תרומה

כה, ב: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה- הפסוק מתמקד, כעיקר התרומה, בעבודת בנ"י כגיזברים האמונים על קיום פולחן ה', ולא בנדיבים העומדים מנגד ונותנים תרומתם. עיקר הציווי הוא אחדות הרצון עם הקב"ה שמואיל להשרות שכינתו בתוך העם. ההירתמות של כולם לתרום היא מובנת מאליה. זהו מצב מתוקן בו הרוח היא העיקר והחומר מתבטל אליה. ולא כפי המצב השכיח, בו הרוח נאלצת להתחנן אל החומר, אשר לעיתים קרובות משכיח את מדרג העיקר והתפל.

כה, ג: זהב וכסף ונחשת- ככלל, כך הוא סדר שימושם בקודש. לקדוש ביותר משמש הזהב.

כה, י: ועשו ארון- ארון הוא רהיט העשוי לשמירת אשר בתוכו. מלבד ארון ה', נזכרים בתנ"ך ארון יוסף (בראשית נ כו), וארון שעשה יהוידע הכהן לשמירת כספי ההקדש (מלכים ב יב י).

כה, טו: בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו- לוחות הברית, ובהמשך, לפי המסורת, גם ספר התורה, תמיד ניידים. אף פעם לא מזדהה קדושתם כקדושת מקום מסוים.

כה, לא: מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו- במסכת כלים (יא, ז) נזכרים חלקים טיפוסיים של מנורה בתקופת חכמי המשנה. כהקדמה למשנה יש לדעת עקרון יסודי וכללי בטומאת כלים, שכלי (מלבד כלי ברזל) מוגדר בפשטות לעניין טומאה לפי יכולתו לקבל בתוכו משקה. לשון המשנה: "קרן עגולה טמאה, ופשוטה טהורה… קני מנורה טהורין, הפרח והבסיס טמאים". קרן עגולה היא חצוצרה עקומה שעשויה מקרן בהמה והיא מקבלת טומאה לפי שיש לה בית קיבול, שהואיל והיא עקומה, היא עשויה לקבל לתוך חללה מים. אך אם היא פשוטה, היא אינה נטמאת, מפני שאף שיש בה חלל, אינה בית קיבול. אם נתייחס לחלקי המנורה המקובלים שנדונים במשנה כדומים בצורתם לחלקי מנורת אוהל מועד, ובהעדר מקור אחר הרי זהו תימוך שראוי להתייחס אליו, נוכל ללמוד שהקנים הם פשוטים ולא מעוקלים (ולפיכך במשנה הם אינם מקבלים טומאה כקרן פשוטה). כמו כן, לפי המשנה, הפרח והבסיס (מקביל לירך המנורה בפסוקנו) הם כלי קיבול ולכן הם מקבלים טומאה. מסתבר שגם הגביעים בפסוקנו מכוונים לחלקים בעלי בית קיבול מכיוון שגביע הוא כלי קיבול ליין, וגם בפרח, את צורתו של כלי קיבול (שבגללה נקרא חלק מהמנורה בעל כלי קיבול בשם פרח), משווים לו עלי הכותרת יחד עם עלי הגביע.

כו, ז: לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעת- יריעות האהל הן אחת עשרה ולא עשר כיריעות המשכן, כדי שמקומות החיבורים של אלו יהיה מרוחק משל אלו, וכך יאטמו יחד את המשכן טוב יותר.

כו, ט: וחברת את חמש היריעות לבד ואת שש היריעות לבד- נראה שהסיבה שהאוהל אינו יריעה אחת אלא כל פעם צריך להרכיב אותו מחדש היא כמו בבדי הארון, כדי להדגיש את ארעיותו של מקומו. לכן גם עשו הרבה מסעות במדבר והתורה נדדה בכולם. בתחילת ימי התורה, עם ישראל מתרגל לכך שאין לה מקום אחד קבוע אלא הם לוקחים אותה איתם לכל מקום בו הם נמצאים.

