך הוא כמתאר את כינון המלוכה בדברי ימי ישראל. הספר אינו נוהג בשיטת כרוניקות המלכים שמספרות ביובש אודות מאורעות היסטוריים, אלא הוא חודר לרוח תקופת כינון המלוכה בהצגה מעמיקה של נפשות הדמויות המרכזיות – שמואל, שאול ודוד.

עניין המלוכה שמכוון לעוצמה המדינית הישראלית נאמר בסמוך וביחד עם השאיפות לשיפור עבודת ה'. עבודת ה' אינה אלא ההשבה לה' על הטובות שעשה לפי מיטב היכולת האנושית, כפי דברי חנה לעלי על כוונותיה בלידת שמואל "אל הנער הזה התפללתי ויתן לי ה' את שאלתי אשר שאלתי מעמו. וגם אנכי השאלתהו לה' כל הימים" (שמ"א א כז-כח). בציר עבודת ה' הציבורית, ספרנו פותח בעבודה ראויה בשלה בימי עלי. אחרי עלי, בניו חוטאים ומועלים בעבודתם. לאחר לקיחת ארון ה' בידי פלישתים העם מזדעזע עד שמחליט לדרוש מלך. במשך הספר, הטיפול בארון ה' אינו מספק עד לסוף הספר, הנחתם בהעלאת קרבנות במקום המקדש המיועד. אם כן, המלוכה קמה בישראל, מעבר לתועלת הבטחונית, בעיקר מתוך התעוררות להביא לשיפור בעבודת ה'.

מקום שמואל המרכזי בסיפרנו על ראשית המלוכה נובע מכך ששמואל היה מבשר המלוכה. מקום זה אומץ גם אצל הנוצרים, אשר השוו רבות בין ישוע לדוד המלך (החל מיד בפתיחת הבשורה עפ"י מתי). אצלם מבשר המשיח הוא יוחנן המטביל.

שאול היה גיבור מלחמה ובכך היה למענה לרובד השטחי של דרישת העם למלך שיצא לפניהם וילחם את מלחמותיהם. מצד שני, המלוכה הישראלית, שמבחינה זאת אינה יכולה להיות ככל הגויים, היא נבחרת בידי ה'. שאול מילא את דרישות המלוכה מצד העם יותר מאשר את דרישותיה מהצד הקרוב לה'. בתחילה, הוא לא קיים את מלוכתו כשקיבלה מאת ה' אלא רק לאחר שזכה בתמיכת העם. בהמשך, הוא לא לקח חלק פעיל בהנהגת העם בדרך ה'. אף לאחר שה' מאס אותו בשל כך, שאול אינו שב בתשובה לה' אלא רק חושב על יחס העם אליו ומפציר בשמואל שיבוא ויכבדו לפניהם. יש לסייג האשמה כבדה זו על שאול ולומר שהוא ראה את עבודת ה' המקובלת כחלק מרכזי מחיי העם, אך הוא לא שימש בעצמו כמנהיג העם בצווי ה' הנסתרים מהם, עליהם צווה בידי שמואל. כיוצא מכך, השקפת שאול על המלוכה הייתה שהמלך הוא המנצח במלחמות העם ומפואר בידי העם. מסיבה זו הצלחות דוד הצבאיות איימו עליו וגרמו לו לחשוב שדוד מורד בו.

דוד היה בחירת ה' למלוכת עולמים. סגולותיו המתאימות למלוכה לא היו חיצוניות אלא פנימיות. "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמ"א טז ז). בעיני דוד, המלך הוא בחיר ה' וזוהי עיקר מלכותו. הקשר הישיר עם ה', והתשובה אליו אם חטא, היו מרכזיים בחיי דוד המלך. מפני שיסוד מלוכת דוד לא היה כוחו הצבאי, הוא יכל לתפקד כמלך גם כשברח בימי אבשלום. אולי בשל סגולה זאת של בית דוד, יכלה שושלת דוד, דורות אח"כ, להמשיך להנהיג את העם גם בחולשתה בגולה.

על אף שברקע של ספר שמואל נמצאים מאורעות התקופה, הכוללים למשל מלחמות רבות וחללים רבים מכך, אין הם מעיקר ענייננו. הספר מתרכז יותר בענייניהם האישיים של המלכים ומקורביהם, אשר השפעותיהם עצומות ומשמעותיות למצב העם בהווה ובעתיד. לשם הצגת מידותיהם האישיות של המלכים, ספרנו מציג את דוד ושאול בעיקר בהיותם חלשים וחסרי כל, אז מתגלות מעלותיהם האמיתיות.

