שמות

א, ח: אשר לא ידע את יוסף- שלא הכירו בימיו. כמו האמור בספר שופטים פרק ב על הדור שנולד בארץ "וימת יהושע… וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה' וגם את המעשה אשר עשה לישראל". המלך החדש אמנם לא הכירו, אבל עדיין הושפע מהמסורת המצרית שבנ"י מביאים ברכה ולכן יש להשאירם בכל מחיר.

א, יא: ויבן ערי מסכנות לפרעה- מסכנות הן בתי אחסון לתבואה, כמו שנאמר בדברי הימים ב "ויהי ליחזקיהו עשר וכבוד הרבה מאד ואצרות עשה לו לכסף ולזהב… ומסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר" (לב, כז-כח).
המצרים כפויי הטובה השיבו רעה תחת טובת יוסף. ברעיון שהגה לתועלתם הם משעבדים את בנ"י.
ואת רעמסס- ברעמסס יוסף הושיב את משפחתו (בראשית מז, יא), ושם הייתה עיקר ההתיישבות עד ליציאת מצרים בה יצאו מרעמסס (שמות יב, לז).

א, כב: כל הבן הילוד- פרעה בהתחכמויותיו שבר את העם באופן הדרגתי כדי למנוע התמרדות גלויה. בחירת פרעה להניח לבנות לחיות באה מפני שהן לא יגדלו להיות כח לוחם, ובאמצעות השארת חצי מהנולדים ישלה פרעה מבחינה רגשית את בנ"י שהם לא מושמדים לגמרי. ההחלטה על המיועדים להשמדה, הילודים, נעשתה כדי להשמידם לפני שההורים ייקשרו אליהם ויתייצבו להצלתם.

ב, א: וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי- ולהלן נזכרים בכינוי סתמי 'הילד', 'אחתו', 'בת פרעה', 'איש מצרי', 'איש עברי' ועוד… התורה מקפידה שלא לתאר את סיפורו יוצא הדופן של משה כמקרה מיוחד של איש נעלה משושלת נעלית אלא באופן אנונימי כדי לבטא שהעיקר בעיני ה' הוא כלל העם ומשה אינו אלא הכלי בידיו להצלתם.

ב, כב: גר הייתי בארץ נכריה- תחושת התלישות של משה, ללא ציפייה מסויימת, היא מרכזית בהוויתו. במצרים לא היו לו קשרים ספציפיים אליהם התגעגע. לא למצרים, שכבר הוברר שהעדיף את העברים על פניהם, כגון בחזרה על תיאור העברים כאחיו. מצד שני את העברים לא הכיר מקרוב והם מעולם לא קיבלוהו לאחד מהם.

ב, כג: וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה- שנוכחו שעבדותם אינה תלויה ברשעות המלך, אלא נמשכת אף אחרי מותו. מכך איבדו כל תקווה ונאנחו ביתר שאת.

ב, כד-כה: וישמע אלוהים את נאקתם ויזכר… וירא… וידע- מנקודת מבטם של בני העם, הצלתם נעשתה בידי משה. למרות ענוותנותו הרבה של משה, בני העם לא הצליחו להאמין בחשיבותם העצמית בעיני ה'. אחת מהמטרות המרכזיות של התורה היא להחדיר בבני העם את האמונה שה' משגיח עליהם ודורש ומצפה מהם.

ג, ב: וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה- הסנה משל לישראל, האש למצרים, ומלאך ה' הוא מי שמקיים את הסנה שלא יאוכל.

ג, ו: אנכי אלוהי אביך- בפתח דבריו ה' מזכיר למשה את זהותו כבן לעם ישראל.

ג, ח: אל ארץ טובה ורחבה- הארץ מתוארת באריכות בהתאם לרמת ידיעתו של משה שלא היה מחובר למסורת הייחולים של העם.

