שופטים

א, ב: יהודה יעלה- יהודה התרגל להוביל במדבר, שם נסע מחנהו על צבאו בראש העם.

א, טז: מעיר התמרים את בני יהודה- מהכניסה לארץ ביריחו עיר התמרים הלכו בני קיני עם יהודה.

א, יז: ויקרא את שם העיר חרמה- זה הוא האירוע המתואר בפרשת חקת על מלחמת הכנעני "ויקרא שם המקום חרמה". דומה לכך האמור להלן בבני יאיר הגלעדי "ושלשים עירים להם להם יקראו חות יאיר" אשר זה הוא המקרה המתואר בסוף פרשת מטות "ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם ויקרא אתהן חות יאיר". מקרה נוסף בספרנו הוא כיבוש דן את ליש וקריאתם לעיר 'דן', אולם דן נזכר כבר אצל אברהם במלחמת המלכים "וירדף עד דן". ואולי מקרים אלו נזכרו בצורתם רק מצד דמיונם והקשרם לסיפורים המקוריים. כמו פסוק כג "ויתירו בית יוסף בבית אל ושם העיר לפנים לוז" אשר בודאות אינו קורא תיגר על המקור בסיפור סולם יעקב למקור השם שהרי אין פסוק כ"ג מציע סיבה חלופית לשם. אולי כל שמות מקומות אלו בספרנו נקראו שנית לחיזוק השמות העתיקים.

ב, ג: לצדים- בבמדבר (לג, נה) וביהושע (כג, יג) נאמר כי אם לא יורישו את כל יושבי הארץ, הנותרים יהיו ל'צנינים'/'שטט' בצדיהם.

ב, ז: וכל ימי הזקנים- לאחר מות יהושע, מכובדי העם היו בני דור המדבר שראו את מעשה ה' לבני ישראל. באותה תקופה הם כבר היו זקנים ביחס לדור הנולד בארץ, ובכינוי זה, 'זקנים', נתקבעו בזכרון האומה.

ג, ב: למען דעת דרות בני ישראל ללמדם מלחמה- חינוך העם הקצר יחסית בתקופת המדבר לא היה מספיק לגמרי והיה נצרך להשאיר רשמים ממנו בעם עוד למשך תקופות ארוכות.

ג, ט: עתניאל בן קנז- עתניאל תואר כבר כאיש חיל בספר יהושע. לא סביר שהוא נכנע במשך שמונה שנים עד שחזר להילחם. ואולי כושן רשעתים התחיל לשעבד את ישראל מצפון במשך שמונה שנים עד שהגיע ליהודה. כשהגיע ליהודה עתניאל גבר עליו.
בפסוקנו נזכר עתניאל, ובסוף ספרנו נזכר פינחס בן אלעזר בן אהרן. בפרק ב נאמר כהקדמה להתנהגותם הרעה של העם "וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבתיו ויקם דור אחר אחריהם". כנראה כבר משמת רוב הדור ההוא והחל הדור הצעיר להשפיע במרחב הציבורי, החלו העם לעשות את הרע בעיני ה' והתרגשו עליהם הצרות.

ג, טז: ולה שני פיות- כמזלג. ולא יכול להיות להב בכל צד, שהרי כשתקעה בבטן עגלון כתוב "ויבא גם הנצב אחר הלהב".

ג, כח: וילכדו את מעברות הירדן- שלא יברחו מזרחה, כפי ששלח גדעון ללכוד את המים. הסיבה ללכידת המים היא שהשוחה פגיע מאוד וקל לנצחו. זהו מקום טבעי להצבת מחסום.

ג, כט: כל שמן וכל איש חיל- להדגיש שנוצחו חזקים בידי חלשים. לכן גם המושיע הוא אהוד האטר.

ג, לא: ויך את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר- בתחילת מלוכת שאול נאמר "וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמר פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית". כנראה שהסיבה לשימוש שמגר בן ענת בכלי נשק מקורי זה היא שפלשתים מנעו מישראל להחזיק בנשק. כך גם יש להסביר מדוע שמשון נלחם בפלשתים באמצעות לחי חמור.

