בראשית

א, ב: ורוח אלוהים מרחפת על פני המים- במיתולוגיה המסופוטמית מסופר באנומה אליש על תיאמת, אלת הים הקדמונית, אם כל האלים, שרק לאחר שהתגבר עליה האל מורדוך, יכול היה האחרון לברוא את העולם.

א, יג: יום שלישי- בשלושת הימים הראשונים נבראו היסודות החיוניים הנדרשים לשם קיום הנבראים בשלושת הימים הבאים בהתאמה. האור לשם המאורות. המים והשמים לדגים ולעופות. היבשה והצמחייה לחיות ולאדם.

א, יד-טו: יהי מארת… לאותות ולמועדים ולימים ושנים… להאיר על הארץ- שני תפקידים למאורות. להאיר על הארץ ולהוות מדד לזמן.

א, כא: התנינים הגדולים- "חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר", בשירת האזינו לתנין יש ארס והוא מקביל לפתן. גם בתהלים התנין מקביל לפתן "על שחל ופתן תדרך תרמס כפיר ותנין". במקביל למטה משה שנהפך לנחש, מטה אהרן הופך לתנין. התנין המקראי הוא סוג של נחש, ולא כמו החיה המזוהה כתנין בימינו. הנחשים הם היצורים הראשונים שהקב"ה בורא, לעומת האדם שנברא אחרון. אולי יריבות האדם והנחש ינקה מהתקופה בה הדינוזאורים שלטו בעולם והיו האיום הגדול על היונקים.
החיה הרומשת אשר שרצו המים- תחילת האבולוציה של החיים יצאה מהמים.

א, כו: וירדו בדגת הים- בני האדם אמורים לנהל את חיי כלל היצורים על הארץ.

א, כז: בצלם אלוהים- 'צלם' בא מ'צל' כמו ש'חנם' בא מ'חן' ו'אמנם' מ'אמן'. כשם שהצל הוא דימוי אפל וחלקי לגוף, כך האדם הוא לאלוהים. גם צלמי אלילים אינם אלא דימוי מלאכותי לאליל.

א, כח: ויאמר אליהם- רק האדם מדבר ומבין דיבור ולכן רק אליו ה' מדבר.

א, ל: את כל ירק עשב לאכלה- לחיות ניתנו עשבים ולאדם ניתנו גם פירות העץ.

ב, ג: ויברך… ויקדש… כי בו שבת- היום השביעי היה יכול להעלם מנגד עינינו שהרי לא נעשה בו אירוע גשמי מכונן. אולם ה' מברכו ומקדשו ובכך מראה שאין העיסוק החומרי תכלית העולם, אלא תכליתו היא הפנאי.

ב, ט: ועץ החיים בתוך הגן- עץ החיים לא נאכל כלל מעולם בגן עדן. הזכרתו באה כחלק מתיאור טוב הגן.

ב, י: ונהר יוצא מעדן- הנהר שהוא מקורם של ארבעת נהרות המים המתוקים הגדולים של המזרח הקדום הוא שהשקה את הגן הטוב.

ב, יז: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות- לא יתכן שהעץ נקרא כך כשה' ציווה על אדם לבלתי אכול ממנו משלוש סיבות. ראשית, אין סיבה לקרוא לעץ על שום תוצאת האכילה ממנו אם הוא אסור באכילה. שנית, האישה מכנה אותו בפני הנחש 'העץ אשר בתוך הגן' ולא 'עץ הדעת טוב ורע'. שלישית, אחרת לא מובן מדוע הנחש טרח לתאר את תוצאת האכילה מפרי העץ "והייתם כאלוהים ידעי טוב ורע".
המילה טוב מכוונת לעצם הממלא את תכליתו בצורה ראויה, והמילה רע מכוונת לעצם הממלא את תכליתו בצורה רעועה. שעון טוב הוא שעון המראה את השעה המדוייקת. במיטה טובה אפשר לנוח כראוי. כל אשר עשה ה' היה טוב מאוד. מאיפה הגיע ה'רע' בביטוי 'עץ הדעת טוב ורע'? הרע הגיע מהאדם. העץ נקרא 'עץ הדעת טוב ורע' משום שהאכילה ממנו חשפה את המעשה הרע הראשון- עבירה על דבר ה', ונתנה מקום להבחנה בין טוב לרע. כשם שהאיש הובחן כאיש רק כשנוצרה האישה כנגדו.

