יתרו

יח, יא: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם- יותר מאשר מכח ה', יתרו התפעל בעיקר מצדקת ה' שהתבטאה בכך שהעניש את המצרים מידה כנגד מידה.

יח, יט: עתה שמע בקלי איעצך- עצת יתרו המעשית קשורה קשר הדוק למעמד הר סיני שיתואר בהמשך הפרשה בכך שגם היא סייעה להפיץ את ידיעת התורה והשפעתה בקרב כל העם.

יח, כא: שרי מאות שרי חמשים- בתוך תיאור הסדר ההיררכי, מפליאה הופעת שרי החמישים שמערערת את היחס של שר כנגד כל 10 אנשים. אך אין צורך בתמיהה זאת מכיוון שאופי העבודות בדרגות השונות לא היה אחיד. בדרגות הגבוהות הבעיות מגיעות בקביעות רבה יותר, לעומת שר עשרה שלפעמים ישב בטל זמן רב. ייתכן שאצל שרי המאות היה עומס העבודה הרב ביותר ולכן נוספו שרי חמישים להפחית מעומסם.
גם השרים היו זקוקים עבור עצמם לשרים עליהם, שהרי מה שלא הצליחו לשפוט בשביל הבאים אליהם גם לא היו יכולים לשפוט עבור עצמם. אך השררה מחייבת סדר ולא יתכן לפצל סמכויות של שר עשרה אחד לשני שרי חמישים. לכן לא ניתן להבין את המספרים בשמות דרגות השרים כמדוייקים. אם נניח שתחת שר עשרה היו 10 אנשים יוצא שתחת שר אלף היו 1130 אנשים (אלף אנשים פשוטים יחד עם מאה שרי עשרות, עשרים שרי חמישים ועשרה שרי מאות). במשנה במסכת סנהדרין (א ו) נשאלת השאלה כמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין של 23. דעת תנא קמא היא שעיר בת 120 תושבים חייבת סנהדרין. דעתו נתקבלה להלכה והגמרא בפירוטה מיהם 120 התושבים כוללת בתוכם את 23 חברי הסנהדרין. רבי נחמיה חולק על תנא קמא וסובר כי לשם סנהדרין קטנה נדרשים בעיר 230 תושבים כנגד שרי עשרות. אם כן, 23 שרי עשרות יחד עם אנשיהם כוללים 230 אנשים, ויוצא שתחת כל שר עשרה היו 9 אנשים בלבד. לפי זה, השרים הגבוהים קרובים יותר למספר שמם. תחת שר אלף יש 1030 איש בלבד, ולא 1130.
במגילת מלחמת בני האור בבני החושך, שנמצאה במערת קומראן ומתוארכת לימי בית שני, נכתב קטע הקשור לשתי הבעיות שהבאתי לעיל. נכתב שם בטור ד: "יכתובו… את שם שר האלף ואת שמות שרי מאיותיו… ואת שם שר המאה ואת שמות שרי עשרותיו… ואת שם שר החמשים ואת שמות שרי עושרותו… ואת שם שר העשרה ואת שמות תשעת אנשי תעודתו". לעניין שרי החמישים, ממקור זה לא ברור מקומם בתוך שרשרת הפיקוד (שהרי אין שרי המאות מתייחסים אליהם אלא אל שרי העשרות, פקודיהם). לעניין שרי העשרות, רואים שגם דעת כותב המגילה היא, כפי שהראיתי לעיל מדברי הגמרא, שתחת שר עשרה נמנו 9 אנשים בלבד.

יח, כב: ושפטו את העם בכל עת- נוכחות המשפט הרבה בחיי העם היא תופעה מדהימה. מאז ומעולם, ובעבר יותר מהיום, החוקים החמירו בענישה יותר מחומרת הפשע על מנת ליצור הרתעה אצל הפושע על אף שלפעמים הוא עשוי להצליח להתחמק מלהיות מועמד לדין. ביהדות, תופעה זו מצומצמת ביותר. ראשית, המשפט מצוי מאוד ולכן יכול היה להיות יותר מתון. שנית, מתוך אמונה שאסור להכתים את מערכת המשפט ויש להימנע בכל מחיר ממקרה בו השופטים, שקיבלו את סמכותם הרבה בשם תורת האל, יעשו עוול.
ברורה לכל התועלת הרבה של החיים בצל המשפט בהגנה מפני הפשעים הגדולים, אם כי תועלת זו נוגעת לפי רוב רק ליחידים. אמנם המשפט מועיל אף להמון העם בכך שמביא את הצדק גם לכל סכסוך או ספק מזעריים שעלולים להביא לאיבה בין האנשים.

יט, ט: בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם- כמו לאחר הצלת העם מהמצרים בים סוף שם נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", גם אחת ממטרות מעמד הר סיני היא לחזק את האמונה במשה בד בבד עם התחזקות האמונה בה'. אף כי כל העם מיועד להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" לה', גם בתוך קדושתם יש היררכיה ועליהם להכיר בשגב הדרגה שמעליהם. וכך מוסברת הסמיכות של עצת יתרו למעמד הר סיני.