ד, ו: ומשכת- בשופר. כפל לשון "ומשכתי אליך" בפסוק הבא. כפי שגדעון תוקע בשופר להזעיק את אביעזר אחריו.

ד, ט: וסיסרא נס ברגליו- הקיני ישבו יחד עם יהודה. זהו מרחק גדול לרוץ ברגל. בסביבות 100 ק"מ.
כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא- ברבות ממלחמות ספר שופטים הלוחמים מצד ישראל הם החלשים ביותר כדי להראות שה' הנלחם לישראל. זהו מקומן של דמויות דבורה ויעל במלחמה זאת. כנגד מואב הושיע את ישראל אהוד בן גרא אשר היה שמאלי (ואלו נחשבו עד לתקופה האחרונה כחלשים יותר). במלחמת גדעון יהיו לחולשת ישראל עוד ביטויים רבים.

ד, יז: כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני- את הקיני לא שיעבד יבין. אולי מפני ריחוקם אבל על כל פנים יש לראות במעשה יעל גדלות נפש. היא הבינה את היאחזות הקיני באדמת כנען כביטוי לקשרם עם עם ישראל ולכן נחלצה לעזרת עם ישראל.

ד, כא: והוא נרדם ויעף וימת- שינתו של סיסרא נזכרת לפני מותו כדימוי לחלק המוות בשינה. כדברי הגמרא בברכות "שינה אחד מששים למיתה". גם האפוס הבבלי 'עלילות גלגמש' מדבר על הקשר שבין שינה למוות. באפוס גלגמש מגיע אל אתנפלישתים לשאלו איך יזכה בחיי נצח. אתנפלישתים מניא אותו ממחשבתו באמרו שאין באלים אל שיצרף את גלגמש אליו לחיות חיי נצח. הוא מאתגר אותו לנסות שלא לישון שבוע. גלגמש מנסה אולם נרדם מיד. גם בסיפור זה המוות מיוצג בשינה.

ה, ד: גם עבים נטפו מים- משירת דבורה יש רמיזות רבות שירד גשם. ולכן חדלו ארחות בימי יעל, והארחות שכן הלכו עקלו דרכיהם. שמעתי פעם סברה שתשועת ה' הייתה באמצעות שישראל משכו את יבין אל נחל קישון, ואז ירד גשם באמצע הקיץ (תופעה נדירה מאוד באזור זה) ורכבי יבין איבדו יתרונם בבוץ.

ה, ח: יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים- מכיון שישראל עזבו את ה' לאלהים אחרים באות על שערי עריהן מלחמות.

ה, יג: ירד- מופיע בשירה עוד פעמים רבות בהטיה זו וכוונתו מלשון רדיה ושררה.

ו, יג: ואיה כל נפלאותיו- הנסים היו יסודות לאמונה בתמיכת ה' בישראל.

ו, כ: והנח על הסלע הלז- עשהו לקרבן. מפגש המלאך עם מנוח מקביל לסיפורנו. מנוח מציע למלאך לכבדו בסעודה, אך המלאך עונה לו שיעלה קרבנו לה'. מנוח מעלה את גדי העזים על הצור, והמלאך נעלם יחד עם הלהבה השמימה.
ואת המרק שפוך- להקשות על הדליקה. כפי שאליהו בהר הכרמל שפך מים על קרבנו להגביר את התמהון בנס הידלק הקרבן. לגדעון היו חסרים ניסים בחייו, הוא ביקש שוב ושוב לעוד אות מופתי אשר יעיד כי ה' בעזרו.

ו, כה: והרסת את מזבח הבעל- בתוך סיפור גדעון מושיע ישראל ישנו גם סממן מרכזי של לחימה בפולחן הבעל.

ו, לט: אל יחר אפך בי ואדברה אך הפעם אנסה נא רק הפעם בגזה- פגמי האמונה של גדעון, למרות נסיו הרבים הן עדות לכך שניסים אינם בסיס איתן לאמונה בה'.

ז, א: ירובעל הוא גדעון- גם שם גדעון כשם ירובעל בא מגדיעת עבודה זרה עליה אנו מצווים בדברים בלשון 'גדע' "ופסילי אלוהיהם תגדעון", "ואשריהם תגדעון".