ב, יח: אעשה לו עזר כנגדו- החיות נבראו למען להיות עזר לאדם, אמנם התברר כי העזרה שלהם לא שוות ערך לעזרת האישה השותפה לו.

ב, כא: ויישן- החלק החסר שהאישה מייצגת לא ידוע לאדם, שישן באותו זמן. האהבה, כמו כל תחום עניין אחר, מיוסדת בראש ובראשונה על מסתורין.

ב, כד: יעזב איש את אביו ואת אמו- בני הזוג הראשונים היו בתחילה אחד, מבאר את רגש האהבה שמרגיש בכל הדורות האיש כלפי אשתו ויעזוב הוריו בשבילה, על אף שקשר הבשר, קשר הדם, בין האיש להוריו קרוב יותר מקשרו לבחירת ליבו.

ב, כה: ולא יתבוששו- היצר נובע ממחסור שלא היה קיים עד לחטא עץ הדעת. הפנטזיות היצריות מרחיקות את האדם מאיברי המין והוא מסתירם מהכלל ומעצמו.

ג, א: והנחש- הוא יצר הרע הוא הנחש. השפלות החומרית המיוצגת באמצעות הנחש, ראשון הברואים, התגברה בפיתויה על האדם, נזר הבריאה. היסוד העפרי באדם התגבר על הנשמתי. בעלילות גלגמש העתיקות גלגמש מוצא בלב ים את הצמח אשר לאחר האכילה ממנו יזכה לחיי נצח, אולם לפני שהוא אוכל ממנו, הנחש גונב את הצמח ובכך מונע ממנו חיי נצח.
אל האישה- שלא שמעה את האיסור מה' הייתה קלה לעבור עליו יותר.

ג, ה: כי יודע אלוהים… והייתם כאלוהים- התשוקה הבסיסית של קנאה באב מכונה תסביך אדיפוס. לתסביך זה יש גם את הצד ההפוך, פחד ההורה מפני קנאת בנו. בתחום המדע הבדיוני, ספרים רבים מתארים פחד של האדם מרובוטים מעשי ידיו. פרנקנשטיין, מסרטי המדע הבדיוני הראשונים שיצא ב1931, תיאר את סיפורו של ייצור שקם כנגד פרנקנשטיין יוצרו, הורג מאהוביו וכמעט הורג גם אותו.

ג, ו: ותרא האישה כי טוב העץ למאכל- בבריאת העצים ה' אמר לברוא "עץ פרי עושה פרי". אמנם העצים לא קיימו שיהיה טעם העץ כטעם הפרי אבל כנראה עץ הדעת כן קיים. מפני שאדם נאסר לאכול רק "מפרי העץ אשר בתוך הגן", יכלה האישה לטעום מהעץ עצמו. מטוב העץ למאכל, חמדה גם לאכול מפריו שודאי יהיה טוב יותר.

