כי תשא

בפרשת תרומה נצטוו בבניית המשכן הנכבד. בפרשת תצווה נמסרו ציוויי עבודת המשכן שבכל יום ובכך נכלל גם ציווי בגדי הכהנים, עובדי הקודש, וקרבנות המילואים. בפרשתנו מצווים לאחרונה על משמשי המשמשים של המשכן שהשימוש בהם נעשה בראשונה. אלו הם: כספי מחצית השקל שבאים לממן את עבדת אהל מועד, הכיור ושמן המשחה שמכשירים את הכהנים והכלים לקראת העבודה, והכנת הקטורת שנעשתה מראש לזמן מרובה.

ל, יב: כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם- הכתוב מכוון לציווי לצורך השעה, שבא לממן את אדני הכסף ואת ווי העמודים וציפוייהם, כמתואר בפרשת פקודי (לח, כז-כח). הלשון 'כי תשא' היא כללית, וממנה למד יהואש שגיוס תרומת מחצית השקל אפשרי גם בזמנים אחרים וכך יישמו בזמנו. לימים נקבעה מגבית מחצית השקל מדי שנה, כמתואר במשנה במסכת שקלים (להרחבת הדיון בדבר השתלשלות הגבייה במשך הדורות ראה פירושי למלכים ב פרק יב).
ונתנו איש כופר נפשו- מפקד נעשה לרוב לצורך צבאי להערכת הכח של העם. בצבא הרומאי אף היו יחידות שכונו numerus (=מספר). הערכה חומרית שכזו, בה כל איש נחשב למעט כח ותו לא, נעשית, כדי לשמור על כבוד האדם, בעקיפין באמצעות מתן תרומה לה' שלו המלחמה, כאמור "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש" (דברים כג, טו).

ל, יח: כיור נחושת- צורת הכיור לא כתובה במפורש, אך עבר במסורת שהכיור היה עגול. שאר כלי המשכן וגם המשכן עצמו היו מרובעים. זויות ישרות אינן מצויות בטבע, אבל הן מתאימות יותר לסדר ולפיכך השתמש בהן האדם. מכאן המרובע מייצג את מלאכת האדם, לעומת העיגול המייצג את הטבע. ככלל, עבודת ה' במשכן באה מצד האדם ולכן המשכן וכליו מרובעים. הכיור עגול משום שהמים המטהרים שבו מייצגים היוולדות טבעית מחדש.

ל, כ: ירחצו מים ולא ימתו- טומאה וטהרה נובעים מייצוג מוות וחיים. המים מטהרים מפני שתנועתם הבלתי פוסקת מייצגת חיים. תנועה היא בעצם מהות החיים. ההיטהרות נעשית ע"י היטמעות בטבע והיות מוקף במים כהיוולדות מחדש.

ל, כה: שמן משחת קדש- השמן מקדש ומבדיל משום תכונתו שעומד לעצמו בטהרתו ואינו מתערבב עם נוזלים אחרים. תכונה זו שלו מתאימה למשיחה בו כדי לסמל את הבדלת הקודש מהחול.
בנוסף לאמור לעיל בדבר תכונתם העצמית של מים ושמן, שניהם מנקים את הבא במגע איתם ובכך מסמלים את מחיקת העבר. כיום נפוץ השימוש למטרת ניקוי בתחליב, שהוא חומר המשלב מים ושמן יחדיו כדי להנות מיתרונות הניקוי של שניהם (נקרא תחליב משום שבחלב יש מים ושמן מעורבבים).

ל, לה: קטרת- עבודת הקטורת תוארה כבר יחד עם עבודת המנורה. ונזכרת שוב בפני עצמה בסיום עבודת המשכן, כשם שמזבח הקטורת הוזכר בסיום ובנפרד משאר הכלים, מפני שעבודת הקטורת היא הדקה והרוחנית ביותר בתוך עבודות המשכן, והיא מייצגת את תכלית כל המשכן בהתקרבות ישראל לה'. בגמרא מתארים את הקטורת כמייצגת את עם ישראל, ומעירים שהחלבונה, שריחה רע, מועילה לקטורת בעירובה עם שאר הסמים והיא מייצגת את רשעי עם ישראל. זוהי תכלית המשכן, לחבר את כלל ישראל בפולחנם אל אביהם שבשמים.

