בראשית

א, ב: ורוח אלוהים מרחפת על פני המים- במיתולוגיה המסופוטמית מסופר באפוס 'אנומה אליש' על תיאמת, אלת הים הקדמונית, אם כל האלים, שרק לאחר שהתגבר עליה האל מורדוך, יכול היה האחרון לברוא את העולם.

א, יג: יום שלישי- בשלושת הימים הראשונים נבראו היסודות החיוניים הדרושים לקיום הברואים בשלושת הימים הבאים בהתאמה: האור למאורות; המים והשמים לדגים ולעופות; היבשה והצמחייה לחיות ולאדם.

א, יד-טו: יהי מארת… לאותות ולמועדים ולימים ושנים… להאיר על הארץ- שני תפקידים למאורות: להאיר על הארץ ולהוות מדד לזמן.

א, כא: התנינים הגדולים- התנין המקראי הוא סוג של נחש. מעידים על כך ההקבלות הרבות: "חמת תנינם יינם וראש פתנים אכזר" (דברים לב, לג); "על שחל ופתן תדרך תרמס כפיר ותנין" (צא, יג); בדומה למטה משה שנהפך לנחש (שמות ד, ג), מטה אהרן הופך לתנין (שמות ז, י).
הנחשים הם היצורים הראשונים שהקב"ה בורא, לעומת האדם שנברא אחרון. אולי יריבות האדם והנחש ינקה מהתקופה בה הדינוזאורים שלטו בעולם ואיימו על היונקים.
החיה הרומשת אשר שרצו המים- תחילת האבולוציה של החיים יצאה מהמים.

א, כו: וירדו בדגת הים… ובכל הארץ- תפקיד האדם, למענו נברא, הוא לנהל את חיי כלל היצורים על הארץ.

א, כז: בצלם אלוהים- 'צלם' נשתלשל מ'צל' כמו ש'חנם' בא מ'חן' ו'אמנם' מ'אמן'. כשם שהצל נושא בחובו את רושם הגוף ומדמה אותו באפלה, כך דימוי האדם לאלוהים. גם צלמי אלילים אינם אלא דימוי מלאכותי לאליל.

א, כח: ויאמר אליהם- רק האדם מדבר ושומע ולכן רק אליו ה' מדבר.

א, ל: את כל ירק עשב לאכלה- לחיות ניתן העשב למאכל, יתר עליהם האדם בזכות על פירות העץ.

ב, ג: ויברך… ויקדש… כי בו שבת- היום השביעי עלול היה להחבא מנגד עינינו, שהרי לא נעשה בו אירוע גשמי מכונן, אולם ה' מברכו ומקדשו להודיע שאין העיסוק החומרי נועד אלא לפנות מקום לתכלית, הפנאי.

ב, ט: ועץ החיים בתוך הגן- עץ החיים לא נאכל מעולם בגן עדן. הוא נזכר כחלק מתיאור טוב הגן ואורחותיו.

ב, י: ונהר יוצא מעדן- הנהר אשר הוא מקורם של ארבעת נהרות המים המתוקים הגדולים הוא שהשקה את הגן הטוב.

ב, יז: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות- לא יתכן שכך נקרא העץ מלכתחילה, ולכך שלושה נימוקים: ראשית, אין סיבה לקרוא לעץ על שום תוצאת האכילה ממנו אם הוא אסור באכילה; שנית, האישה מכנה אותו באופן סתום בפני הנחש "העץ אשר בתוך הגן"; שלישית, שאחרת אין להבין מדוע הוצרך הנחש לתאר את תוצאת האכילה מפרי העץ "והייתם כאלוהים ידעי טוב ורע".
המילה טוב מכוונת לעצם הממלא את תכליתו בצורה ראויה (שעון טוב הוא שעון המראה את השעה המדויקת; במיטה טובה אפשר לנוח כראוי), והמילה רע מכוונת לעצם הממלא את תכליתו בצורה רעועה. כל אשר עשה ה' היה טוב מאוד. מאיפה הגיע ה'רע' בביטוי 'עץ הדעת טוב ורע'? הרע הגיע מהאדם. העץ נקרא 'עץ הדעת טוב ורע' משום שהאכילה ממנו חשפה את המעשה הרע הראשון – עבירה על דבר ה', ונתנה מקום להבחנה בין טוב לרע. בדומה לכך, אדם מובחן כאיש רק לאחר שנוצרה אישה כנגדו.