בספר שמואל נזכרות דמויות אופי רבות מאוד. מארגן בעלילות הספר מסייע לשפוך אור נוסף על גיבורי הספר המרכזיים. עיקר דמויות אלו (ותכונה מרכזית שלהן): אלקנה (התמים), חנה (אסירת התודה), פנינה (השנואה), עלי (הכהן הגדול), בני עלי (המועלים), יהונתן (האציל), מיכל (הנאמנה), ישי (האבאי), אחיו של דוד (אנשי החיל), גלית (הבריון), אחימלך (הצדיק ביש גדא), דואג (המסית), גד (נביא ההרס והבנין), אכיש (המרומה), בעלת האוב (הנחבאת), נבל (הקמצן), אביגיל (בעלת התושיה), בני צרויה (הנאמנים), אבנר בן נר (שר הצבא הכושל), איש בשת (המלך הכושל), מפיבשת (הנחשל), בת שבע (היפה), אוריה (המסור הנבגד), נתן (המוכיח), אבשלום (האנוכי), תמר (האומללה), אמנון (התאותן), יונדב (החכם חסר העמדה), אחיתפל (החכם הבוגד), חושי (היועץ הנאמן), שמעי בן גרא (בן הבליעל), אחימעץ (הצעיר הטוב), הכושי (גס הנפש), ברזילי (הזקן החסיד), עמשא בן יתר (השר הבינוני), שבע בן בכרי (המורד).

תמצית מאורעות ספרנו העיקריים לפי סדרם: סיפור הקדשת שמואל לה' מלידתו. קבלת העם את שמואל והיותו ממשיך את הנהגת עלי. גלות ארון ה' וזעזוע העם ממנה. בקשת העם למלך. בחירת שאול מתחילה בהצגתו העממית של מצבו בראשונה. הנהגת שאול את העם במלחמה בנחש העמוני וחידוש המלוכה. נאום שמואל על חובת העם לעבוד את ה' כתנאי להצלחת המלוכה. מיד שאול חוטא במלחמת פלישתים מפני שלא מחכה לשמואל. גבורת יונתן ואי מחוייבותו לדברי אביו המלך. חטא שאול במלחמתו בעמלק. המלכת דוד הבלתי צפויה. שירות דוד את שאול. נצחון דוד את גלית שהוביל לנצחון ישראל את פלישתים. שנאת שאול לדוד בניגוד לאהבת ילדיו לדוד. ניסיונות רבים של שאול להמית את דוד אשר ניצל בסיוע בני שאול. בריחותיו של דוד והמשך הצלותיו את ישראל. שאול ממשיך לרדוף את דוד והלה נמנע מלהרגו כשנקרות בפניו הזדמנויות אלא מוכיחו ומרככו. בריחת דוד אל אכיש. שאול הולך לבעלת האוב ומתכונן למותו במלחמה. מלחמת דוד בעמלק. מות שאול ויהונתן. קינת דוד עליהם ושאר הפגנות חיבה שלו. עליית דוד למלוכה על יהודה. מריבות מלכותו עם מלכות איש בשת ביוזמות שרי הצבא אבנר ויואב. עריקת אבנר אל דוד. הריגת יואב את אבנר. ישראל ממליכים את דוד. הריגת דוד את רצחי איש בשת. כיבוש דוד את ירושלים. מלחמת דוד בפלישתים. העלאת ארון ה' ומות עזא. העלאת ארון ה' לאחר כמה חודשים. נבואת נתן על נצחיות שלטון דוד ובניית בנו את בית המקדש. המשך מלחמות דוד. חסד דוד עם מפיבשת. חטא דוד בבת שבע בזמן המלחמה והרג אוריה. משל כבשת הרש ותחילת עונש דוד במות ילדו מבת שבע. הולדת שלמה והכרעת דוד את עמון. סיפור אמנון ותמר. נקמת אבשלום באמנון ובריחתו. בדיית מעשה האישה החכמה בידי יואב להשיב את אבשלום לארץ. באמצעות יואב, אבשלום חוזר לראות את אביו. מרד אבשלום. תכנוני דוד בגלות. תיאור נאמני דוד הרבים. עצות אחיתפל ועצת חושי. מלחמת דוד עם אבשלום. הריגת יואב את אבשלום. אבל דוד. היענות דוד לתוכחת יואב. השבת דוד המלך. סכסוך יהודה וישראל שמתפתח למרד שבע בן בכרי. נתינת שבעה מבני שאול לגבעונים. עלילות גיבורי דוד ובתוכם שירת דוד. חטא דוד בספירת העם ועונש המגפה. ציווי גד לדוד לבנות מזבח אצל גרן ארונה. דוד בונה את המזבח, מעלה עולות ושלמים והמגפה נעצרת.

מודעות פרסומת