יט, יב: השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו- התורה ניתנה מהר סיני לבני ישראל. הם צוו שלא להיות עליו בעת נתינתה כך שלא יוכל אף אחד לומר שהתורה קמה מתוכם.

יט, כג: לא יוכל העם לעלות- בענוותנותו, משה אינו מבין שהעם אינם צדיקים כמותו. גם להלן כשהעם יבקשו ממנו שידבר איתם הוא ולא אלוהים, משה אינו מבין אותם ואומר "אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוהים".

כ: עשרת הדברות- ה' לא נתן את התורה לאברהם, ליצחק או ליעקב, למרות צידקתם. כל המאורעות שתוארו בתורה עד כה הכינו לנקודה זאת בה עם שלם, משפחה מורחבת של אותם הצדיקים, ייצגו את ה' עלי אדמות. האבות לא היו יכולים להחזיק לבדם בתורה מפני שאין מספיק צדיק אחד כדי להשפיע על החברה למוטב כמוכח מסיפור הפיכת סדום, וכן שצדיק אחד סופו למות. התורה ניתנה לעם ישראל כדי שתוכל להמשיך להתקיים לנצח ותשפיע על כל האנושות. עשרת הדיברות נאמרו מפי ה' לאזני כלל העם והם הציוויים הבסיסיים אותם חייב העם להכיר ולקיים עוד לפני לימוד שאר דברי ה' מפי משה.
הדיברות מחולקים בתוך עצמם בכמה אופנים:
עשרת הדיברות ניתנו בדגם שני לוחות הברית, אשר לפי הדברים המקובלים של התלמוד הירושלמי, בכל לוח היו כתובים חמישה דיברות. שלושת האבות חיו לבדם. עם השינוי לייצוג ה' בידי עם יש לכונן יסודות חברתיים של עם שלם שמקיים את התורה, ולראשונה נצרכות מצוות שבין אדם לחברו לחיזוק יסודות החברה בנוסף למצוות שבין אדם למקום. חמשת הדיברות הראשונים מתייחסות לחובות היחיד אל מול האל, וחמשת הדיברות האחרונים ניתנו כבסיס לקיום החברה בעם. תכלית חמשת הדיברות האחרונים ברורה ולכן לא נוסף להם נימוק, אלא הם נאמרו בפשטות. כל חברה מאז ומעולם קיימה את הדיברות הללו באופן כזה או אחר על מנת להתקיים. נקודות החולשה, אותן לא קיימה מהדברים הללו, הן היו תמיד המכשלה שבחברה וגרמו להתמוטטותה מבפנים.
חמשת הדיברות הראשונים מחולקים באמצעות פרשייה הפתוחה בסוף הדיבר השלישי. שלושת הדיברות הראשונים עוסקים בעצמותו של ה', ושני הדיברות הבאים עוסקים ביחס ה' והשפעתו על כלל העולם החיצוני ועל נפש האדם עצמו.
ואלו העיקרים הסמליים אותם מייצגים ציוויי עשרת הדיברות לפי סדרם: תורת ה', אחדות ה', כח ה', בריאת העולם בידי ה', כיבוד שותפי ה' ביצירת האדם, קדושת החיים, קדושת המשפחה, קדושת הקיום החברתי, קדושת האמון בנאמנות כלל החברה, קדושה אף של הכוונות הקודמות למעשים.

כ, ב: אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים- מילים אלו אודות זהות ה' חוזרות פעמים רבות בתורה. כוונתן היא לזהות את האל הכביר שעשה ניסים לישראל והוציאם ממצרים כה' שמצווה את התורה.
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני- עבודה זרה מציבה אלטרנטיבה לה'. החוטא עשוי לעבוד עבודה זרה כדי להסתתר מה' ולהתמיד בחטאיו במקום לחזור בתשובה. משום כך מוזכר העונש שיבוא מה' לחוטא אשר לא יוכל להסתר מפניו "כי אנכי ה' אלוהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים".

כ, ג: אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ- החלוקה לשלושת תחומי חיים אלו חוזרת בכמה מקומות בתורה, כמו להלן בפסוק י "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם".

כ, ו: לא תישא את שם ה' אלוהיך לשוא- משמעות שוא שווה לשקר, כפי ההקבלה בין "עד שקר" בדיברות בפרשתנו ל"עד שוא" בדיברות של 'ואתחנן'. פסוקנו מדבר בשבועה. שבע הוא מספר אלוהי, קדוש. 'שבע' קרוב ל'שפע' וגם מציין את ההיפך מרעב. הנשבע מעמיד את השבע כעד, כערב לכך שדבריו אמת. לשון נשיאה מתאימה לפעולה המרוממת של קיום דבריו של הנשבע, ונמצאת בשימוש גם כשה' מעיד שיקיים במעשים את דברו "נשאתי את ידי". מעידים בדבר המתקיים, כגון "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ". הנשבע בה' לשקר כאילו מכחיש את קיומו וכוחו של ה' להעיד ולפעול כנגדו, ולכן הוא מוזהר כנגד כך "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא".
ועשה חסד לאלפים- בתורה מידת החסד רבה ממידת הדין. בניגוד לקוראן אשר נשען בעיקר על יסוד הפחד על מנת לחזק את מאמיניו לעבודת האל.