ב, יח: אעשה לו עזר כנגדו- החיות נבראו למען היות עזר לאדם, אולם התברר כי עזרתן אינה שוות ערך לעזרת האישה השותפה לו.

ב, כא: ויישן- החלק החסר שהאישה מייצגת לא ידוע לאדם, שישן באותו זמן. האהבה, כמו כל תחום עניין אחר, מיוסדת בראש ובראשונה על מסתורין.

ב, כד: יעזב איש את אביו ואת אמו- בני הזוג הראשונים היו בתחילה אחד. בכך מבואר רגש האהבה שמרגיש בכל הדורות האיש כלפי אשתו ויעזוב הוריו למענה, על אף שקשר הבשר, קשר הדם, בין האיש להוריו קרוב יותר מקשרו לבחירת ליבו.

ב, כה: ולא יתבוששו- התאוה נובעת מתאבה של חוסר, וזה לא היה קיים עד לחטא עץ הדעת. הפנטזיות היצריות מרחיקות את האדם מאיברי המין והוא מסתירם מהכלל ומעצמו.

ג, א: והנחש- הוא יצר הרע הוא הנחש. השפלות החומרית המיוצגת באמצעות הנחש, ראשון הברואים, התגברה בפיתוייה על האדם, נזר הבריאה. היסוד העפרי באדם התגבר על הנשמתי. ב'עלילות גלגמש', האפוס העתיק, גלגמש מוצא בלב ים את הצמח אשר יעניק לאכלו חיי נצח, אך מלפני שהוא מספיק לטעום, הצמח נגנב בידי הנחש.
אל האישה- אשר לא שמעה את האיסור מאת ה', ולכן הייתה קלה יותר לעבור עליו.

ג, ה: כי יודע אלוהים… והייתם כאלוהים- האדם ואישתו, אשר לא פסח תסביך אדיפוס על שאפתנותם, חשים בתשוקת היסוד של קנאת האב. על כך בונה הנחש את טיעונו, בתארו את השתקפות תסביכם בדמות תסביך פרנקנשטיין אותו הוא מייחס לאל.

ג, ו: ותרא האישה כי טוב העץ למאכל- מתחילה ציווה האל לברוא "עץ פרי עשה פרי" (א, יא). אמנם הארץ לא קיימה שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, אולם ייתכן שעץ הדעת כן קיים. מפני שאדם נאסר לאכול רק "מפרי העץ אשר בתוך הגן", יכלה האישה לטעום מהעץ עצמו. מפני טוב העץ למאכל, חמדה האישה לאכול גם מפריו שודאי יהיה טוב יותר.

ג, ז: וידעו כי עירמם הם- לא נזכר בפרשה כלל סיפוק התאווה שבחטא האכילה. התאווה אינה אלא פנטזיה, וערכה האמיתי לעולם אינו שווה להערכה העצומה של גודלה בשעה שתוקף את האדם יצרו.
סיפור מפורט המדגים את קורות התאווה הוא מעשה אמנון ותמר המתואר בשמ"ב יג, והרי תמציתו: אמנון אהב את תמר אחותו אהבה חולנית. כבר משהתעורר בבוקר הוא הרגיש חולה מכך שלא יוכל להיות איתה. הוא היה מודע לכך שאם יאנוס את תמר, הדבר יגרור השלכות עצומות עבורו. ואכן מהיות יורש העצר, בעל הגורל המאושר עלי אדמות, סופו שירד אלי קבר. על כן כצפוי, לאחר שאמנון ביצע את זממו בתמר הוא התאכזב ובוש במידה עצומה. שעה קלה של סיפוק מהול בלחץ ומתח נפשי השאירה אותו מרוקן מסיפוק ומתקוות בנוגע לעתידו. אמנון הרגיש מרומה ואת כל שנאתו העצמית הוא השליך על תמר. תוצאות מעשהו הן שחלף האהבה העצומה שרחש לה בראשונה הוא שונא אותה שנאה גדולה עוד יותר.
ויעשו להם חגורות- לאחר החטא נוסדה הבושה. זאת מפני שינוי מהותי בסדר חיי האדם, שכן עתה נחסמה בפניו הדרך לעץ החיים. מעתה הוא יצטרך לתחזק את חייו באופן שוטף דרך התמודדות עם צרכים ומחסורים. לשם מילוי צרכיו החיוניים האדם פיתח תשוקות אליהם. בזמן מחסור קריטי, התשוקה מתחזקת כדי להמריץ את האדם להשיג אותו. מחסורי העבר יוצרים פחדים ומחזקים תאוות גם בהווה. לדוגמא, אדם שחווה רעב יאגור אוכל במידה רבה יותר מאדם נורמטיבי, גם במחיר לא הגיוני. גם במחיר מעשים רעים מהם הגיונו בזמנים מתוקנים היה מרחיק אותו. מאמציו הנפשיים להימנע מהישנות המחסור העתיק מביאה להיצברות לקויות אחרות חדשות.
ככלל, כל תשוקה בהתאמה לפי חוזקה, עשויה להוביל למעשים שליליים, הן מהסתכלות החברה והן ממבט הפרט עצמו. על שום כך האדם מתבייש בתשוקותיו מהחברה ומעצמו. איברי המין קשורים לשתי תשוקות-חולשות של האדם – יחסי מין והפרשת צואה.
אחת הדרכים העיקריות של האדם להתמודד עם בושתו היא להסתיר את מקור הבושה ובכך להרחיקה מתודעתו. לכן, אדם ואשתו לאחר האכילה מעץ הדעת מסתירים את אברי המין שלהם.