ג, יד: אהיה- מי שימצא בעתיד. כך נקראת עצמותו של ה'. ביחס לבני אדם הוא מכונה בשמו המפורש, שמתאר את מי שמכיל את ההוויה בעצמו וגורם להתהוותה בעתיד.

ד, ג: ויהי לנחש- האותות מסמלים את עצמתו חובקת הכל של ה'. אות הנחש מסמל את התנהגות עם ישראל כשה' מחזיק בו וכשמשליכו. לבדו הוא "עם קשה עורף", נחש. ברם כשה' מחזיק בו, כוחו סומך את השכינה בארץ.

ד, ו: הבא נא ידך בחיקך- הצרעת היא עונש אלוהי. אות הצרעת מסמל שרק ברצון ה' האדם יוכל להשתמש בגופו לכלכל עצמו.

ד, ט: והיו לדם ביבשת- האות מסמל כי רק ברצון ה' האדם יוכל להשתמש בטבע לפרנסתו. דמיונו למכה הראשונה בא לשם זיהוי ה' המכה את מצרים עם ה' שהתגלה אל משה ושלחו להוציא את ישראל ממצרים על מנת שיעבדוהו.

ד, י: לא איש דברים אנכי… כי כבד פה וכבד לשון- מוגבלות משה הטבעית היא ראיה שדבריו אינם נובעים מעצמו אלא הם דברי ה' ומתקיימים דברי ה' בפסוק יב "ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר".

ד, יא: מי שם פה לאדם- כניגוד לשימוש הנאות בפה באים אילם או חירש, ועיוור בא כניגוד לפיקח.

ד, יז: ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האתת- מטה הוא כלי הרועים להנהיג את הצאן. משה לוקח איתו את המטה למצרים לסמל עצמו כרועה של ישראל.

ד, כא: ואני אחזק את ליבו- לו ניתנה מכה אחת ארוכה פרעה היה נשבר ומשלח את העם. חיזוק הלב היה באמצעות ההפסקה בין המכות – "וירא פרעה כי היתה הרווחה והכבד את ליבו ולא שמע אליהם" (ח, יא). מקומה של יציאת מצרים בהיסטוריה, מעבר לשחרור ישראל, הוא פרסום ה' וצדקו בקרב הגוים – "בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ" (ט, טז). המצרים הכירו במעמד בני ישראל הקיים במשך דורות רבים וודאי ההרגל שחק אותם מוסרית והם לא ראו ביחסם לישראלים שום פגם מוסרי. עשר המכות באו לערערם ולעוררם לרשעותם. נדרש להביא את פרעה למצב קיצוני על מנת להציג לעין כל את רשעותו. באמצעות הפוגות החופש של פרעה בין המכות, הוצג לעיני כל יחס פרעה לישראלים במלוא כיעורו, שבשביל להמשיך להחזיק בהם בכפייה הוא לא חס אף על עמו הסובל ועבדיו הזועקים אליו "עד מתי". גם לפרעה מובן שהמאבק בינו לבין ה' וישראל הוא מוסרי ובשברו הוא מעיד "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (ט, כז).

ה, ב: מי ה' אשר אשמע בקלו- תגובת פרעה הראשונה לדרישה המוסרית שתאלצו לוותר על מרכיב כלכלי משמעותי שלו, עבדיו, היא קריאת תיגר על בעל הדרישה המוסרית, האל. המאבק של פרעה עם ה' נושא סממן כוחני ולכן למשל החרטומים מנסים, ברצון פרעה, לחקות את מכות ה', ולא לרפא אותם.

ה, כא: ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו- גם פרעה האשים את משה ואהרן מקודם בפסוק ד באמרו "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו". פרקנו מציג את הערבוב המוסרי ששרר בזמן ההוא לפני חשיפת המציאות המושחתת לאמיתתה בידי הקב"ה. מתוך השגרה השוחקת שהכהתה את הזעזוע מהעוולות החוזרים יום יום נוצר מצב שהאצבע המאשימה, אף של שוטרי העם, הופנתה לכיוון משה ואהרן.

מודעות פרסומת