כ, י: ויום השביעי שבת לה' אלוהיך- שבת הוא יום מוקדש לה' בו אדם לא עובד והוא פנוי לעבודתו הרוחנית. תיאור הבריאה בפרשת בראשית מסתיים ביום השביעי אף שלא נברא בשבת דבר. שבת מייצגת את תכלית הבריאה, להינות בשביתה מכל הטוב שנברא. כשם שה' שבת בבריאה, הישראלי הולך בדרכיו ושובת אף הוא ממלאכתו ביום השבת.

כ, יב: כבד את אביך ואת אמך- ידיעת התורה עוברת במסורת. התורה לא תעבור כראוי מבלי כיבוד מעבירי המסורת. כמו כן, היחס אל ההורים קשור ליחס אל הקב"ה ששלושתם שותפים ביצירתו ואנו בנים ביחס אל שלושתם.
למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך- מקשר את קיום המצווה אל ה' כחלק מחמשת הדיברות הראשונים.

כ, יג: לא תרצח- רצח הוא שבירת הכלים של היחסים החברתיים. קו שחור שאין לעבור. הרצח משמיד את החברה.
לא תנאף- טהרת חיי הנישואים חשובה בשביל האהבה שבמשפחה והעברת המסורת לכל צאצאי הדור הבא. כמו כן, נתכוון למניעת ממזרות ונאמר דווקא 'לא תנאף' משום שרוב הנשים נשואות.
לא תגנוב- חלוקת הקניין היא החלטה יסודית של החברה והכרחית להתפתחות יחסים חברתיים. כנגד מצב בו כל איש רעב יחשוב שמותר לו לגנוב על מנת להשביע את רעבונו, למען תקינות התנהלות החברה, ה' מצווה לקבל את חלוקת הנכסים של החברה.
לא תענה ברעך עד שקר- כל מערכת המשפט, במיוחד בעבר, אך גם היום, מתבססת בראש ובראשונה על עדות. מערכת המשפט הארצית היא האמצעי האנושי להשתדל להבטיח את קיום הצדק לפי דיני ה'שופט כל הארץ'. על כן המשפט נחשב לעיקר הצדק והשופטים מכונים אלהים (קרואים כך גם על שם כוחם, אולם גלוי שהכח הזה ניתן להם בעבור הצדק שעליהם לקיים). עד שקר ממוטט את המשפט ופוגע באמון האנשים זה בזה ביודעם שלא יוכלו בהכרח לתבוע את האחר לדין. כאמור, עצם קיום המצוות החברתיות דורש אמנה חברתית, ועל כן צוו הדיברות החברתיים רק כלפי עם המחוייב להם בכללותו. המשפט הוא אמצעי נוסף המסייע להבטיח את נאמנות כלל בני החברה לקיום מוחלט של המצוות החברתיות הללו.

כ, יד: לא תחמוד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך- הדברים בפסוק הם בעלי ערך סנטימנטלי. החומד לא רוצה שיהיו לו נכסים כמו לרעו בלבד, אלא תאב להוריש אותו. החמידה מעוורת את האדם והיא תחילת הפשע המעשי להורישו, ע"י רצח, ניאוף או גניבה.

כ, טז: אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו- בבסיס טיעון זה שלא לירא לבעבור יהיו יראי ה', עומדת ההנחה של משה שלא יחטאו (והוא מעודד אותם שלאחר המפגש עם ה' יהיה להם קל להישמר מחטאים) ולכן יראת האלוהים שלהם לא תזיק, ואם כן, אין להם כעת לירא.

כ, יט: לא תעשון איתי אלהי כסף- לפי הפשט פרשייה זו מוסרת את יסודות הפולחן לה'. מהמצוות הבאות לאחר עשרת הדיברות דרשו חז"ל את העברות שבהן 'יהרג ואל יעבור'. מפסוקינו לומדים על עבודה זרה. "חרבך הנפת עליה"- שפיכות דמים. "לא תגלה ערוותך עליו"- גילוי עריות.

כ, כ: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך- כמו ששרו על הים "מקדש אדוני כוננו ידיך". אף שהעבודה נעשית בידי האדם, היא מיוחסת לה' מפני שנעשית בהסכמתו לפי דיניו.

כ, כא: לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה- גזית בה מלשון גזז. אבן גזית היא אבן שפיסלו אותה בברזל. אבן זו אסורה למזבח (ומכאן נלמד איסורה אף לכל המקדש) כמאמר המשנה "שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך".

מודעות פרסומת