ג, י: את קלך שמעתי… ואירא כי עירם אנכי- בושה היא, כדברי סארטר, חוסר הנעימות הנוצרת מההפיכה לאובייקט. בד"כ האדם רואה עצמו כאובייקט כאשר הוא נפגש עם ישות תבונית אחרת, ואז הוא מדמה מחשבתה ועולה על דעתו כיצד הוא נראה לעיניה. אדם מתחבא ומתבייש מה' מכיוון שהוא עירום ולא משום שהמרה דברו. הבושה היא רגש אנוכי שנוצר רק משהאדם חטא וערער את מקומו בטבע. היא תחילת התרחקות האדם מהאדמה.
אדם וחוה כבר תפרו חגורות כנגד עירום אברי המין. בפסוקנו מדובר בעירום שהבושה ממנו התעוררה בהקשר לה' שלא עמד בציוויו וחטא לו. כפירוש רש"י על המילה 'ערומים' בפסוק ז – "מצווה אחת הייתה בידם ונתערטלו הימנה". בושתם מה' גרמה לאדם ואשתו להחביא את כל גופם בעץ.

ג, ט: ויאמר לו איכה- רגש האשמה של אדם לאחר החטא ודאי היה גדול מאוד, כמו של קין אחרי שיהרוג את הבל, עד שה' נוקט בפטפוט כדי לרככו.

ג, יב: האשה אשר נתת עמדי- כמו אשת פוטיפר בהסיתה את אנשי ביתה (לט, יד), מאשים בחטאיו את מי שחטא לו. זוהי דרך התמודדות נפשית עם השנאה העצמית שעלולה להיווצר מהחרפה. כך גם מוסברת שנאת אמנון לתמר אחרי שחטא לה.

ג, יג: הנחש השיאני- דיבר עימי שוא.

ג, יד: ויאמר ה' אלוקים אל הנחש- השוזר את העונשים הוא עקרון 'הפרד ומשול' – הניתוק בין החורשים רעה. כך גם ינהג בדור הפלגה. הנחש מורחק לחלוטין ממין האדם, והאישה נחותה במעמדה מהאיש השולט.

ג, טז: בעצב תלדי בנים… והוא ימשול בך- צער הבנים מוטל בעיקר על האישה שהביאה בפיתויה את גזרת המוות והוצרכו הילדים. מפני שכשווה היא הכזיבה, האיש ישלוט. עומס הבנים שמוטל בעיקר על האישה הוא חלק מתלותה בבעלה.

ג, יז: ותאכל מן העץ… בעצבון תאכלנה- כנגד האכילה בחטא נתקלל באכילה.

ג, יט: בזיעת אפיך תאכל לחם- לחם אינו מייצג רק מאפה מחמשת מיני דגן. למשל בשר האימורים מכונה "לחם אשה לה'" (ויקרא ג, יא). באוגריתית השורש 'לחמ' זהה לשורש העברי 'אכל'.

ג, כ: חוה כי היא היתה אם כל חי- רק לאחר גזירת המיתה נוצר הצורך בילדים.