ג, ז: וידעו כי עירמם הם- לא נזכר בפרשה כלל סיפוק התאווה שבחטא. התאווה אינה אלא פנטזיה, וערכה האמיתי לעולם אינו שווה להערכה העצומה של גודלה בשעה שתוקף את האדם יצרו. מקרה מצויין להדגים את קורות התאווה הוא מקרה אמנון ותמר בשמואל ב יג. אמנון אהב את תמר אחותו אהבה חולנית. מהבוקר הוא הרגיש חולה מכך שלא יוכל להיות איתה. אמנון היה מודע לכך שאונס תמר יגרור השלכות עצומות עבורו. אמנון היה המועמד למלוך אחר דוד, אולם בעקבות מעשהו עם תמר הוא נרצח בידי אבשלום. לאחר שאמנון ביצע את זממו בתמר הוא התאכזב ובוש במידה עצומה. שעה קלה של סיפוק מהול בלחץ ומתח נפשי השאירה אותו מרוקן מסיפוק ומתקוות בנוגע לעתידו. אמנון הרגיש מרומה ואת כל שנאתו העצמית הוא השליך על תמר. מיד לאחר מעשהו, הוא שונא אותה שנאה גדולה עוד יותר מהאהבה שרחש לה.
ויעשו להם חגורות- על היווצרות הבושה לאחר החטא: לאחר האכילה מעץ הדעת נסגרה בפני האדם הדרך לעץ החיים. כעת הוא יצטרך לתחזק את חייו באופן שוטף דרך התמודדות עם צרכים ומחסורים. כדי למלא את צרכיו החיוניים האדם פיתח תשוקות אליהם. בזמן מחסור קריטי בצורך הבסיסי, התשוקה מתחזקת כדי להמריץ את האדם להשיג אותו. לטווח הארוך, התחזקות התשוקה מבטיחה הפחתה בהישנות מקרי מחסור. המחסור בעבר מייצר פחדים ומחזק תאוות גם בהווה. אדם שהיה רעב יאגור אוכל במידה רבה יותר מאדם אחר. גם במחיר לא הגיוני. גם במחיר מעשים רעים שההגיון שלו בזמנים מתוקנים היה מרחיק אותו מהם.
הן מההיבט החברתי, והן מההיבט של עיוות רצונו של האדם עצמו, התשוקות מובילות למעשים שליליים ולכן האדם מתבייש בתשוקותיו מהחברה ומעצמו. איברי המין קשורים לשתי תשוקות-חולשות של האדם- יחסי מין ועשיית צרכים. אחת הדרכים של האדם להתמודד עם בושתו היא להסתיר את מקור הבושה ובכך להרחיקה מתודעתו. לכן, אדם ואשתו לאחר האכילה מעץ הדעת מסתירים את אברי המין שלהם כדי להקל על הבושה שלהם.

ג, י: בושה היא, כדברי סארטר, חוסר הנעימות הנוצרת מההפיכה לאובייקט. בד"כ האדם רואה עצמו כאובייקט כאשר הוא נפגש עם ישות תבונית אחרת, ואז הוא חושב כיצד היא רואה אותו. אדם מתחבא ומתבייש מה' בגלל שהוא עירום ולא בגלל שהמרה דברו. הבושה היא רגש אנוכי שנוצר רק משהאדם חטא וערער את מקומו בטבע. היא תחילת התרחקות האדם מהאדמה. ואירא כי עירום אנכי ואחבא- אדם וחוה כבר תפרו חגורות כנגד עירום אברי המין. בפסוקנו מדובר בעירום שהבושה ממנו התעוררה בהקשר לה' שלא עמד בציוויו וחטא לו. כפירוש רש"י למילה 'עירומים'- "מצווה אחת הייתה בידם ונתערטלו הימנה". בושתם מה' גרמה לאדם ואשתו להחביא את כל עצמם בעץ. בוודאי רגש האשמה של אדם לאחר החטא היה גדול מאוד, כמו של קין לאחר שהרג את הבל, עד שה' פתח עימו בדברים בשואלו "אייכה".

ג, יב: האשה אשר נתת עמדי- כמו אשת פוטיפר, מאשים בחטאיו את מי שחטא לו. זוהי שיטה נפשית להתמודדות עם השנאה העצמית שעלולה להיווצר מהחרפה. כשנאת אמנון לתמר אחרי שחטא לה.

ג, יג: הנחש השיאני- דיבר עימי שוא.

ג, יד: ויאמר ה' אלוקים אל הנחש- המשותף לעונשים הוא עקרון 'הפרד ומשול'. הניתוק בין החורשים רעה (בדומה לסיפור מגדל בבל). הנחש מתרחק לגמרי ממין האדם, והאישה נחותה במעמדה מהאיש השולט.

ג, טז: בעצב תלדי בנים… והוא ימשול בך- צער הבנים מוטל בעיקר על האישה שבגלל פיתויה נגזר המוות והוצרכו הילדים. מכיוון שכשווה היא הכזיבה, האיש ישלוט. עומס הבנים שמוטל בעיקר על האישה הוא חלק מתלותה בבעלה.

ג, יז: ותאכל מן העץ… בעצבון תאכלנה- כנגד האכילה בחטא נתקלל באכילה.

ג, יט: בזיעת אפיך תאכל לחם- לחם אינו מייצג רק מאפה מחמשת מיני דגן. למשל בשר האימורים הנקטר על המזבח "לחם אשה לה'". באוגריתית השורש 'לחמ' זהה לשורש העברי 'אכל'.

ג, כ: חוה כי היא היתה אם כל חי- רק לאחר גזירת המיתה נוצר הצורך בילדים.

