משפטים

יש דמיון רב בין חוקי פרשת משפטים לחוקי חמורבי. לכן כתבתי הערות לחוקי חמורבי כנספח לפרשה.

כא, ו: ורצע אדניו את אזנו- אונקלוס מתרגם "ית אודניה". גם באוגריתית המילה אדנ מייצגת אזן. המילה 'אזן' דומה ל'אדון'. העבד כפוף לאדונו בעיקר בכך ששומע לו. רציעת אזנו נותנת מום באזנו לבטא שלא שמע לאדונו האמיתי. כפי שדרש רבן יוחנן בן זכאי: "אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב, תרצע. ואם מכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע." לעניין הרציעה מתאימה הדרשה השנייה יותר מהראשונה מפני שנרצעת אזנו של העבד רק כשהוא מבקש להישאר בעבדות.

כא, יד: מעם מזבחי תקחנו למות- כוחו של הצדק שריר בכל מקום וגם העבודה הקדושה (המרוחקת עד מאוד ממושג המוות) לא תציל את החייב. עם זאת, יש לשים לב שההריגה לא תתבצע שם אלא רק יוקח משם. במקרה יואב בן צרויה שהחזיק בקרנות המזבח, אכן בניהו בן יהוידע קרא לו לצאת לפני שיהרגהו. אולם משהלה סירב, בניהו הרג אותו שם במצוות שלמה.

כא, טז: גונב איש ומכרו- הרתעה חמורה כנגד העבדות אליה היו רגילים בעולם. יש פה קביעה נחרצת עם עונש מרתיע ביותר – ישראל לא יהו עבדים!

כא, כב: ונתן בפלילים- בתורה יש הפרדה ברורה בין חיים לרכוש. לבד מעבד שנחשב לרכוש בעליו, אין תשלום ממון על איבוד חיים. במקרה שלנו יש תשלום מפני שעובר אינו נחשב חי.

כא, כג-כד: ונתתה נפש תחת נפש. עין תחת עין- להלכה, לבד מעונש הרוצח שנשתמר כפשוטו, בשאר האיברים העונש פורש כעונש ממוני. רמז לשינוי זה הוא המילה 'תחת' שמסמלת גמול. לפי הפשט, נראה שהגמול הוא לאשם שנענש רע כרשעתו. אך מי שהפסיד את עינו לא מרוויח דבר מכך שמוציאים למכה אותו את העין. הפירוש ההלכתי בא לפרש את הגמול כמכוון לפצוע שמקבל כסף כפיצוי, חוץ ממקרה "נפש תחת נפש", שם לא יוכל לקבל פיצוי כספי והדין חוזר לפשטו. אמנם בעדים זוממים, העונש מפורש בתורה ללא השימוש במילה 'תחת' "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו… ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן…" (דברים יט). גם בחוקי חמורבי מופיעים חוקים דומים כגון חוק 196, "אם איש הוציא עין לאיש אחר יוציאו לו עין". נראה שההלכה השתנתה כפי הדעה בגמרא שבתחילה דנו כפשט הפסוקים ובתקופה מאוחרת יותר נימנו בית דין ושינו את העונש לקנס כספי. בספר שופטים (א, ו) ובשמואל (ב, ד, יב) עוד מוזכרת ענישה בקטיעת איברים. עם הזמן התעדנה החברה האנושית וכבר לא היה מקובל לקצוץ איברים של פושעים ובהתאם לכך שינו את הדין.

כא, לז: כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו- מזכיר פרט נוסף (וטבחו או מכרו) שנראה נפרד ופחות בחומרתו מהפרט הראשון (יגנב). דומה למקרה המתואר בפרשת 'כי תצא' "כי ימצא איש גנב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו". המשותף לשני הדינים הוא שעוסקים בגניבה, שימוש ומכירה ובשניהם העונש נראה מוגזם לעומת חומרת החטא. במקרה בו הגנב הספיק לטבוח או למכור את גזילתו יהיה קשה מאוד לתפסו וכדי למנוע זאת היה צורך בהרתעה רבה.
חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה- על הצאן משגיח הרועה באופן הדוק יותר מאשר שמשגיח על הבקר, וגניבתו פחות שכיחה. לכן העונש מוגדל בבקר יותר מן הצאן.

כב, ב: אם אין לו ונמכר בגניבתו- אין להתייחס אל אבדן חירותו של הבא במחתרת כעונש גדול בגלל עניו, שכן בלילה כלל לא היו לו דמים אם הוכה ומת, ולאחר זריחת השמש הרי שהעבדות היא שיפור במצבו.