ו, לח: ויזר- כמו 'נזיר'. מכוון לבידוד הגיזה מסביבתה, שהתקיים האות והארץ סביב הגזה חרבה.

ז, ב: רב העם… פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי- ניסים רבים בספר שופטים באים להודיע שה' נלחם לישראל, אין להם לחשוב שעזבם או שהם מסוגלים בלעדיו.

ז, ז: בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם- הסינון הקודם השמיט את הפוחדים. גם בפרשת שפטים בספר דברים העקרון העליון ביציאה למלחמה הוא שלא לפחד "אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". ואולי, כדברי רוב הפרשנים, המלקקים אל פיהם הוכיחו שאינם רגילים בכריעה לעבודה זרה ובשל כך נמצאו ראויים לייצג את ה' במלחמה. על כל פנים אופן העברת המים לפה באמצעות היד ולא דרך כריעה מעידה על גדלות נפש ורוח מוכנה לקרב.

ז, יג: והנה איש… הנה חלום… והנה צליל: בשינה ובחלום האדם נמצא במצב רגיש, בו הוא קל להבהל וקל להיות מופתע. כחלום פרעה בפרשת מקץ בו נאמר 'הנה' כמה פעמים. ובשינת אברהם בברית בין הבתרים נאמר "והנה אימה חשכה גדולה נפלת עליו".

ז, יד: נתן האלוהים- האיש אינו מכיר את שם הויה הקשור ביחס האל לישראל.

ז, יט: ראש האשמורה התיכונה- במחלוקת הגמרא בברכות בדבר מספר האשמורות בלילה, שלוש או ארבע, מגיע פסוק זה כראיה לדעה האומרת כי ישנן שלוש. אולם גם לפי הדעה הגורסת כי ישנן ארבע אשמורות, ראש האשמורה השלישית היא התיכונה בלילה ומייצגת את זמן חצות. גם כיום בצה"ל הזמן המקובל ביותר לשמירות גדר הוא של שלוש או ארבע שעות.

ז, כב: את חרב איש ברעהו- גדעון הפך את ריבוי הצבאות לחסרונם באשר הם יעדיפו בפחדם להרוג את האחר גם אם הוא בן ברית.

ח, א: ויריבון איתו בחזקה- בני אפרים סירבו להכיר בפחיתות כבודם לעומת כבוד בני מנשה, שיעקב אמר על מנשה "אחיו הקטן יגדל ממנו".

ח, ב: טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר- העוללות הן ממתנות עניים, וקטיפתן באה רק לאחר הבציר. מעשה אפרים בסוף הקרב, שהרגו שני שרי צבא, היה גדול יותר מכל שעשו גדעון ואנשיו במהלך הקרב עצמו.

ח, י: כחמשת עשר אלף- זוהי עלילת קרב מופלאה הרבה יותר מהמיתוס על 300 הספרטנים שלחמו בפרסים עד מותם. 300 אנשי גדעון היו עייפים ורדפו במצב זה מספר עצום של אויבים אשר נס לפניהם. לאחר שראו מחנה בני קדם שאנשי גדעון הפילו מהם 120 אלף, הם פחדו מהם מבלי קשר ליחס המספרי.

ח, טז: ויקח את זקני העיר- אלו השרים שחרצו דבריהם שלא יספקו את אנשי גדעון.

ח, כא: ויקח את השהרונים- שהרונים הם תשמישי עבודת ירח, סהר. זהו עוד סממן של מלחמה בעבודה זרה.

ח, כז: ויזנו כל ישראל אחריו- כחטא העגל.

ח, לא: וישם את שמו אבימלך- נקרא כך מפני שרצה לקחת את זכות אביב למלוכה.

ח, לג: בעל ברית- כך הוא שם האליל.

ט, ד: ויתנו לו שבעים כסף- כנגד שבעים בני גדעון. לפעמים מופיע כסף בצד עוולות כמניע או קשור אליהן. כמו מכירת יוסף בבצע כסף.

ט, ה: ויהרג את אחיו- בניגוד לגדעון אביו אשר הרג את זבח וצלמונה דווקא כי הרגו את אחיו.
על אבן אחת- ביטוי לכך שרצחם במקום אחד. על אבן אחת יכלו למצוא מדמו הניתז של כל אחד מהם.

