תולדות

כה, כב: ויתרצצו- רבו ורוצצו זה את זה. כך גם נאבקו על הבכורה מיד בצאתם. בפסוק הבא ה' אומר שנועדו להפרד.

כה, כז: ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים- הקבלה ניגודית. תיאור יעקב בא על דרך השלילה לתכונות עשו. גם בפסוק הבא אהבת רבקה ליעקב לא מנומקת. בילדותו יעקב נבלע בצל עשו, ואישיותו הייחודית לא באה לידי ביטוי, עד שהתחזק בחרן ולבסוף אף קיבל את שמו החדש ישראל.

כה, כט: ויזד יעקב נזיד- 'יזד' משמעו גם כוונת זדון, "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה". גם 'צדה' משמעו זדון "ואשר לא צדה" האומר ברוצח בשוגג. למרות זאת, בגלל האמור בעשו שהיה איש ציד, אין לייחס לו תמימות שבגינה הסכים למכירת הבכורה.

כה, ל: על כן קרא שמו אדום- כמה סיבות בתורה לשם 'אדום', כמו להרבה שמות נוספים. קרוי אדום גם מפני שיצא אדמוני.

כה, לד: ויאכל וישת ויקם וילך ויבז- ריבוי הפעלים ברצף ממחיש את המהירות בה קרו הדברים. עשו מכר בכורת עולם תמורת חיי שעה.
ויבז- נתן שלא בשוויה, בדומה ל'בוז' (שהתייחס בבוז לערכה), ומכאן השורש המרובע 'לבזבז'.

כו, א: ויהי רעב- בגרר לא מוזכרים כלל יעקב ועשו, וגם מסתבר שלו היו קיימים אז, יצחק לא יכול היה להסביר מי אימם. הרעב המתואר להלן התרחש לפני לידתם של יעקב ועשו.

כו, ח: וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון- אבימלך כבר למד ממקרה אברהם וחשד שרבקה היא אשת יצחק. לכן לא הסתכן לקחתה לעצמו, וליצחק אומר "כמעט שכב אחד העם את אשתך".

כו, יד: ויקנאו אותו פלישתים- אריסטו בחיבורו אתיקה מפרש שמות לתכונות ומסבירן, תוך שהוא מוסיף את תובנותיו על השפעותיהן. הוא עושה זאת על מנת למצוא את המידה האמצעית ולהנחות באמצעותה את הקורא אל שביל הזהב. מעוררת השתאות העובדה שלאתיקה יש משמעות גם בשפה אחרת בעלת אוצר מילים שונה. בתרגום יוסף ליבס, אריסטו מבדיל בין שתי תגובות של הזולת להצלחת פרט. קנאה וצרות עין. שתיהן מכוונות לשוויון עם הפרט המוצלח. קנאה היא נחלתם של האנשים הנעלים, בעלי הכבוד העצמי, שרוצים להשיג בעצמם את מה שהשיג זולתם. צרות עין היא תכונה של אנשים שפלים שלא מקווים להשיג את הטובה בעצמם ואין כל מבוקשם אלא שהאחר ייאבד את מה שהוא השיג. במקרה שלנו פלישתים מקנאים את יצחק לאמור לנו המים.
לפי פירוש רש"ר הירש 'קנא' מכוון לאדם המוחה על קניין של אחרים שבעיניו אמור להיות שלו. כך המקנא לאשתו הסוטה. קנאת אחי יוסף ביוסף. קנאת פנחס לה'. לעומת זאת צרות עין מכוונת למי שאינו מרחיב את עינו לבקש גדולות לעצמו, אלא הוא מנסה להצר גם את חלקו של חברו.

כו, טז: לך מעמנו כי עצמת ממנו- המלוכה לא יכולה להשאיר בארצה זרים עצומים ממנה. ממון מוביל לכח, ולכן אבימלך מגרש את יצחק וכורת עמו ברית. פרעה, אל מול אותה תופעה של עוצמה, דווקא לא רוצה שישראל יעלו מן הארץ והוא מעביד אותם כדי שלא יברחו.

כו, יח: אחרי מות אברהם- במות אברהם יצחק היה בן 75. אם הגיע לגרר עוד לפני גיל 60 נמצא שגר בגרר שנים רבות.
כאשר קרא להן אביו- יצחק הולך בדרך אברהם וחוזר אחריו: יורד לגרר מפני הרעב, אומר על אשתו שהיא אחותו מפחד שיהרגו אותו, פלישתים גוזלים את בארותיו, בונה מזבח בבאר שבע, קורא שם בשם ה', אבימלך ופיכל באים לעשות איתו ברית כי ה' איתו. שניהם קוראים לעיר באר שבע על שם שבועתם בברית עם אבימלך, אצל אברהם בנוסף מופיע סיפור על שבע כבשות שנתן לאבימלך במתנה, ואצל יצחק מופיע בנוסף סיפור על הבאר שקרא שמה 'שבעה'.

כו, כד: וירא אליו ה' בלילה ההוא- התגלות זו באה לחזק ולעודד את יצחק על שנפרד מפלשתים וגר לבד.