ג, כב: פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים- עץ הדעת מנוגד לעץ החיים ואי אפשר לאכול משניהם. לאחר חטאם, ע"מ לחיות ולספק את תשוקותיהם יצטרכו אדם וחוה להתקל בעצב ("ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה", "בעצב תלדי בנים"). כיחס בין טוב לרע כך היחס בין שמחה לעצב מבחינת הרגשות של האנשים החווים אותם. שמחה היא רגש הלב במפגש עם הטוב ולכן נקראת גם 'טוב לבב', ועצב נקרא גם פנים רעות (יוסף שואל את השרים לאחר חלומם "מדוע פניכם רעים"). במציאות הרעה שנוצרה, האדם ייתקל בעצב מתמיד.
ואכל וחי לעולם- החיים כפי שאנו מכירים אותם כיום הם תהליך מתמשך של חיבור הנפש לגוף. מאבק בלתי פוסק כנגד המוות. האדם צריך לתחזק את הגוף שלו כל הזמן: לנשום, לאכול ולשתות, לעשות צרכים, לישון, להתנקות כדי להמנע ממחלות, להוליד ילדים שימשיכו אותו לאחר מותו. ללא המוות המאיים כיצד היו נראים החיים? דרך עץ החיים הייתה פתוחה בפני האדם בגן עדן והייתה הדרך הטבעית. כנראה שהחיים אותם יכלו להגשים היו חיים עם משמעות עמוקה בהרבה מהחיים שלנו שכל תיאורם הוא חתירה בלתי פוסקת כדי לא לתבוע בים המוות.

ג, כג: לעבוד את האדמה- כתיקון לחטאו, על האדם לזכך עצמו באמצעות עבודה. הצורך לעבודה נובע ממחסור. רק המחסור יניע את האדם לשנות ולקבוע סדרי עדיפויות.

ד, ג: מפרי האדמה מנחה- רכושו המכובד ביותר של קין עובד האדמה הוא הפירות, פסגת יצירת האדמה.

ד, ד: הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן- לא נזכרת בתנ"ך שחיטת קרבן מהחי בשם מנחה. עוד לא הותר הרג בעלי חיים. את המילה 'מחלבהן' תרגם אונקלוס 'ומשמיניהון', וראה פירוש רד"צ הופמן המסביר את הגישה שאין מדובר בחלב (בצירה ובסגול).
וישע ה' אל הבל ואל מנחתו- עדיפה מנחה מהצאן על פני מנחה מפרי האדמה מפני שלצאן דרגת חיים גדולה יותר.

ד, ז: הלא אם תיטיב שאת- 'לשאת' מציין שנוטל על עצמו את מה שנעשה לו ואינו משיב כנגד. כמו "שא נא פשע אחיך" שאומרים האחים ליוסף בשם יעקב, או בתפילת משה "וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה".
לפתח חטאת רובץ- אפשרות החטא, 'היצר', מצוי בכל רגע לפתח, אולם הוא רובץ.
ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו- הוא ינסה לפתות אותך אולם אתה תמשול בו. דומה ללשון שנאמר באישה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".

ד, ח: ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו- קין לא ידע מהו מוות, ולא יכול להיות שהתכוון להרוג את אחיו. גם עונשו, עונש הגלות ("נע ונד", "וישב בארץ נוד"), מתאים לרוצח בשוגג.

ד, ט: לא ידעתי השומר אחי אנכי- הזעזוע ממות הבל גרם לקין להדחיק מתודעתו את העונש לגמרי, עד שלא ידע איפה אחיו. אם לא נפרש ככה לא מובן מדוע חשב קין שיוכל לשקר לה' (אין בתנ"ך עוד נסיונות לשקר לה'), וגם מדוע לא נענש או לפחות ננזף על ששיקר.

ד, יב: לא תוסף תת כוחה לך- כגמול לכך שהשתמש בכוחו לרעה להריגת אחיו.

ד, יג-יד: גדול עוני מנשא. הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר- עוון קין גדול מנשוא עבורו מבחינה תודעתית. לכן הוא מגורש מה' ומפניו יסתר על מנת שלא להעלות בקרבו את זכרון עוונו.
והיה כל מצאי יהרגני- כשה' הזכיר לקין את עוונו, התפתחה אצלו פרנויה מטורפת. כלום יש דרך אחרת לפרש את מחשבתו שכל מי שימצא אותו (גם זה לא מובן, מיהם בכלל המועמדים שחיו אז) ירצה לנקום את נקמת הבל ולהרוג אותו?