לא, ז: את אהל מועד ואת הארון- בסדר ציווי הדברים כאן מפי ה', ובסדר העשייה של בצלאל, בא האהל לפני הכלים, ומזבח הזהב בא לפני מזבח הנחושת, מתוך צורך פרקטי ומסודר, ואילו עד כה סדר התיאור היה לפי חשיבות, מהעיקר לתפל.

לא, ח: ואת השלחן… ואת המנרה… ואת מזבח הקטרת- "ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה" (מלכים ב ד, י). הכלים ששמה האישה השונמית לאלישע הם כלי הבית הבסיסיים. למעשה, גם המשכן הוא כבית ובו כלים אלו. מפאת קדושת המשכן, שאוסרת לשבת או לשכב בו, אין צורך בכסא או מטה. אך יש בו שולחן לאכילה ומנורה לראות בחושך. המזבח הוא "השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב) המתווסף על השולחן למאכל האדם (הכהנים). לפי סדר מקומם הפנימי של הכלים, שמעיד על חשיבותם, נלמד שהמשכן הוא בית לתכלית שמירת התורה. התורה נשמרת באמצעות כיבוד הכהנים, שהדרך לכיבוד זה מתחילה בהכוונת הלב לה' באמצעות פולחנו בהקטרה.

לא, יז: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ- מלבד ציווי המשכן שנאמר למשה בהר סיני, נאמר כאן בסמוך גם ציווי השבת. כפי שהמשכן בא כדי שבנ"י ידבקו בה' אף הנימוק כאן לשמירת השבת היא הידבקות בדרכי ה', ששבת ביום השבת לאחר הבריאה. ציוויי המשכן כללו מלאכות רבות, אשר על עשייתן הופקד בראש בצלאל שהיה בקיא "בכל מלאכה", ובשבת נאמר "לא תעשה כל מלאכה". מסמיכות שתי הפרשיות המנוגדות הללו למדו שהמלאכות שנעשו במשכן הן המלאכות שאסורות בשבת.

לב, א: קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו- חטא העגל מפריד בין אמירת דברי הפרשות האחרונות למשה לבין אמירתו אותם בסוף פרשתנו לישראל, להראות עד כמה בני העם לא היו מוכנים לקשר ישיר עם ה'. העם מוכרח להיררכיה דתית. בניגוד לפרשת יתרו שהדגישה את מעלת השכבות הנמוכות בעם, פרשתנו מדגישה את הצורך בכפיפות לשכבות הגבוהות.

לב, ב: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, בניכם ובנתיכם- מכך שאהרן לא נענש על עגל הזהב ודאי שלא התכוון לרעה. במקומות אחרים בתנ"ך שבני ישראל פורקים את נזמיהם הכוונה היא לשם הכרתת העבודה הזרה. יעקב אמר אל ביתו "הסרו את אלהי הנכר", והם נותנים לו את "הנזמים אשר באזניהם" (בראשית לה). גדעון, במלחמתו בעבודה הזרה, ביקש מישראל את נזמיהם ועשה אותם לאפוד, אך מחשבתו לא התקיימה ובנ"י זנו אחרי האפוד. אולי כוונת אהרן הייתה כשל גדעון. ואם נעיין שוב בדברים, העם נקהל על אהרן מתוך צורך לפולחן אלוהים מוחשי, וכך מתרץ אהרן למשה "אתה ידעת את העם כי ברע הוא". אהרן ניסה כמיטב יכולתו לכוון את העם אל ה', ולאחר דבריהם על האלהת העגל הוא בונה מזבח וקורא "חג לה' מחר". אולי אילו אהרן לא היה מוביל כלל את העם ברעתו, העם היה עושה מעשים חמורים עוד יותר.

