וישב

לז, ג: בן זקנים- אחד עשר בני יעקב נולדו תוך שבע שנים. אמנם יוסף נולד אחרון, אבל יעקב לא היה זקן כשהוא נולד באופן משמעותי מכשאחיו נולדו.

לז, ד: ויראו אחיו- כינויי היחס בסיפור מתייחסים ליוסף כדמות המרכזית.
ולא יכלו דברו לשלם- הדיבור הוא מתת ה' לאדם לשם שיפור התקשורת המוביל להרחבת השלום. אצל בעלי החיים, בעקבות כל קונפליקט שצץ, האילמות מביאה לאלימות אשר דרכה נקבע המנצח המחליט. המרת כל מחלוקת אל המישור המילולי מקלה על פתרונה בדרכי שלום. חוסר יכולתם של האחים לדבר עם יוסף לשלום היא הרקע שהוביל לאלימותם כלפיו. כך גם אצל אבשלום שלא דבר עם אמנון "למרע ועד טוב" (שמואל ב יג כב), שתיקתו הייתה הרקע להתגברות האלימה של שנאתו.

לז, ו: שמעו נא החלום- יוסף חולם חלומות מרומזים על היחס בינו לבין משפחתו. בני משפחתו מפרשים את החלום וכועסים על שאיפות הגדלות שלו עליהם.

לז, יג: הלוא אחיך רועים- בפסוק ב "יוסף… היה רועה את אחיו בצאן". כאן לא רעה עם אחיו בשכם כדי לא להתרחק מאביו לזמן רב. ואולי האחים הלכו לרעות רחוק בכוונה להתרחק מיוסף.

לז, טז: את אחי אנכי מבקש- החיפוש של יוסף אחר האחים דומה לבריחה של יעקב אל לבן בכך ששניהם לא ציפו לצרה שתמצא אותם לאחר שיגיעו ליעדם המיוחל.

לז, יח: ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו- האחים פועלים מאוד באימפולסיביות. לכן נצרך לומר פה שיוסף עוד לא קרב אליהם, כי אחרת היו הורגים אותו מיד. כשהגיע כבר החליטו שלא להרוג אותו בעצמם וזרקו אותו לבור. כשעברו הישמעאלים החליטו שלא להרוג אותו בכלל.

לז, יט: ויאמרו איש אל אחיו- מסתבר ששמעון ולוי הם שהציעו להרוג את יוסף כדרשת חז"ל. שהרי ראובן ויהודה הציעו אחרת, וגם שמעון ולוי היו רגילים בהריגה כמו שהרגו את אנשי שכם.

לז, כו: מה בצע- יהודה מציע דרך להרויח כסף תוך כדי שנפטרים מיוסף.
את אחינו- יהודה הראשון בפרשה מצד האחים שמזכיר את יחסם המשפחתי ליוסף. יוסף מצידו כבר אמר לאיש "את אחי אנכי מבקש".

לז, כח: וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור- האחים משכוהו.

לח, א: ויהי בעת ההיא- החשבון לא מניח שפרקנו קרה רק לאחר מכירת יוסף, משום שיוסף היה בן 39 כשירדו משפחתו למצרים, 22 שנים לאחר שנמכר. פרץ ירד למצרים עם ילדיו, והחשבון לא מניח שכל המסופר ביהודה מכאן התרחש תוך 22 שנה. הפרשייה נכתבה רק לאחר פרשת יוסף משום שיוסף הוא עיקר סיפור תולדות יעקב. הסיפור שלנו שולי יחסית ולכן הובלע בתוך עלילות יוסף. כשם שתולדות יצחק כללו בראשונה את הולדת יעקב ועשו ורק אח"כ את הסיפור הקודם בזמן של ירידת יצחק לגרר.

לח, ה: והיה בכזיב בלדתה אתו- זהו רמז מטרים שאודות שלה יהודה יכזב לתמר.

לח, ז: ויהי ער בכור יהודה רע- נקרא ער על שהיה אויב ה'. כמו שאמר שמואל לשאול בשמואל א כח טז "וה' סר מעליך ויהי עריך".

לח, ט: וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע… ושחת ארצה- שמו מתאים לשם פעולתו. כח הילודה קרוי און, כאמור בבכור "כי הוא ראשית אנו", ובהשחתתו את זרעו הוא 'אונן', אבל על שמשחית חיי צאצאיו.