כו, כח: בינינו ובינך- אצל אברהם לשון הברית כוללת גם את זרעיהם. אצל יצחק הברית אינה לדורות.

כז, ג: וצודה לי ציד- מכאן ראיה שהאמור לעיל שיצחק אוהב "את עשו כי ציד בפיו", מכוון לפיו של יצחק.

כז, ד: כאשר אהבתי- זו פעם יחידה בתנ"ך שמוזכרת אהבה ביחס לאוכל. בתורה מוזכרת אהבה דו צדדית בלבד, כלפי ה' או כלפי אנשים. בפעמיים הקודמות שנזכרה אהבה גם היא היתה בקשר ליצחק, אהבת אברהם ליצחק, ואהבת יצחק לרבקה. החל מנביאים אחרונים מוזכרת גם אהבה כלפי ערכים מופשטים, אוהב שחד, אוהב צדקה. בהקשר לאוכל נאמר במשלי: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו".
רש"ר הירש מפרש כל שורש שמתחיל בא' כמתייחס לאותיות האחרות של השורש בתוספת ייחוד כלפי הפרט, הנושא או המושא. הוא קורא לא' זו 'א' מייחדת'. 'אכל'- אדם מכלה. 'אבד'- אדם בודד. 'אשם'- אדם שומם. 'אסף'- אדם שהגיע לסופו ("נאסף אל עמיו"). 'אדם'- מי שדומה (לאל). 'אזר'- קיבוץ קבוצה כזר. בנוגע ל'אהב' הוא מפרש ש'הב' מתייחס לשני הצדדים, אל הנושא והמושא גם יחד.
בהתאם לכך גם אהבה כלפי אוכל מסמלת את מה שהאדם רוצה להתייחד איתו ולהבנות ממנו.

כז, ז: ואברככה לפני ה'- רבקה יודעת שהברכה תתקבל אצל ה' ותועיל כוונת הצדיק בזמן הברכה. כמו אבימלך שה' אמר לו לבקש מאברהם להתפלל בעדו שיחיה, או רעי איוב שנצרכו לתפילת איוב עבורם.

כז, יג: ותאמר לו אמו עלי קללתך בני- סיפורנו מתנהל בתוך המשפחה המצומצמת. להעצמת פן זה מרובה מאוד השימוש בכינויי קרבה משפחתית, עד לפסוקים כגון "ויאמר אבי ויאמר הנני מי אתה בני". בד"כ ביטויי קרבת המשפחה מתייחסים בכינוי השייכות אל יעקב אשר אף כי לכאורה אינו פעיל, באמת הוא מרכז העלילה.

כז, טו: עשו בנה הגדל… יעקב בנה הקטן- כך יכונו גם בפסוק מב. יעקב ועשו, כהרבה תאומים אחרים מכל הזמנים, מושווים מלידתם בכל דבר.

כז, טז: הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו- אלו האזורים שבגד רגיל לא היה מכסה. רבקה כיסתם שמא יצחק ימשש אותו.

כז, יח: מי אתה בני- מי אתה מבניי.

כז, כז: ויברכהו- זו הברכה הראשונה בתורה שלא נוגעת לצאצאים, אלא אך ורק להצלחה גשמית קרובה.

כז, לא: יקום אבי ויאכל- עשו משתמש בלשון הרבה פחות מנומסת בדברו עם אביו מאשר יעקב. פעלים בלשון עתיד משמיטים את החירות ואת צד הבקשה בפנייה. יעקב הוסיף גם את המילה נא.

כז, לו: בכרתי… ברכתי- אולי קרבת שורשים 'בכר' ו'ברך' אינה מקרית ובמקור נבע האחד מהשני.

כז, מא: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי- רצח הבל, הרצח היחיד בתורה מלפני כן (חוץ ממלחמות בהן הרצח אינו אישי משנאה), נגרם גם כן מקנאת אח על ברכה מה' לאחיו.

כז, מד: ימים אחדים- הציפיה היא שהכל יקרה במהרה, יצחק ימות בקרוב ועשו ישכח מכעסו לאחר כמה ימים. למעשה חלפו 43 שנים מאז שיעקב התחיל לעבוד את לבן עד שיצחק מת.

כז, מה: למה אשכל שניכם- את יעקב ואת יצחק.

כח, ג: ואל שדי יברך אתך- שם ה' גם נאמר בפי יעקב מקודם, "כי הקרה ה' אלוהיך לפני". עשו כלל לא הזכיר את האל וגם הברכה שיועדה אליו לא הזכירה השפעה אלוהית. הוזכר בה שם ה' רק בביטוי "כריח שדה אשר ברכו ה'".

כח, ד: ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך- זו ברכה שמראש התכוון יצחק לתת ליעקב. מה שחשב לתת לעשו זה את הכח וההצלחה הגשמית בתקופה הקרובה.

כח, ח: בעיני יצחק אביו- בניגוד ליעקב, ששמע בקול אביו ובקול אמו, אין בתורה ביטוי לשום קשר בין עשו לבין רבקה.

מודעות פרסומת