לב, ד: אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים- במעמד הר סיני, ישראל הזדעזעו לשמוע את ה' מדבר עימם וביקשו ממשה לעמוד בתווך ולומר להם הוא את דבר ה'. הם התקשו לקבל עבודת ה' ישירה ללא מתווכים. כשחששו שאיבדו את משה, הם ביקשו להם אלוהים ארציים ומוחשיים "אשר ילכו" לפניהם, שיתווכו בינם לבין האל. העגל בא להחליף את משה אשר העלם מארץ מצרים.

לב, יב: למה יאמרו מצרים- ה' בחר בעם ישראל לעבדו כנציגו בעבור שאר העולם, שיהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אחת ממטרותיו הנשגבות היא קידוש ה' בפני כל הגויים, והריגתם עלולה חלילה לגרום לחילול ה'.

לב, יג: זכר לאברהם ליצחק ולישראל- משה לא קיבל את הצעת ה' אליו לכלות את העם ולעשות אותו לגוי גדול, אלא התפלל כנגדה ואימץ את קשירת גורלו האישי עם גורל העם. זהו ביטוי לעיקרון החסד שהחזק מתאחד עם החלש ועוזר לו בהתמודדות עם מגרעותיו. כאן משה קושר את שלושת האבות עם בני ישראל ומגייס את זכויות הראשונים כנגד חטאי העם.

לב, יט: וישבר אותם תחת ההר- אין שום ערך ללוחות המעידות על הברית כאשר עם ישראל עובר על הברית בעת הינתנם, ומשום כך משה שבר את הלוחות.

לב, כו: ויאספו אליו כל בני לוי- נראה שהכרותם של בני לוי עם משה ומשפחתו סייעו בידם לייחס את כל הניסים שקרו להם לה' בלבד, ומראש לא תלו הרבה במשה כמתווך.

לב, לה: ויגף ה' את העם- מאז בריאת האדם, הקב"ה נמנע לרוב מהתערבות בעולם, כדי לאפשר לאדם חופש פעולה. במקרי חוסר תקווה קיצוניים של האנושות, במבול ובסדום ועמורה, ה' התערב והשמידה. למניעת שחיתות האנושות ה' בחר לחנך את עם ישראל כמפיצי תורתו. בתקופת החינוך ה' הגיב במהירות לפשעי ישראל ולפיכך גבר הסיכון להם "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך" (לג, ג).
האזהרה והפחד מנקמת ה' בפושעים הם חוט שוזר בקוראן ויסודות מרכזיים בעבודת האל המוסלמית. בקוראן מוזכרים במקומות רבים סיפורי ענישת ה' את דור המבול ואת אנשי סדום ועמורה ועוד שבטים ערבים שאין לנו ידיעות אחרות עליהם.

לג, א: אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב- כאן הודיע ה' שקיבל את טענת משה לכפר על חטאי העם באמצעות זכויות האבות.

לג, ג: לא אעלה בקרבך… פן אכלך בדרך- הסמיכות מעצימה את רגשות הקשר, לחיוב או לשלילה. בעברית, שורשים המורים על קרבה אף משמשים לרוב ללא הבחנה ליחסי חיבה ואיבה גם יחד: קרב, נשק, נגע, פגע, קשר.

לד, א: פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים- עם ישראל הוכיח שאיננו מסוגל לעבוד את ה' כראוי ללא מתווך ולכן כך יהיה. לוחות הברית השניים נעשים ע"י משה ואינם מעשה אלוהים. בהמשך משה גם מידמה לאלוהים שקורן עור פניו וגם אליו בני ישראל יראים מלגשת.

לד, י: נגד כל עמך אעשה נפלאות- הניסים הם מעשה ה' והמנבא אותם, כנראה עפ"י ה' הוא מנבא, לכן ניסים הם חלק מרכזי בפעולת הנביא להודיע שהוא עושה רצון ה'. צד נוסף בניסים הוא התועלת שבהם המוכיחה כי ה' מרוצה ממעשי הנביא ומסייע לו מעל לדרך הטבע.
הניסים הם החוט השוזר של סיפורי ישוע בברית החדשה והם הבסיס לאמונה בישוע.

