נח

ו, ז-ח: נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן- במצב רע זה של האנושות, התקווה היא שנוח ינחם את האדם ויעביר את נחמת ה'.

ו, יא: ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס- הדור הזה היה נקודת השבירה. החשיפה למיתה הטבעית, הובילה יחידים כמו למך להצטער על מעשיהם. מנגד, הייאוש הוביל את רוב האנושות להידרדרות מוסרית.
בבראשית רבה נכתב "איזהו חמס ואיזה היא גזל, א"ר חנינא חמס אינו שוה פרוטה, וגזל ששוה פרוטה, וכך היו אנשי המבול עושים היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין" (פרוטה היא המטבע הנמוך ביותר ולכן אי אפשר להוציא ממון בפחות משווה פרוטה). גם בדור המבול נהג איסור גזל, אך אנשי דור המבול שהיו רשעים ללא תקנה התחכמו לחוק האוסר גזל וחמסו.

ו, יג: והנני משחיתם- על כי השחיתו דרכם.

ז, ב: שבעה שבעה איש ואשתו- נראה שכפילות המילה 'שבעה' אומרת שמהטהורות הביא שבעה זוגות לעומת זוג אחד מהטמאות. מהטהורות נצרך להביא יותר כדי שיהיו לו לקרבן ולשם אכילה, בה יותר לאחר המבול (גם אם לנח הותר לאכול מכל החיות, גם בקרב הגויים החיות הנאכלות ביותר היו הטהורות).

ז, ג: מעוף השמים שבעה שבעה- אולי לא חולק אז בין עוף טהור לטמא מפני שכל העופות הטמאים הם דורסים ואילו אז עוד לא הותרה אכילת בעלי חיים גם לבעלי החיים, "ולכל עוף השמים… את כל ירק עשב לאכלה" (בעלי החיים אולי למדו מנהגיהם מהאדם כפי שהשחיתו אחריו את דרכם).

ז, כא: ויגוע כל בשר- אולי לא היו אז תיבות מלבד תיבת נח. בני האדם לא הותרו באכילת דגים, ולא היה להם מה לחפש במים.

ז, כב: מכל אשר בחרבה מתו- המבול בא כעונש לכל החיים מלבד הדגים כמו שאמר בפסוק ד "ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה". חז"ל דרשו מהמילים "כי השחית כל בשר את דרכו" (ו, יב) שגם החיות באו מין על שאינו מינו, ואולי הדגים שאין להם מגע בחייהם עם האדם לא הושפעו ממעשיו הרעים ולכן ניצלו.
דבר אחר, בדיבר השני נאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ, ג). גם בפרשת בראשית באה לידי ביטוי החלוקה הארצית לשלושת תחומי החיים – החיות המתקיימות על הארץ נבראו עם האדם ביום השישי; ואילו העופות והדגים נבראו ביום החמישי. כאשר מדובר בחלוקה השמימית המרוממת הקשורה לאלוהות, נוספת דרגת 'שמי השמים' ומושמטת הדרגה הנחותה של המים, "הן לה' אלוהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה" (דברים י, יד). אולי על כך לא נענשו הדגים במבול, שכן השגחת ה' היא לטוב ולרע, כמאמרו "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך" (שמות לג, ג), ואין לקב"ה עסק עם החיים במים.

יש דמיון בין סיפורו של נח לאפיזודה בעלילות גלגמש. באפוס הבבלי העתיק עלילות גלגמש, גלגמש מלך ארך פוגש את אותנפלישתים שמספר לו את קורותיו. האלים החליטו להביא מבול לעולם ולהשמיד את כל בני האדם על כי עושים להם רעש. האל אאה החליט להציל את אותנפלישתים. הוא סיפר לו על המבול הקרב וציווה עליו שיציל גם מכל מיני החיות (חילוקי דעות בין אלים נפוצים בכל תרבות עבודת אלילים, למשל באיליאדה בה אתנה והרה לצד היוונים בעוד אפרודיטה ופוסידון לצד הטרויאנים, או בעלילות אוגרית מלחמת בעל בים). אותנפלישתים בונה תיבה ומכניס אליה מכל החיות, לבדיקת יובש הארץ הוא שולח בתחילה יונה וסנונית שחוזרות, לבסוף שולח עורב שצורח ולא חוזר. אותנפלישתים מבין שהארץ יבשה ומשלח את כל החיות. הוא מעלה קרבן ו"ריח הניחוח" העולה ממנו מספק את האלים (הביטוי באפוס הוא "כזבובים נאספו האלים אל העולה"). לבסוף האל אאה מוציא את אותנפלישתים ומשפחתו מהתיבה (כמו בתורה בה האל קורא לנח לצאת. האדם טראומטי יותר מהחיות ומגיב בעצמה יתירה לשינויי הסביבה ונשאר בחשדנותו גם לאחר שפסקו) ומעניק לו חיי נצח.

ח, ג: ויחסרו המים מקצה חמישים ומאת יום- זהו מה שנאמר לעיל "ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום".