ג, כב: פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים- עץ הדעת מנוגד לעץ החיים ואי אפשר לאכול משניהם. לאחר חטאם, ע"מ לחיות ולספק את תשוקותיהם יצטרכו אדם וחוה להתקל בעצב ("ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה", "בעצב תלדי בנים"). כיחס בין טוב לרע כך היחס בין שמחה לעצב מבחינת רגשות הלב של האנשים החווים אותם. על יחס שמחת הלב לטוב יעיד הביטוי "בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז), ועל יחס העצב לרע יעיד הכתוב "מדוע פניכם רעים" (בראשית מ, ז). במציאות הרעה שנוצרה, האדם ייתקל בעצב מתמיד.
ואכל וחי לעולם- החיים כפי שאנו מכירים אותם כיום הם תהליך מתמשך של חיבור הנפש לגוף. מאבק בלתי פוסק כנגד המוות. האדם צריך לתחזק את הגוף שלו כל הזמן: לנשום, לאכול ולשתות, לעשות צרכים, לישון, להתנקות כדי להמנע ממחלות, להוליד ילדים שימשיכו אותו לאחר מותו. ללא המוות המאיים כיצד היו נראים החיים? דרך עץ החיים הייתה פתוחה בפני האדם בגן עדן והייתה הדרך הטבעית. כנראה שהחיים אותם יכלו להגשים היו חיים עם משמעות עמוקה בהרבה מהחיים שלנו שכל תמציתם היא חתירה בלתי פוסקת כדי שלא לתבוע בים המוות.

ג, כג: לעבוד את האדמה- כתיקון לחטאו, על האדם לזכך עצמו באמצעות עבודה. הצורך לעבודה נובע ממחסור. רק המחסור יניע את האדם לשנות ולקבוע סדרי עדיפויות.

ד, ג: מפרי האדמה מנחה- רכושו המכובד ביותר של קין עובד האדמה הוא הפירות, פסגת יצירת האדמה.

ד, ד: הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן- לכינוי 'מנחה' המוסב על שחיטת קרבן מהחי אין זכר במקרא. יתר על כן, טרם הותר הרג בעלי חיים. את המילה 'מחלבהן' תרגם אונקלוס 'ומשמיניהון', וראה פירוש רד"צ הופמן להרחבת הגישה שאין מדובר בחלב (בצירה ובסגול).
וישע ה' אל הבל ואל מנחתו- עדיפה מנחה מהצאן על פני מנחה מפרי האדמה מפני שלצאן דרגת חיים גדולה יותר.

ד, ז: הלא אם תיטיב שאת- 'לשאת' מציין שנוטל על עצמו את מה שנעשה לו ואינו משיב כנגד, כמו "שא נא פשע אחיך" (נ, יז) שאומרים האחים ליוסף בשם יעקב, או בתפילת משה "וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה" (במדבר יד, כט).
לפתח חטאת רובץ- אפשרות החטא, 'היצר', זמין בכל רגע בפתח, אולם הוא רובץ.
ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו- הוא ינסה לפתות אותך אולם אתה תמשול בו. זהו משחק בלשון שנאמרה באישה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".

ד, ח: ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו- קין לא ידע מהו מוות, ולא יכול להיות שהתכוון להרוג את אחיו. גם עונשו, עונש הגלות ("נע ונד", "וישב בארץ נוד"), מתאים לרוצח בשוגג.

ד, ט: לא ידעתי השומר אחי אנכי- הזעזוע ממות הבל גרם לקין להדחיק מתודעתו את העונש לגמרי, עד שלא ידע איפה אחיו. אם לא נפרש כך, לא מובן מדוע חשב קין שיוכל לשקר לה' (אין במקרא מקור אחר לתופעה זו), וכן מדוע לא נענש או למצער ננזף על שקרו.

ד, יב: לא תוסף תת כוחה לך- כגמול על שימושו הרע בכוחו.

ד, יג-יד: גדול עוני מנשא. הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר- עוון קין גדול מנשוא עבורו מבחינה תודעתית. לכן הוא מגורש (ברצון עצמו) מה' ומפניו יסתר על מנת שלא להעלות בקרבו את זכרון עוונו.
והיה כל מצאי יהרגני- כשה' הזכיר לקין את עוונו, התפתחה אצלו פרנויה מטורפת. כלום יש דרך אחרת לפרש את מחשבתו שכל מי שימצא אותו (גם תמוה, מיהם בכלל המועמדים שחיו אז) ירצה לנקום את נקמת הבל ולהרוג אותו?