כב, ו-יד: מבחינה היסטורית, מקרי העברת הבעלות באופן חלקי וזמני, הטבעיים הקדומים שנוצרו היו של שומר חינם ושואל, בהתאם לצורך הנזקק ויחסיו עם חברו. הישנות בקשות השכנים לשאילה או לשמירה שוב ושוב אף במצבים בהם לא היה נוח לצד השני הובילו להתמקצעות וכניסת מנגנון השכר כתגמול לאי הנוחות, ובהמשך להתמקצעות והתמסדות שומרי השכר והשוכרים כתחליפים לשומר חינם ושואל בהתאמה. הדרישה לשכר אם כן קשורה בהתמקצעות. גם כיום אנשים מרוויחים פרנסתם ממקצוע מסויים, ובשאר תחומים אינם חושבים לקחת שכר על טובה חריגה וחד פעמית אף אם הטובה גדולה ועמלה מרובה.
ההלכה הנלמדת מהפסוקים להלן בנוגע לנזקים בזמן שהטובין בידי השומרים היא ששומר חינם פטור מכל נזק לבד מפשיעה, שומר שכר חייב גם בגניבה ופטור רק מאונסים, ושואל חייב בכל הנזקים שנעשו ברשותו לדבר המושאל. בנוגע לשוכר, מפורט בפסוק יד שאינו חייב באונסים, ויש מחלוקת לגביו אם חיוב שמירתו הוא כשומר חינם או כשומר שכר. לפי הקו המנחה שמידת השמירה תתחייב לפי כמות הצדדים הנהנים, בשומר חינם ובשואל רק צד אחד נהנה ואילו שכיר הוא כשומר שכר ששניהם נהנים. לפי זה תהיה חובת שמירת השוכר כשומר שכר. מאידך, אם נתייחס למידת האחריות על שמירת הטובין עבור בעליהם, הרי שבשומר שכר הבעלים שילם כדי ששומר השכר ישמור על רכושו מכל משמר, ואילו בשוכר, כשומר חינם, הבעלים לא שילם כסף המיועד לשמירה מופלגת. לפי זה תהיה חובת שמירת השוכר כשומר חינם.

כב, ח: אשר ירשיען אלוהים ישלם שנים לרעהו- ישלם השומר אם נמצא גנב, או ישלם בעל הבית אם נמצא כעד זומם שבא לחייב את השומר לשלם לו כגנב.

כב, יא: ואם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו- כבר נאמר בפסוק ז "אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". הפירוש הפשוט ביותר הוא הפירוש המסורתי שאלו הם שני שומרים שונים. פסוקנו מדבר בשומר שכר ופסוק ז בשומר חינם.

כב, יד: אם בעליו עימו לא ישלם- אם בעליו עמו, השואל נעשה כשאר שומרים שפטורים מאונסים. הסיבה לחייב באונסין בשואל היא משום שבזמן השאילה יצאה רשות החפץ הנשאל מהבעלים לגמרי. במקרינו, בעת המוות של הבהמה עדיין מורגשת רשותם של הבעלים עליה מפני שהם נוכחים, ואם כן אין זו שאילה גמורה. בדומה לסתם שוכר שפטור מאונסים מכיוון שעדיין הבעלים נהנים מהבהמה (מדמי השכירות שלה), ולכן היא עדיין נחשבת ברשותם ובאחריותם במידת מה.

כב, יז: מכשפה לא תחיה- אולי פסוקנו נסמך לפסוק טז, לרמוז לאב שלא ימנע מלחתן את ביתו (ובאין תחליף, אף עם מי שפיתה אותה), מפני שנשים רווקות, שעליהן להרוויח לחמן, עלולות להתפתות לעסוק בכישוף.
בשביל ישראל, היחס בין מכשפה לנביא היה כיחס עבודה זרה לעבודת ה'. ההליכה למכשפה נבעה מחיפוש תחליף לקיום מצוות ה'. "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלוהיך. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך אליו תשמעון" (דברים יח יד-טו). למשל שאול בא אל בעלת האוב מפני שחטא וה' לא ענה לו.

כב, כד: כנשה לא תשימון עליו נשך- חילופי אותיות 'כנשה' – 'נשך'.

כב, ל: ואנשי קדש תהיון לי- קדש מציין פרישות מהעולם הזה. הדרישה מישראל להיות קדושים נאמרת תמיד בפרישות מהתשוקות העוצמתיות של האדם הכובלות אותו ביותר בעולם הזה, עריות ומאכלות אסורות.