ד, טו: וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מצאו- האות שה' נותן לקין הייתה רק כדי להרגיעו שלא יפחד. תמיד אות ניתנת רק כסימן למבקש האות שלא יפחד ולא באמת משפיעה על המציאות. כגון האות למשה "תעבדון את האלוהים על ההר הזה", וכל האותות לגדעון.

ד, יז: ויהי בנה עיר- החטא מערער את שלוות האדם וההרמוניה שלו עם הטבע. כהמשך לקללת גירוש אדם מגן עדן, גם קין מנודה מהטבע החיצוני לגן ובא לשבת בארץ נוד. פחדו מפני הטבע הביא אותו להתבצר מפני הטבע בתוך עיר הקבע שבנה. ניתוק העיר מהאדמה בא לידי ביטוי גם בדין בית מושב עיר חומה אשר אינו שב ביובל כשאר הקרקעות. בעיר עומדים לרשות האדם רק כשרונותיו הרוחניים שלו ולכן הוא מפתחם. ואכן בעיר משתכללים אמנות גידול הצאן לקניין, אמנות המוזיקה, ואמנות חרישת נחושת וברזל ע"י בני למך.
ותלד את חנוך… כשם בנו חנוך- חטאי אדם וקין הובילו את קין להבנה בדבר הצורך בחינוך לשם התגברות על רוע האדם.

ה, כט: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו- כבר חלף זמן רב מאז נהרג הבל, אולם מיתה טבעית התרחשה לראשונה רק לאחר 930 שנה במות אדם. בינתיים חיו כבר תשע דורות והמצב המוסרי היה בכי רע. ודאי אנשים נזהרו ממוות לא טבעי ושרר קוד מוסרי שמנע רצח. לאחר שאדם מת ושת מת אחריו, בני אדם הבינו שלא יוכלו להתחמק ממיתה טבעית. ייאוש זה הוביל את רוב האנושות להפקרות מוסרית (על דור נח נאמר "ותמלא הארץ חמס"). אמנם יחידים כלמך בעצבותם שאפו שיתוקן העולם והצטערו במעשיהם הרעים של בני האדם. המפגש עם המוות הועיל בסופו של דבר להתפכחות המוסרית של האנושות. חלום חיי הנצח נגוז והם הבינו שאף מילוי תשוקותיהם בלי סוף לא יועילו להם לחיות לעולם. ללא סוף לחיים אין לזמן החיים משמעות. למה להזדרז לעשות משהו כשאפשר לעשותו גם בעוד מיליון שנה? המוות מעניק משמעות עמוקה יותר לתהליך הפשוט של החיים.

ה, לב: חם- על שם תאוותו היצרית. כמו "יחם הצאן" (ל, מא) האמור בצאן לבן.

ו, ג: לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר- כמו "כי לא אעלה בקרבך פן אכלך בדרך", הקב"ה דן בתכיפות את הקרובים אליו. יש באדם גם בשר, החומר הארצי הרע, לכן יהיו ימיו עלי אדמות רק מאה ועשרים שנה כדי שלא ימשיך להיות מושפע לרעה מהחומר. תקופת חיים ארוכה של הדורות המבוגרים בעלי הרוח המחוספסת והארצית דיכאה את הרוח השאפתנית והחופשית של הצעירים. את הצורך והתועלת בחינוך כבר גילה קין. אבל החינוך מועיל לדור הצעיר רק לשם תנופה התחלתית. הצעיר מוכרח לסיים את חינוכו ולהתנתק ממחנכו כדי ללכת בדרכו שלו וליצור שינויים טובים בעולם. אצל אדם נגזר שלא יחיה לעולם. כעת נגזר הגבול של מאה ועשרים שנה, שיתחיל לרדת באופן דרסטי החל מהדור הבא עד להתייצבות גיל המיתה של 120 אצל משה רבנו.

ו, ו: ויתעצב אל ליבו- יצר ליבו הרע של האדם מעציב את ליבו של הקב"ה. הרע מוביל לרגש העצב.

מודעות פרסומת