וישלח

לב, ח: ויצר לו- יעקב ברח מפני עשו אל לבן. כעת בורח מלבן והוא נדחק בצרות באמצעם.

לב, יב: הצילני נא מיד אחי מיד עשו- "עשו אחיו", "באנו אל אחיך אל עשו". כמו בסיפור גניבת הבכורה, שוב מובלט בכל הפרשיה היחס המשפחתי של יעקב ועשו בתוך מריבתם.

לב, טו: עזים מאתיים ותיישים עשרים- בכל המנחה שיעקב שלח לעשו מרובות הנקבות בהרבה על הזכרים. זו מנחה שעיקרה להתרבות ולא לעבודה או לאכילה. ברכה שעתידה להמשיך להתברך אצל עשו.

לב, כג: ויקם בלילה- כבר נאמר "וילן שם בלילה ההוא", "והוא לן בלילה ההוא במחנה". הפחד לא הותיר ליעקב לישון.

לב, כו: ותקע כף ירך יעקב- כף הירך היא חלק באגן. השכם היא האיבר הראשון שמתנתק מהקרקע בקימה ועל שמה קרויה השכמה. בניגוד לה כף הירך היא האיבר האחרון שקם ושנע אצל האדם. האיש יכול היה להתמודד רק עם אחוריו של יעקב.

לב, כז: כי אם ברכתני- ברך היא הצד הקדמי, ההפוך לירך. האיש משנה את ההיסטוריה של יעקב בכך שיעקב מנצחו. כעת יברכו לעתיד שימשיך להצליח.

לב, כט: לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל- שורשים המתחילים באותיות 'עק' מסמלים חוסר יושר והליכה מפותלת. 'עקב', 'עקל', 'עקם', 'עקף', 'עקש'. אפילו בסלנג העברי המתחדש 'עקץ' מכוון לגניבה. במשך כל חייו עד כה, יעקב היה מוכרח לתחמן ולרמות כדי להתמודד עם הזולת מתוך המעמד הנמוך שלו כאח צעיר או כפועל זר. ההיאבקות עם המלאך באה להציג בפני יעקב את כוחו שלו שיאמין בעצמו. כעת שמו ישראל גם משום מעמד השררה שלו, וגם משום ההליכות הישרות שיוכל ללכת כעת. שמעתי מאבא שלי שאכן כך התנהגו היהודים בגלות כיעקב, תחמנים והולכים בפיתולים. בארץ ישראל היהודים מתנהגים כישראל, ישרים ועומדים על שלהם.

לב, לא: ותנצל נפשי- לעיל יעקב ביקש מה' שיצילנו מיד עשו. בסוף הלילה הארוך הזה של נדודי השינה והפחדים התחילה ההצלה שלו.

לב, לג: לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה… כי נגע בכף ירך יעקב- קרוי גיד הנשה מפני שהאיש השכיח את עברו של יעקב ושינה את שמו. איסור אכילתו הוא מעין מה שבראש השנה אוכלים ראש של דג שנהיה לראש ולא לזנב. ישראל לא אוכלים את גיד הנשה על מנת לשכוח את תכונת עברנו כיעקב.

לג, ב: ואת רחל ואת יוסף אחרונים- יעקב משאיר לסוף את מי שרצה להציל שיוכל לברוח ראשון במקרה הצורך.

לג, יא: קח נא את ברכתי אשר הבאת לך- יעקב מוותר לעשיו על תועלות ברכת יצחק. הוא גם השתחווה לעשיו למרות שיצחק ברכו "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (כז, כט).

לג, יב: נסעה ונלכה ואלכה לנגדך- כעת יחסי יעקב-לבן בתחילת ימיו של לבן בחרן חוזרים בצורה הפוכה ליחסי יעקב-עשו. עשו רוצה להתחבר אל יעקב ולגשר על הפערים ביניהם ומציגם כאחים. ויעקב רק רוצה להבליט את מעמדו העליון והנפרד של עשו כאדון לעומתו, עבדו. לכן יעקב מתעקש שעשו ייקח את המנחה ומונע ממנו להציג בפניו את אנשיו. עשו רץ לחבק ולנשק אותו כשבמקביל הוא משתחוה שבע פעמים.

לג, יד: ואני אתנהלה לאטי- את המסע מחרן עד הר הגלעד, הארוך פי כמה מפנואל עד שעיר, יעקב עשה בעשרה ימים בלבד.