כו, כ: ולצלע המשכן השנית- הכניסה למשכן היא ממזרח. צלע משמעו צד, ובמשכן נקראות כך בעיקר הפאות מדרום ומצפון. גם ירכתי המשכן במערב (שמן ירכתיים כירך שהיא באחורי הגוף) לפעמים נקראות 'צלע', אך לא תמיד כי אין הן צלע בעיקר המשמעות.

כו, כח: מבריח מן הקצה אל הקצה- מכאן למדו שרק הבריח התיכון מקצה לקצה, אולם העליון והתחתון מחולקים לשניים. עובדה זו מוסיפה עוד למידת הפירוק של המשכן והרכבת ישראל אותו מחדש בכל פעם להדגשת ארעיותו.

כו, לה: והשלחן תתן על צלע צפון- השולחן במשכן חשוב יותר מאשר המנורה. הוא נזכר בכתוב תמיד לפניה, וגם מקומו (בימין הפונה כלפי הקודש) מכובד ממקומה. הבסיס הגשמי נדרש קודם הפנייה לרוחניות.

כז, א: ועשית את המזבח- עד כה תוארו ציוויי העשייה לפי סדר חשיבות הכלים ומיקומם בהתאם לכך. התיאור הולך ויוצא החוצה מהקדושה (לבד ממזבח הזהב שעוד לא הוזכר וראה מה שכתבתי על ל, א). בראש תואר הארון שהוא מרכז ועיקר המשכן. לאחריו השולחן והמנורה. ולאחריהם שאר מבנה המשכן. רק לאחר כל אלה תואר המזבח. על אף הפולחן המרכזי של עבודת הקרבנות נראה שמראש עבודת הקרבנות הייתה רק מתווכת בין האדם לקדושה. בניגוד לדעה שרווחה אצל חלק מהעם, הקרבנות לא היו יסוד מרכזי ביהדות, כפי שחזרו ואמרו הנביאים "למה לי רוב זבחיכם".
אם כי, מאידך, מובן שהמזבח מוכרח להיות מחוץ לאוהל מפני שדולקת בו אש גדולה תמיד ולכן הוא מוכרח להיות במקום פתוח.

כז, ב: ועשית קרנותיו על ארבע פינותיו- קרנות המזבח תוחמות את חלקו העליון בדומה לתפקיד זר הארון וזר השולחן. המילה קרן נובעת מהאיבר בראש בע"ח. מהנוהג של הבהמות להלחם זה בזה באמצעות קרניהם באה המילה מקורנן שהוא בעל שבגדה בו אשתו, שכאילו הנואף איתה דקרו בקרנו. קרנות המזבח נקראות כך משום שבולטות מראש המזבח. משום מיקומן בפינות המזבח, מכונה הקרן במשנה לפי רוחות השמיים של צלעות המזבח בהן היא גובלת. מקרנות המזבח הורחבה המילה קרן לציין פינה בכלל.

כז, יא: מאה אורך ועמודיו עשרים- יחס זה של עמוד לאחר כל חמש אמות של קלעים חוזר בכל קלעי הפאות וכן בקלעי המסך. כל מקטע של קלעים זקוק לעמודים משני צדיו, ומהזהות בין מספר עמודי פאת מערב לעמודי פאת מזרח המקבילה לו הכוללים בתוכם גם את עמודי המסך, מוכרח שיש למקטעי קלעים אלו עמודים משותפים. שיוך העמודים לקלעים מסוימים הוא בהתאם לתפקיד רוב העמודים, אולם העמודים בקצוות הם משותפים לקלעים שונים.
בשונה מבעיה זאת, שנפטרת באופן אחיד וסימטרי, יש לשים לב לחוסר האחידות, שתואר לעיל בפרק כו, בין מרווחי 50 לולאות יריעות המשכן שנפרסו על פני 28 אמות, לבין מרווחי 50 לולאות יריעות האהל שנפרסו על פני 30 אמות.