ח, ד: ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש- המבול החל "בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש". רק לאחר שנחה התבה החלו המים להחסר. המועדים הנזכרים יהיו מתאימים אם נפרש שחמשת חודשים אלו היו מלאים וכללו את 150 הימים הנזכרים. אף שאין זה מתאים לאורך החודש האובייקטיבי, 30 יום הם משך הזמן שנוהגים להעריך סתם חודש.
על הרי אררט- המים גברו על ראשי ההרים מלמעלה חמש עשרה אמה. רק לאחר שהתבה נחה הם התחילו להחסר ולקחו עוד ימים רבים עד שנראו ראשי ההרים. לא ידוע לנו מה היה גובה החלק השוקע של התיבה אבל רק הוא נח על הרי אררט.

ח יא: עלה זית טרף בפיה- מפסוק זה השתרש בעברית של חז"ל הכינוי טרף עבור עלי הזית. "זיתים שכבשן בטרפיהן" (משנה עוקצין ב א).

ח, יג: באחת ושש מאות שנה- לחיי נח.

ח, יד: יבשה הארץ- בחמישים וששת הימים שחלפו מאז חרבו פני האדמה, הארץ יבשה מהבוץ.

ח, יט: למשפחתיהם- השהות בתיבה קרבה ואיחדה את הזוגות טרם חידושם את מינם כהורי המין. לכן אמר כעת "צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך", ולא הזכיר את הנשים בנפרד לאחר הבנים.

ח, כא: את ריח הניחח- מעשה הקרבת העולות הוא הריגת בע"ח ראשונה לשם מטרה חיובית. מכך ה' מתנחם שאף שיצר לב האדם רע מנעוריו הוא יכול גם ברעתו לשאוף ולהתקרב לטוב. אולי ריח הניחוח שהוביל להחלטת ה' היה תרומתו העיקרית ועל שמו קרוי נח.
לא אוסף לקלל- לשם ביצוע החלטה זו בפרשייה הבאה ניתנות מצוות הבאות למנוע מהאנושות להגיע למצב שחיתות כדור המבול.

ט, ד: בשר בנפשו דמו לא תאכלו- בד"כ משתקף מדברי התורה וההלכה צו מוסרי מעשי, כדברי רשב"ג הזקן "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (אבות א, יז). אך כאן מדובר בהחלט בהשגחת התורה על טהרת הרגשות של האדם, שלא יראה בזמן אכלו את הסבל המוחשי של החיה שאוכל.
הבעיה המוסרית באיבר מן החי מתחילה כבר בתלישת האיבר מגוף החיה. אולם הסיפוק מהאכילה משפיע בעצמה גבוהה פי כמה על תפיסת החוטא. כאשר הוא מודע שהוא נהנה מהמעשה המתועב, הוא מזדהה עם החטא ומשתעבד לו הרבה יותר.

ט, ה: מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם- לתיקון החטא יש להפריד בין דרגות מעשי הרוע וכך להינזר מהרע ביותר תחילה. יש להפריד בין סוגי הרע ודרגותיהם. אסור לאיש להרוג אדם, משום שהוא אחיו. כולם נולדו מאדם וחוה.
מכיוון שהחוש המוסרי הטבעי של האנשים לא היה מספיק כדי להציל את הארץ בדור הקודם, החל מדור זה ה' ינחה את האנושות בציוויים מפורשים ובכך המוסר יוחזק בידי החובה הדתית. לפי הפשט נח נצטווה רק באיסור רצח ובאיסור אבר מן החי. כנראה שעוד לפני המבול נזהרו מפני רצח, אבל כעת נאמרו הדברים בצורה בהירה וישירה והובדלה הריגת בעלי חיים מרצח אדם והותרה. כדי שלא להפקיר לגמרי את בעלי החיים נצטוו באבר מן החי.

ט, יב: זאת אות הברית… את קשתי נתתי בענן- לאחר המבול, אנשים יפחדו מאוד מכל גשם שיחל, על אף שהם זקוקים למים. לכן ה' נותן לאנושות אות בכל פעם שירד גשם, קשת בענן, לברית עם הבשר על הארץ שה' לא ישמידם. גם אות זה, כמו הברית עם קין, נועד להרגיע את החרדות.
'ברת' דומה ל'פרד', 'פרט'. מבטא דבר אשר קיומו מופרד משאר העולם ואינו תלוי בגורמים חיצוניים. הפועל לעשיית ברית הוא 'כריתה'. לכרות זה גם להבדיל מכל דבר אחר. ברית חייבת להתקיים. לפעמים, כמו במקרה זה, ברית מחייבת רק צד אחד.

ט, כ: ויחל נח איש האדמה- נח יוצא לעולם ריק וחרב. צריך להתחיל לשקם את האדמה. נח בבדידותו הנוראית מתחיל בנטיעת כרם בשביל להימלט דרך היין.