ט, ח: החדלתי את דשני… והלכתי לנוע על העצים- כפירוש ר"י קרא. ששאל אותם הזית אם להפסיק לתת פריו אשר משמח אלוהים ואנשים וללכת להשתרר על העצים, דבר שאין בו צורך? יותם תומך בדעת אביו כי אין ישראל זקוקים למלך לבד מה'.

ט, יח: אבימלך בן אמתו- וקודם נזכרה כשפחתו. כנראה שבכל מקרה שפחה הייתה נחשבת פחותה מאישה רגילה.

ט, כד: לבוא חמס- מאמר מוסגר המסביר את הצדק האלוהי באירועים המפורטים להלן בפרשייה הבאה.

ט, מג: ויחצם לשלשה- כמו ויחלקם.

ט, מד: והראשים אשר עמו- היה עימו ראש אחד ואליו מתכוון.

ט, מח: שוכת עצים- שוכה היא ענף. כפי לשון המשנה מכשירין א ג "המרעיד את האילן ונפל על חברו או סוכה ונפלה על חברתה".

ט, נב: ויבא אבימלך עד המגדל- אבימלך חיקה את אביו בטקטיקה הצבאית. הוא פיצל את צבאו לכמה ראשים כאביו, וכמותו תקף גם הוא מגדל.

ט, נד: פן יאמרו לי אשה הרגתהו- חשש לכבודו כזבח וצלמונה.

י, ו: ויעבדו… ואת אלהי ארם… ואת אלהי פלשתים- עבודת האלילים השונים החלה את הפירוד בעם שהובילה לבסוף למלחמות בין השבטים, מכיוון שהשבטים עבדו אלילים שונים לפי אזורם. את אלהי ארם עבדו ישראל שגרו בצפון הארץ, ואת אלהי הפלשתים עבדו ישראל שגרו במישור החוף הדרומי.

י, ז: וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון- ישראל מנסים להידבק בעמים בעלי התרבות השלטת ואלו בתגובה מתעללים בעם. בהמשך ספרנו יסופר בהרחבה סיפורו של שמשון אשר עוסק בתופעה הזו.

י, טו: חטאנו עשה אתה לנו ככל הטוב בעיניך אך הצילנו נא היום הזה- בקשתם היא מה' שיעשה בהם את הדין בעצמו, אבל שימנע מהם להינזק מידי הגויים. אולי בהגיון דומה לדברי דוד אל גד בבחירתו בפורענות הדבר "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמו וביד אדם אל אפלה" (שמואל ב כד יד).

יא, א: והוא בן אשה זונה- יפתח משקף את המציאות הירודה של התקופה בה מושיע ישראל הוא בנה של אשה זונה. הביאה לזונה גם היא מעידה על ירידה, הפי האמור לאחר מכירת יוסף "וירד יהודה מאת אחיו… ויחשבה לזונה… ויט אליה".

יא, יג: כי לקח ישראל את ארצי- לא הייתה זו הסיבה האמיתית, שהרי מלך בני עמון לא ויתר על המלחמה גם לאחר שיפתח הוכיחו. הכרעת המלחמה תלויה במורל הלוחמים אשר מושפע מאוד מהאמונה בצדקתם. לכן מלך בני עמון הסווה את כוונות הכיבוש שלו כמלחמה להשבת רכושו הגזול.

יא, טו: לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון- מלך בני עמון דיבר רק על עמו. אך מכיון שעמון לא קשורים כלל בסיפור ירושת עבד הירדן המזרחי אלא קרוביהם, בני מואב, יפתח אומר כי ישראל לא לקח את ארץ מואב, ובטח שלא את ארץ בני עמון.

יא, לז: ואבכה על בתולי- בכתה על שלא הייתה לאיש וילדה ילד.

יב, א: ביתך נשרף עליך באש- לשון איום זה נאמרה בהשפעת תרבות עמי הארץ, כפי שיאמרו פלישתים אל אשת שמשון. בני אפרים מקנאים בתהילת בני מנשה ותובעים להתגדל עליהם, שיעקב אמר על מנשה "אחיו הקטן יגדל ממנו". בניגוד לגדעון, יפתח אינו יכול לנחמם שהועילו במלחמה.

