סיכום חומש שמות

לאחר שבספר בראשית ההיסטורי פנה האל במיוחד אל יחידים, אל שלושת האבות, ספר שמות בא לתאר, בזמן הווה, את ימיה הראשונים של בחירת ה' בכל צאצאיהם כעם.

עבדות:

הספר עוסק לכל ארכו בחובתם של עם ישראל לאדוניהם. בתחילה ישראל היו משועבדים לפרעה. ה' שולח את משה להוציאם ממצרים, ולהביאם לעבדו, בקבלתם את מצוותיו ובהכנתם את מקום פולחנו ועבודתו הקבועה.

בהזכירנו עבדות, עלינו להיזקק לדיון, ולו קצר, בעניין החופש. השאיפה הנושנה וההצלחה של האדם החזק לעשות מהאדם החלש ממנו כלי למילוי רצונו הפיצה את משאלת החופש המוחלט מכל כפייה חיצונית. אך יש לזכור שתכלית המשאלה לחופש, כפי שגם הייתה מטרת החזק בדיכויו את החלש, היא מילוי הרצון. היכרות האדם עם רצונו היא אמפירית, וכפי שנוכחנו בסיפורי המבול ומהפכת סדום ועמורה, שיטת הניסוי והטעייה של האנושות לגלות את רצונה עלולה להשמיד אותה לבלי תקווה לתקומה. מאבק עם ישראל לחירותו לא יכול היה להיחתם ביציאתו מהשעבוד המצרי השלילי, אלא מוכרח היה להתוות אח"כ את הכוונתם אל רצונם החיובי.

עבדות לה' שונה לחלוטין מעבדות בשר ודם מצד תכליתה. פרעה ניצל את ישראל לרעתם, ואילו תורת ה' באה, באמצעות חינוך, ליצור חברה טובה ומלאת אושר. החינוך, ובמיוחד חינוך לחיי החברה, מוכרח להשהות את חופשיות הפרט, בכדי להביא לקראת נקודת מוצא עתידית טובה יותר לחופש.[1]

החברה בעם הנבחר:

בצדיק יחיד ישנם שני חסרונות עיקריים לעומת עם של צדיקים. 1. הצדיק מת בסוף ימיו. 2. לצדיק אחד אין השפעה של ממש על החברה שהוא בקרבה.[2] בחירת הקב"ה באבות נעשתה על מנת לבחור בזרעם אחריהם כעם בריתו, כאמרו באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח יט).

כיצד הקב"ה מייחד לו עם שלם? זוהי תימה מרכזית של ספר שמות בפרט ושל התנ"ך בכלל. מראשית הספר כבר קיימת הישות החברתית 'עם ישראל'. בזמן שעבוד העם, הספיקה שליחות משה בלבד לשם תיווכם עם ה'. אך בהיותם חופשיים, משא העם היה כבד מדי עבור כתפי משה לבדו, ובעצת יתרו הוא הקים היררכיה של שופטים ברמות שונות על כל העם. את יסודות התורה, עשרת הדיברות, הקב"ה אף הודיע במעמד הר סיני לכל העם.

החסרון העיקרי בעם של צדיקים, לעומת צדיק יחיד, הוא שאין כלל העם יכול להיות אחיד בצדיקותו. בזמן שמשה קיבל את התורה, העם חטא בעגל הזהב. האל הציע למשה לעשותו לאב גם הוא, ולטפח מחדש את עם ברית ה' מצאצאיו. לא רק שמשה סירב להנות לבדו מפירות זכויותיו, הוא גם נחלץ להתחנן למען העם ואף גייס לתחנוניו את זכויות האבות.

רעיון הערבות החברתית בו דגל משה, הוא הבסיס להתקיימות חברת העם המאוחד. רבות ממצוות התורה באות להסדיר את היחסים החברתיים בחברה תקינה. לאחר מעמד הר סיני באה פרשת משפטים לפני עליית משה לראש ההר, בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה. שלימות בחיי השגרה קודמת להידבקות בדרכי הקדושה המתקדמות.

הפולחן:

על זמן עליית משה לראש הר סיני איננו יודעים אלא את הדברים המתוארים לנו החל מפרשת תרומה. אין התורה מדברת כלל על קורות משה, אלא רק על הדברים הנוגעים לכלל העם בדימויים התמידי עלי אדמות (באמצעות הפולחן באוהל מועד) את המפגש של משה עם ה' בראש ההר.

לאחר חטא העגל הובררו הפערים שבעם והצורך בהיררכיה כדי לכוון את כלל העם לטוב. העם, כיחידה אחת, נעזר בעבודתו את ה' בשליחיו הלויים ובראשם הכהנים. המשכן הוא מעין בית למען שמירת התורה (הארון), דרך כיבוד הכהנים (השולחן והמנורה), דרך עבודת ה' בהקטרה (שני המזבחות).

הכפרה:

יחד עם הדרישות המוסריות הנעלות המופנות אל כלל העם, עולה החשש המוצדק שיקרה ויעברו על המצוות ויחטאו. עיקר הפולחן בא להביא כפרה הנותנת לחוטא לשוב לדרך הישר. נושא הכפרה, שהחל אצל יוסף, הוא ייחודי לתורה ונעדר בשאר תרבויות העולם העתיק. עובדי אלילים חילו את פני אלהיהם בבקשות לעתיד, אמנם מעולם לא ביקשו כפרה על העבר. הכפרה באה לידי ביטוי בספרנו (כמו גם לכל אורך ספר ויקרא) במקומות רבים, ביניהם: מחצית השקל כופר נפש, תפילת משה לה' שיכפר על חטא העגל, י"ג מידות העוסקות במידות הרחמים של ה' עם ברואיו. ייתכן שזו הסיבה לשימוש בהקשר למשכן במילים 'כפורת', 'מסך' ו'נסכים' (שמשמעותם כמו 'כפר', לסוכך על משהו בפני משהו אחר).

[1] בכניסה לארץ, לאחר חמישה חומשי תורה, יחד עם דעיכת החינוך בידי ה' יגדל חופש העם. מגמה זו תתגבר בימי חתימת התנ"ך.

[2] לשם ההשפעה על הסביבה דרושה עדה של עשרה, כגון עשרת המרגלים שהיטו את דעת כל ישראל על אודות אפשרות כיבוש כנען. ולכן הפסיק אברהם לבקש על סדום כשנודע לו שאין בעיר עשרה צדיקים.

מודעות פרסומת