לח, יא: עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות- נקרא שלה מפני שלא מת. 'שלה' לשון שלום, קרוב ל'שלו', כמו שיואב קרא בעורמה לאבנר בן נר "לדבר איתו בשלי" (שמואל ב ג כז).

לח, יב: ותמת בת שוע- מסביר למה נצרך לבוא לזונה.

לח, יד: ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים- כך הייתה דרך פיתויה. ישבה במקום גלוי והראתה שיש לה מה להסתיר.
והיא לא נתנה לו לאישה- שומרת יבם כמו נשואה מבחינת איסורה על העולם. זאת הייתה ההזדמנות של תמר להרות בהיתר (להלכה אסור להתייבם לאבי המנוח, אבל נראה מהפרשייה שבזמנם ייבום לאב היה קביל).

לט, ה: ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף- כמו יעקב אצל לבן. כפי שהעיד לבן "ניחשתי ויברכני ה' בגללך".

לט, ו: ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה- נאמר כאן כהקדמה לעלילת אשת פוטיפר.

לט, ז: ותשא אשת אדניו את עיניה- המילה 'ותשא' מעידה שלא זלזלה בו כגברת. תשוקתה הגדולה ליוסף רבתה גם משום שבעלה היה סריס.

לט, ט: ולא חשך ממני מאומה- חשך, כמו חושך, מה שמחוץ לתחום השגתו.

לט, יד: לצחק בנו- תיאור תכלית ל'הביא', ההאשמה היא לפוטיפר, כדי שירגישו שהבאת יוסף פעלה גם כנגדם. כשמספרת לפוטיפר, 'לצחק בי' בא כתיאור ל'בא', ההאשמה היא ליוסף.

לט, יז: העבד העברי- לאנשי ביתה אמרה 'איש' כדי שיקנאו ביוסף, ולבעלה אומרת עבד כדי שיזלזל בו, ובשניהם 'עברי' מעורר את שנאת הזרים.

לט, כ: ויתנהו אל בית הסוהר- אין זה העונש המתאים לעבד שניסה לכבוש את אשת אדוניו. פוטיפר לא האמין לאשתו.

מ, א: לאדוניהם למלך מצרים- מכונה 'אדונים' ברבים לכבוד.

מ, ב: על שר המשקים ועל שר האופים- במצרים, שם המלך במעמד על-אנושי, המשקה והאופה נקראים שרים. יחד עם פוטיפר, שר הטבחים, אלו הם השרים האחראיים על כל ענייני המזון של המלך. מעורבות יוסף עם שלושתם בעודו עבד, ואחריותו לשרתם ולהאכילם, מטרימה את אחריותו הבלעדית על כל כלכלת מצרים.

מ, ח: הלוא לאלוהים פתרנים- אמונת יוסף ביסוד נבואי של חלומות מעידה על ציפייתו להתגשמות חלומותיו הנושנים.

מ, יא: ואקח את הענבים ואשחט אתם- שחיטת הענבים היא מקבילה מהצומח לשחיטת החי ולכן משמשת באותו שורש.

מ, יב: זה פתרונו שלשת השריגים- הפתרון העיקרי של יוסף הוא משמעות שלושת השריגים. "והיא כפרחת עלתה נצה הבשילו אשכלותיה ענבים" מייצג תהליך של זמן. הבחירה ביחידה של יום כנראה בגלל שהיא יחידת הזמן המקובלת הקטנה ביותר. יחידה גדולה יותר אצל המצרים הייתה רק חודש. שלושה חודשים נראים כזמן רב מדי בשביל שה' יציג את החלום כבר עכשיו.

מ, יד: והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה- שר המשקים בוודאי הושלך לבית הסוהר בשל סיבות של מה בכך. יוסף כ"כ נואש בבית הסוהר עד שמבקש אחר הצלה חסרת-סיכוי משר המשקים שיעורר את חוש הצדק של פרעה כלפי עבד זר.

מ, יז: מעשה אפה והעוף- אופה ועוף הם כפל לשון.

מ, יח: זה פתרונו שלשת הסלים- כבר משמעות הזמן הובררה בחלום שר המשקים. עוף מפחד בד"כ מבני אדם. בחלום שר האופים, העוף אוכל ממנו את המאפים מבלי לפחד ממנו. מכאן הבין יוסף שהעוף אוכל את נבלתו. למילים "על ראשי", "מעל ראשי" התייחס יוסף בדבריו "ישא פרעה את ראשך מעליך", "ואכל העוף את בשרך מעליך".