יב, ו: אמר נא שבלת ויאמר סבלת ולא יכין לדבר כן- עוד במצרים השבטים היו נפרדים זה מזה. אולי אפרים, שגדל במצרים לפני שעלו יעקב ובניו, לא למד מעולם להגות כראוי 'ש' וממנו הושפעו כל בניו לדבר כמותו.

יב, ט: ויהי לו שלשים בנים- כפי שנאמר לעיל ביאיר הגלעדי "ויהי לו שלשים בנים". ונראה שמספר זה בא לכבוד, כפי שלהלן כתוב בשמשון שהביאו לו שלשים מרעים לימי המשתה.

יג, ג: וירא מלאך ה' אל האשה- ההתגלות לאשת מנוח ולא למנוח עצמו באה להפחית ממידת ההתגלות.

יד, ג: האין בבנות אחיך- שמשון הדני מייצג את ישראל שניסו להתערות בתרבויות השולטות בארץ והתאכזבו. בני שבט דן בדרום לא הצליחו להתנחל כראוי, כאמור "ובימים ההם שבט הדני מבקש לו נחלה לשבת כי לא נפלה לו" (יח, א). מבין השבטים, הדניים מהדרום הם הירודים ביותר תחת תרבות גויה. ההתבוללות נראית מתאימה דווקא לדמותו של שמשון, שמשום גבורתו לא מצא אתגר אלא בזרות.

יד, ו: ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה- להלן אומר "הנה לאבי ולאמי לא הגדתי". שמשון מעדיף את הגויים על עמו והוא נכווה כתוצאה מכך.

יד, יב: אחודה נא לכם חידה- באמצעות הריגוש שבהימורים שמשון ניסה להתחבר עם מרעיו הפלישתים.

יד, יד: מהאכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק- נראה לי שרצה המקום ליצור את המצב שגרם לחידה זו מפני שמשמעותה מסמלת את התועלת שיוכלו ישראל להפיק כשיתגברו על אויביהם במקום להכנע לפניהם.

יד, טו: ויהי ביום השביעי ויאמרו- כבר ביום הראשון אמרו לה לשאול את שמשון ולגלות להם. ביום השביעי הוסיפו את איומם, ולכן ביום זה הציקה לו ביותר עד שנתרצה לה.
פתי את אישך… הלירשנו קראתם לנו הלא- ההימורים משכו מאז ומעולם רמאויות ושקרים. מסיבה זו המשחק בקוביה ומפריחי יונים פסולים לעדות (משנה סנהדרין ג, ג). המוסכמה החברתית באשר לחלוקת הרכוש ואיסור הגזל מתערערת אצל המהמר אשר מבחין כי היא מתבססת על יסוד ארעי ושרירותי.

טו, א: ויפקד שמשון את אשתו בגדי עזים- כיהודה שבא אל תמר בתמורה לגדי עזים (בראשית לח, יז). זהו רמז מטרים לכך ששמשון יתדרדר וילך אל זונה בעזה.

טו, ו: וישרפו אותה ואת אביה באש- התמנית הביאה עליה את מה שבנכליה חשבה שגוברת עליו. בדומה לכך, אביה אמר לשמשון "אמר אמרתי כי שנא שנאתה", כדברי פיתוייה "רק שנאתני ולא אהבתני".

טו, טז: בלחי החמור חמור חמרתים בלחי החמור הכיתי אלף איש- שמשון היה מוכשר בחידות. ישנה הקבלה בין שני חלקי אמרת שמשון. חמור חמרתים מכוון לערמות שבהם נערמו אלף החללים, כמו האמור במכת צפרדע "ויצברו אתם חמרם חמרם" (שמות ח, י).

טז, כב: ויחל שער ראשו לצמח- שנזירותו חוזרת להתקיים.

טז, כח: ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים- סופו של שמשון, אשר ניסה להתקרב לפלישתים, היה שגורלם השזור הפך לשנאה גדולה.

יז, י: והיה לי לאב ולכהן- מיכה לא הסתפק שבנו יהיה כהנו. כהן צריך להנהיג כאב ולכן הוא העדיף לוי ככהן.