כג, ב: ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת- אכן הדין נקבע לפי דעת רוב הדיינים, אך את בדיקת הרוב יש לעשות באופן הוגן רק לאחר שמיעת דעות כולם. לכן בזמן חז"ל היו מדברים הדיינים בבית דין לפי סדר מהקטן לגדול כדי למנוע את השפעת סדר הדוברים על הדין.
בד"כ מסתבר שהרוב צודק יותר. אולם אין זו הסיבה היחידה לכלל ההלכתי בפסוקנו (כפי שמוכח מסיפור נידויו של רבי אליעזר לאחר המחלוקת בתנורו של עכנאי). הסיבה העיקרית היא שהרוב יותר מזוהה עם הציבור ובכך יש השפעה יותר לרוב של בינוניים על פני חכם מופלג אחד (וראה מה שכתבתי על בירור מניין הצדיקים בסדום בפרשת וירא).

כג, ד: שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו- כסגנון של הרבה פסוקים הבאים לרבותא. יש לכבד את ממון בני העם, אף את של האויב, ולהמנע מלהזיק לו ואף חובה להשיב אליו את אבידתו.

כג, ה: כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו- יתר על התועלת שבהשככת השנאה, מטרת המצווה היא לצמצם את היקף מושאי השנאה. גם אם הבעלים שנוא, אין להשאיר את החמור לסבול. בדומה לכך אין מענישים את בני המשפחה על חטאי קרוביהם, ואין משמידים את עצי הפרי של האויבים.

כג, ו: לא תטה משפט אבינך בריבו- מצוות הצדקה מכוונת ליחיד לפי יכלתו ורצונו. אין בשום אופן לערבב שיקולים לפיה יחד עם עקרון הצדק בבית הדין.
'אביון' משורש 'אבה' שמשמעו רצון, תאוה. אביון הוא מי שחסר לו תדיר ותמיד הוא משתוקק למשהו. בדומה לכך, 'אביונה' היא תאות המין שלעולם לא מסופקת.

כג, ח: כי השחד יעור פקחים- הפסוק מדבר באיסור לקחת שוחד כדי להצדיק את הצדיק, שאחרת לא זה היה הנימוק.

כג, יא: והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה- כמצוות שבת בפסוק הבא, גם מצוות השמיטה מפתחת מידות טובות בנפש האדם. הן מרבות שלום בעולם ומפנות את זמנו של האדם להינפש.

כג, יט: לא תבשל גדי בחלב אמו- בעלילה האוגריתית 'הולדת האלים הנעימים והיפים' מוזכר קרבן זבח של גדי בחלב. כנראה זהו מנהג עובדי עבודה זרה שהתורה הרחיקה. בנוסף, כמו שאר איסורי כלאיים בא לשמור על ההפרדות בין הדברים השונים שברא ה' למינם ובין יחס האדם אליהם.

כג, לג: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש- העבודה הזרה הייתה הסכנה העיקרית של היהדות בתקופתם מפני שהיא מבטלת את ייחוד ה' והכרח החובה לקיים מצוותיו. זו הסיבה העיקרית למלחמה הגדולה בעובדי העבודה הזרה בארצנו. כמו שאמרו חכמים "הרחק משכן רע" ש"אוי לרשע ואוי לשכנו".

כד, טו: ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר- להבנת סדר האירועים נעיר כי משה התחיל לעלות בהר ושם היה מכוסה בענן ששה ימים. באותו זמן כבוד ה' שמראהו כאש שכן על ההר. ביום השביעי ה' קרא למשה אל ראש ההר.

כד, יז: ומראה כבוד ה' כאש אוכלת- הפגישה עם האלוהות במקומות רבים היא בצורת ענן ואש, שני היסודות השמימיים מבין ארבעת היסודות. האש יותר שמימית ויותר מזוהה עם ה', כגון כאן שהענן רק מכסה את ההר ואילו מראה כבוד ה' הוא כאש אכלת בראש ההר. הדימוי לאש הוא גם מבחינתה הקטלנית עבור הקרב אליה, כמו האל שאמר "לא יראני האדם והחי", "לא אעלה בקרבך… פן אכלך".

כד, יח: ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה- ומה עבר עליו בהר, זאת אין התורה מספרת לנו. כל שהיא אומרת לנו מכאן ועד לירידתו לאחר חטא העגל, על אודות ציוויי המשכן, שמשחזר, במידת האפשר על פני האדמה, את המפגש עם השכינה.

מודעות פרסומת