ט, כג: ויקח שם ויפת- אולי משום שיפת היה פחות פעיל משם הוא נזכר האחרון מבני נח אף שהוא הבכור. בכור שאינו משפיע כראוי לבגרותו, והוא נגרר אחרי אחיו הקטנים, אינו ראוי להימנות ראשון. כראובן שהיה סביל ולא מנע את מכירת יוסף וסופו שבטקס ערבות מואב בניו עמדו על הר עיבל יחד עם בני השפחות וזבולון, הקטן בילדי לאה, בניגוד לשאר ילדי הגברות.

ט, כה: ארור כנען עבד עבדים יהיה- לכך קרוי כנען משורש 'כנע'.

י, ח: נמרד- על אף שהיה האדם המשפיע ביותר על האנשים בדור ההוא של בני הפלגה, שהרי היה מלך ב4 ממלכות ענק (!), הוא היחיד מניני נח שלא העמיד צאצאים ממשיכים על פני הארץ.

י, יט: ויהי גבול הכנעני מצידון- כל גבול הכנעני שייך לבנ"י ואותו יצטוו להוריש. הוא שאמר נח "ויהי כנען עבד למו". וכך אמר ה' לאברהם "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם". כפי שכתוב בשופטים פרק א ששבט אשר לא הוריש את צידון שלא כדין.

י, ל: ויהי מושבם- נח ראה את כל בני זמנו מתים וסבל מנקיפות מצפון על שלא הציל אותם. אחת הירושות המרכזיות לבניו הייתה שיישארו יחד. לכן לראשונה לאחר המבול הוקמו מסגרות חברתיות של אנשים מאוחדים.

י, לב: ומאלה נפרדו הגוים בארץ- שבעים בני נח מהם גדלה האנושות מקבילים לשבעים יורדי מצרים מהם גדל עם ישראל. כמו שאמר בהאזינו "יצב גבלת עמים למספר בני ישראל". לאחר בלילת שפתם, כל אחד מהרשומים לעיל הופץ לבדו למקום אחר למשפחתו ללשונו בארצו לגויו.
אחר המבול- מגדל בבל היה תופעה צפויה והכרחית הנובעת מטראומת המבול.

יא: הפחד מהמבול עוד לא נגמר. אנשי דור הפלגה רצו להוכיח את עליונותם על הטבע כדי להבטיח שבפעם הבאה שיתנגשו בטבע יוכלו לו. הם באו לבקעה חסרת חומרי יסוד ובנו שם מגדל ממוצרים מלאכותיים מעשה ידי האדם. לבנים וחימר כתחליף לאבנים וחומר.

יא, ה: וירד ה' לראות את העיר- למרות שחשבו להגיע לשמים, מקום מושב ה', היה עליו לרדת אליהם.

יא, ז: אשר לא ישמעו איש שפת רעהו- לא מפורש בכתוב חטאם של בני הפלגה. לפי המדרשים, אנשי דור הפלגה קראו תיגר על הקב"ה. הם האמינו שיוכלו להתגבר בעצמם, באחדותם, על כל מכשול שיביא עליהם. במדרשים מתואר גם כי אצל אנשי אותו הדור לא היה ערך לפרט. העוצמה של החברה המאוחדת היממה את האנשים וגרמה להם לפאר את הציבור יתר על המידה. הקב"ה בתגובה פיזר את האנשים כדי שעכשיו יהיו הרבה ציבורים, וירד הערך של כל אחד מהציבורים האלו בנפרד, שכן כבר אינו מייצג תופעה יוצאת מן הכלל. בלילת השפה נעשתה כדי למנוע התאחדות מחודשת של האנשים.

יא, ח: ויחדלו לבנת העיר- אף שהופסקה מלאכת הבנייה, המסד שבנו היה לממלכה ששרדה הכי הרבה זמן בהיסטוריה של האנושות.

יא, ג-ד,ז: הבה נלבנה, הבה נבנה- הבה מורה על עבודת צוות. כנגדם אמר "הבה נרדה ונבלה שם שפתם".

יא, ז: ונבלה- הבל, יבל, יובל, תובל קין, מבול, ונבלה, בבל, בלל- מתחילת החטאים עד למציאת פתרון האנושות באברהם, המציאות מתוארת בשורשים דומים של מצב נבול.

יא, כו: ויחי תרח שבעים שנה ויולד- כנח הצדיק, גם הוא ילד בגיל מופלג הרבה יותר מאבותיו.

יא, לא: מאור כשדים- אם נקיים את דברי המדרש על הפסוק "שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ" האומר כי נפלגה הארץ בסוף ימי פלג, יוצא שאברהם היה בן 48 בעת תפוצת גויי מגדל בבל. כנראה מאור כשדים הופצה משפחת תרח לאחר מגדל בבל. מסעו של תרח נזכר ככל אבות אברהם, גם לוט נזכר מפני שאח"כ הוא המשיך לכנען עם אברהם ושרה. גם נחור הלך איתם אבל אינו נזכר, מפני שהוא נשאר בחרן, אשר היא עיר בארם נהרים (רבקה שולחת את יעקב: "וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה", ובדברי יצחק נאמר "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארמה אל לבן").

 

מודעות פרסומת