לד, יב: פן תכרות ברית ליושב הארץ- אחרי שהעם נוכח בקלותו לחטוא, כאן הוא מצווה להרחיק עצמו גם מהפיתוי לחטוא.
היחס המקבל של העם לגר התושב נזכר פעמים רבות בתורה. לפי ההלכה אין מקבלים גר תושב אלא בזמן שעם ישראל בארצו, על אדמתו לשבטיו. אם יישארו גויים בארץ מבלי שהעם ממוסד עליה, עלולה להיות להם השפעה תרבותית. בתקופת ההתנחלות, בני שבעת העממים לא היו יכולים להתבטל לתרבות הישראלית ולכן לא התקבל כגרים תושבים.

לד, יח: למועד חודש האביב- המשמעות העיקרית של תקופות השנה הייתה מחזור החקלאות השנתי. מאוחר יותר נקראו העונות בעברית על סמך שמות אלו. 'אביב' הוא גבעול וזה הזמן בו החיטים מבשילות באביהן. 'קיץ' הוא זמן אריית התאנים ומשמעותו העיקרית היא תאנים בשלות, ובאופן משני נקראים כך גם שאר פירות העונה. 'חורף' הוא הזמן בו הצומח מת. משמעותו היא מוות, כגון בשירת דבורה "זבלון עם חרף נפשו למות" (שופטים ה יח). 'סתיו' הוא תרגום של חורף בארמית.

לד, יט: פטר שור ושה- שור ושה הם חיות הבית של עם ישראל המיושב בארצו. לגמלים כבר אין מקום במשק הבית של העם כמו שהיה בתקופת נדודי האבות. לחמורים נותר מקום מועט לשם נשיאת משא השימושית לפעמים גם במגורי קבע ולכן קיים בהם דין פטר חמור.

לד, כ: ואם לא תפדה וערפתו- על שם העריפה קרוי האיבר 'עורף'. שם 'עריפה' קדם לשם האיבר 'עורף' וראיה מכך ש'ערף' דומה לשורשים העוסקים במוות, 'ערב' (המדבר נקרא ערבה), 'חרף' ו'חרב'.

לד, כא: וביום השביעי תשבות- נראה שעניין שבת נזכר כאן בתוך שלושת הרגלים להשוות בין איסורי המלאכה שלהם.
בחריש ובקציר תשבת- חריש וקציר מייצגים את עיקר עבודות האדמה, כמו בדברי יוסף "ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר" (בראשית מה ו). ובפסוקנו הכוונה היא שיש לשבות גם אם זהו זמן מלאכה.

לד, כח: עשרת הדברים- עשרת הדיברות בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן מחולקים לעשר פרשיות. החלוקה לפרשיות עתיקה מאוד והיא מכללי כתיבת ספר תורה. הפרשיות מחולקות בצורה שונה מהחלוקה המסורתית לדיברות השונים. 'אנוכי' ו'לא יהיה לך' כתובים באותה פרשייה, ואכן 'אנוכי' הוא יוצא דופן בחלוקה המקובלת במסורת מכיוון שהוא מציין עובדה ואינו ציווי. שאר הדיברות חלוקים לפרשיות לפי החלוקה המקובלת לבד מהדיבר האחרון, 'לא תחמוד', המחולק לשתי פרשיות. בפרשיה השניה יש חזרה על המילים 'לא תחמוד' (ב'ואתחנן' כתוב 'לא תתאוה'), אמנם החלוקה בין איסורי החמידה בשתי הפרשיות שונה ב'יתרו' וב'ואתחנן'.

לד, ל: ויראו מגשת אליו- הפחד מהאלוהי היה מצוי מאוד. 'אל' בעברית הוא בראש ובראשונה כח. כבדברי לבן "יש לאל ידי לעשות". היראה מהכח ומהשימוש לרעה בו, שקרוי 'אלה', הם היסודות לאמונה באל הדין.

לד, לד: יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל- בנוסף לכל הניסים שחולל משה עד כה, כעת לעם ישראל הייתה ראיה מתמדת, בעת דברו עימם, שהוא מדבר בשליחות ה'.