יח, ז: ודבר אין להם עם אדם- נכתב מכיוון שאחרת לא היו מעזים להלחם, שהרי פחדו להילחם בפלישתים על נחלתם.

יח, כד: את אלהי אשר עשיתי לקחתם- רכוש זה כבר היה גזול מעקרו. העובר על הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" לא ימצא עצמו יכול להישען על קיום הדיבר "לא תגנב".

יח, ל: ויהונתן בן גרשם בן מנשה- ה'נ' של 'מנשה' תלויה. הפרשנים הקדמונים מעירים כי מנשה האמור בפסוקנו הוא משה, ונוספה ה'נ' לכבודו, להסתירו מקלון נכדו. רצף האירועים הנוסף בספרנו שיובא להלן, החל ממאורע פילגש בגבעה, התרחש בדורו של פינחס בן אלעזר הכהן. סיפורים אלו התרחשו בזמן מוקדם משאר סיפורי ספר שופטים. הסיבה שהובאו בסוף הספר היא מפני שהספר מתחיל בתיאור היחסים החיצוניים של ישראל עם הגויים מסביב, ומסיים בתארו את היחסים הפנימיים בקרב העם.

יט, א: ויהי איש לוי- בסיפורנו כדמות האורח, הזר, חסר המגן, בא הלוי. הלויים מטבעם הם חסרי הרכוש החלשים בעם.

יט, ב: ותזנה עליו פילגשו- כמו שהזכיר במיכה שגזל מאימו "הנה הכסף אתי אני לקחתיו". אלו הן אפיזודות לתאר את חיי היום יום השפלים של העם בחטאיו.

יט, ג: וישמח לקראתו- ישראל בחטאיהם אינם חסרים רגשות חיוביים נאצלים, אלא את השליטה העצמית המרסנת של התורה.

יט, יב: לא נסור אל עיר נכרי- הלוי ציפה שבקרב עמו ימצא הכנסת אורחים נעימה. לא נתקיימה דעתו ולבסוף מצא עצמו מכותר בידי אנשים רעים כאנשי סדום.

יט, יט: אין מחסור כל דבר- חשש שאם לא יאמר לו כך, לא יסכים לארחו.

יט, כג: אל אחי אל תרעו נא- סיפור פילגש בגבעה מקביל לסיפור אנשי סדום. דברי פסוקנו מקבילים לדברי לוט "אל נא אחי תרעו". בשני המקרים מוצעות הנשים לאנשי העיר כדי שירפו מהאורחים מתביעתם למשכב זכר.

יט, כו: אשר אדוניה שם- נקרא אדונה ולא אישה מעת שנהג בה כאדון.

כ, ז: הבו לכם דבר ועצה הלם- כפל לשון. 'הלום' משמעו גם 'לכאן', כמו שאמרו בני דן ללוי כהן מיכה "מי הביאך הלם", וגם משמעו כמקור הפועל 'הכות', כמו ששרה דבורה על יעל "והלמה סיסרא".

כ, יא: כאיש אחד חברים- כבר נאמר בפרקנו פעמיים שפעלו העם כאיש אחד. כולם הזדעזעו ממעשה פילגש בגבעה.

כ, יח: ויאמר ה' יהודה בתחלה- כמו שבהמשך יאמר להם ה', כשישאלו בו אם להוסיף לעלות אל בנימין, "עלו אליו". הם לא שאלו את ה' על ההחלטה העיקרית אלא רק מי יעלה בתחילה, או אם להוסיף להלחם. לכן הוא מהתל בהם כדי שיתמודדו בעצמם עם השלכות מעשיהם.
פסוקנו מקביל לפתיחת ספר שופטים "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה' לאמר מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו. ויאמר ה' יהודה יעלה הנה נתתי את הארץ בידו". סוף הספר מציג את המצב העגום אליו הגיעו ישראל. הם נתרשלו במלחמת כיבוש הארץ מידי הכנעני, ובסופו של דבר הגיעו כתוצאה מכך למלחמה פנימית בבנימין.

כ, כג: האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי- המילה 'אחי' מבליטה את הפן השלילי שבמלחמתם.