ד, טו: וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מצאו- האות שה' נותן לקין נועדה רק להרגיעו שלא יפחד. 'אות' משמעה סימן והיא תמיד מתבשרת בסוף נבואה כדי לאמת שהאלוהים רב הפעלים הוא דוברה, כלשון בקשת גדעון "ועשית לי אות שאתה מדבר עמי" (שופטים ו, יז). כך מתקיים גם באותות למשה (שמות ג, יב), לעלי (שמ"א ב, לד) ולחזקיהו (מל"ב יט, כט).

ד, יז: ויהי בנה עיר- החטא מערער את שלוות האדם וההרמוניה שלו עם הטבע. כהמשך לקללת גירוש אדם מגן עדן, קין מנודה אף מהטבע החיצוני לגן ובא לשבת בארץ נוד. פחדו מפני הטבע הביא אותו להתבצר מפני הטבע בתוך עיר הקבע שבנה. ניתוק העיר מהאדמה בא לידי ביטוי גם בדין בית מושב עיר חומה אשר אינו שב ביובל כשאר הקרקעות. בעיר עומדים לרשות האדם רק כשרונותיו הרוחניים העצמיים, ועל כן הוא פונה אליהם לפתחם. אכן בעיר משתכללים אמנות גידול הצאן לקניין, אמנות המוזיקה, ואמנות חרישת נחושת וברזל ע"י בני למך.
ותלד את חנוך… כשם בנו חנוך- חטאי אדם וקין הובילו את קין להבנה בדבר הצורך בחינוך לשם התגברות על רוע האדם.

ה, כט: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו- כבר חלף זמן רב מאז נהרג הבל, אך מיתה טבעית התרחשה לראשונה רק לאחר 930 שנה במות אדם. בינתיים חיו כבר תשע דורות והמצב המוסרי היה בכי רע. ודאי אנשים נזהרו ממוות לא טבעי ושרר קוד מוסרי שמנע רצח, אך לאחר שאדם מת ושת מת אחריו, בני אדם הבינו שלא יוכלו להתחמק ממיתה טבעית. ייאוש זה הוביל את רוב האנושות להפקרות מוסרית וחמס. אולי היו עוד, כלמך, אשר שאפו מתוך עצבותם שיתוקן העולם, והם הצטערו במעשיהם הרעים של בני האדם, אך לא היה לכך ביטוי ציבורי.
המפגש עם המוות הועיל בסופו של דבר להתפכחות המוסרית של האנושות. חלום חיי הנצח נגוז והם הבינו שאף מילוי תשוקותיהם ללא הפסקה, לא יביא להם חיי עולם. ללא סוף לחיים אין ערך לזמן החיים. למה להזדרז לעשות משהו כשאפשר לעשותו גם בעוד מיליון שנה? המוות מעניק משמעות עמוקה יותר לתהליך הפשוט של החיים.

ה, לב: חם- על שם תאוותו היצרית. כמו "יחם הצאן" (ל, מא) האמור בצאן לבן.

ו, ג: לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר- כמו "כי לא אעלה בקרבך… פן אכלך בדרך" (שמות לג, ג). הקב"ה דן בתכיפות את הקרובים אליו. יש באדם גם בשר, החומר הארצי הרע, לכן יהיו ימיו עלי אדמות רק מאה ועשרים שנה כדי שלא ימשיך להיות מושפע לרעה מהחומר. תקופת חיים ארוכה של הדורות המבוגרים בעלי הרוח המחוספסת והארצית דיכאה את הרוח השאפתנית והחופשית של הצעירים. את הצורך והתועלת בחינוך כבר גילה קין. אבל החינוך מועיל לדור הצעיר רק לשם תנופה התחלתית. הצעיר מוכרח לסיים את חינוכו ולהתנתק ממחנכו כדי ללכת בדרכו שלו וליצור שינויים טובים בעולם. בזמן אדם נגזר שלא יחיה לעולם. כעת נגזר הגבול של מאה ועשרים שנה, אשר יתחיל לרדת באופן דרסטי החל מהדור הבא עד להתייצבות גיל המיתה של 120 אצל משה רבנו.

ו, ו: ויתעצב אל ליבו- יצר ליבו הרע של האדם מעציב את ליבו של הקב"ה. הרע מוביל לרגש העצב.