לג, טו: למה זה אמצא חן בעיני אדני- בניגוד למה שאמר "למצוא חן בעיני אדני", "אם נא מצאתי חן בעיניך". יעקב לא באמת רוצה למצוא חן על מנת להתקרב אלא על מנת שלא ילחם בו.

לד, יג: ויענו בני יעקב- כמו לבן שענה בפני בתואל וכמו בני לבן שמדברים בפני אביהם, כך גם בני יעקב עונים בפני אביהם.

לד, כח: ואת חמריהם- המין היחיד שנזכר לעצמו כנראה להעצים את ההשפלה לחמור אבי שכם.

לד ,ל: עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ- כמו האמור בשמואל כי שמעו ישראל ש"נבאש ישראל בפלשתים", שהידרדרו יחסיהם עד למלחמה. למרות שננזפו בידי יעקב על מעשם, יש להבחין באצילות היחס המכבד של שמעון ולוי לדינה אחותם לעומת היחס של לוט לבנותיו שהציע להפקירם לאנשי סדום.

לה, ב: הסרו את אלהי הנכר אשר בתוככם- אצל אברהם ויצחק לא הייתה התנגדות לעבודה זרה אלא שהם לא עבדוה. גם כאן אין זו התנגדות מצד יעקב לעובדי עבודה זרה, אלא רק ציווי לבניו שלא יעבדו עבודה זרה אותה ספגו בחרן. רק כשעם ישראל יהיה גדול וחזק הוא יוכל לדאוג לכך שאף נכרי בשטחו לא יעבוד עבודה זרה. עבודה זרה נוגדת את עוצמתו הבלעדית של ה', ולכן פותחת את הדרך להישמטות ממצוותיו, וכך פוגעת בצדק ובשלום. "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". חכמים אמרו שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה אין מידת הדין פוגעת בהם, אבל משנחלקו ואין שלום אפילו כשמקיימים את התורה, מידת הדין פוגעת בהם. משתמע שהמצב המדובר אינו כרגיל ולרוב עבודה זרה פוגעת בשלום.
חינוך יעקב ישפיע על השבטים. אצל אשת פוטיפר יוסף מוצג כמונותאיסט גדול כאשר הוא מרחיב את מצוות ה' לניאוף. גם האחים מוצגים כמונותאיסטים כשהם נבהלים מצרותיהם במצרים שבאו מיד ה'.

לה, כג: בני לאה- הילדים פה נזכרים לפי סדר הנשים להן יעקב נישא.

לה, כט: ויקברו אותו עשו ויעקב בניו- התורה לא משלבת סיפורים זה בזה. היא מספרת על פטירת אדם עם סיימה לספר בו אף שתחל לספר דברים שקרו לפני מותו. תרח מת לאחר רוב הקורות את אברהם, אברהם מת לאחר לדת יעקב ועשו, ואף יצחק לא מת אלא לאחר מכירת יוסף. הסיבה שסיפור מות יצחק נדחה עד כה היה בשביל לספר שעשו ויעקב השלימו וקברו את אביהם יחד. וכעת יחל לדבר בעשו כפי שדיבר בישמעאל לאחר קברו עם יצחק את אברהם.

לו, ב: עשו לקח את נשיו מבנות כנען- למרות שעשו ניסה לרצות את אביו בכך שלקח את בת ישמעאל, גם עליה הכתוב מעיד כי הייתה מבנות כנען.

לו, ט: אבי אדום בהר שעיר- התורה מביאה כמה מקורות לשמות. אדום ושעיר הם עמים. הקשר בינם לבין עשו הוא שעשו נולד אדמוני ושעיר. כמו כן, עשו מחר את הבכורה בעד נזיר עדשים אדום.
כעת מוזכרים תולדותיו לפי מה שחיו בהר שעיר, אחר שהזכיר לעיל את אלו שנולדו בכנען.

לו, יט: ואלה אלופיהם- לכל אחד מהנכדים של עשו יש אלוף אחד, חוץ מאלוף קרח עודף אחד שנזכר יחד עם בני אליפז. אולי ממשלת קרח בן אהליבמה התפצלה והתפשטה גם לבני אליפז.

לו, כב: ואחות לוטן תמנע- אין להניח שהתורה תזכיר סתם את שם אחות לוטן לולא מדובר באותה תמנע שהייתה פילגש לאליפז.

מודעות פרסומת