כ, לא: ויחלו להכות מהעם חללים… כשלשים איש- אולי נאמר כהקבלה למלחמת בני העי אשר הכו "כשלשים וששה איש" מישראל. גם במלחמת העי ישראל ביצעו בקרב הסופי תחבולת מלחמה של הצבת מארב, בריחה כדי לפתותם להתרחק מעירם ואז תקף האורב את העיר.

כא, ב: וישאו קולם ויבכו בכי גדול- העם מתרגש מאוד ופועל בחפזון. הם הזדעזעו מגופה מבותרת אחת וגרמו להרג עשרות אלפי אנשים. לאחר מעשה, הם מתחרטים על המלחמה ועל שבועתם.

כא, כב: כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה- במלחמה לא נלקחו מכם הנשים כפי שנלקחו מבני בנימין.
כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו- והרי הבעיה התחילה משום שנשבעו שלא יתנו בנותיהם לבני בנימין. העדה פותרת את הבעיות שהיא יצרה בבריונות חסרת כל צדק בהריגת אנשי יביש גלעד ובגזל המחוללות.

כא, כה: בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה- פסוק זה נזכר שלוש פעמים בסיפורים האישיים המובאים בסוף ספרנו (בסיפור האמצעי לא נכתבה הסיומת "איש הישר בעיניו יעשה"). את השחיתות והפירוד בעם תולה ספרנו בעובדה שאין מלך אשר מאחד את העם לעבודת ה'.

 

לסיכום:

ספר שופטים מתאר את המצב הירוד של העם לאחר מות דור המדבר. כפי שחזתה התורה, רשמי תקופת החינוך הקצרה במדבר לא היו חזקים מספיק בשביל להיאחז בדור הבנים כשהם גרים בתוך הגויים. פרק א מתאר את הרקע לכל מעללי הספר – בנ"י לא הורישו את כל הארץ. פרק ב מתמצת את גלגל החיים של ישראל שנוצר בעקבות התרשלותם בכיבוש הארץ וחוזר על עצמו בכל תקופת השופטים – העם מתנהג רע ובוגד בה', באות עליהם צרות, הם שבים אל ה', ה' שולח שופט שיצילם, וחוזר חלילה. פרקים ג-טז מפרטים את סיפורי השעבוד מידי הגויים והצלת ישראל בידי שופט שנשלח מה'. קמו לישראל 13 שופטים. מתוכם, ספרנו מתאר בהרחבה את סיפוריהם של שישה שופטים אשר יש בהם צד של חולשה ופגם. אהוד בן גרא אטר יד ימינו, דבורה היא אשה, גדעון ממשפחה נקלית, אבימלך בן שפחה, יפתח בן אשה זונה, שמשון משבט דן בדרום אשר לא הצליחו להתנחל והוא ניסה להתערות בחברה הפלישתית. רקע שופטים אלו, כמו פרטים נוספים בסיפוריהם, באו להוכיח לישראל כי ה' הוא הנלחם להם והם עמו בעלי בריתו. מקרה שמשון, החותם את התקופה המפורדת של העם, מציג בצורה החריפה ביותר את הנזק שהעם גורם לעצמו כשהוא נכנע ומנסה להטמע בגויים. בסיפור שמשון החל לספר בחיי השגרה שלו כהקדמה לחלק החותם את ספר שופטים. פרקים יז-כא עוסקים בסיפורים אישיים אשר מציגים את שחיתות העם בתקופה זו ביחסיו הפנימיים. בסיפורים אלו של פסל מיכה, התנחלות דן בצפון ופילגש בגבעה נכללים עבודה זרה, גזל, גילוי עריות ושפיכות דמים. ספרנו מייחס את שחיתות בני העם לעובדה כי בימים אלו לא היה שלטון מרכזי ומאחד, מלך, בישראל. במקרה פילגש בגבעה אנשי הגבעה הגיעו לשפלות של אנשי סדום. מצב זה זיעזע את העם שבתגובה התאחד להילחם ברעה החולה שבתוכו, אם כי ללא ידיעה כיצד ראוי להילחם בה. איחוד העם בו חותם ספרנו מכין את הרקע לספר שמואל אשר עוסק בכינון המלוכה.