חוקי חמורבי

חוקי חמורבי הם חוקים בבליים עתיקים. הממצא הארכאולוגי שלהם מתוארך עוד מלפני מתן תורה. בינם לבין חוקי התורה יש נושאי דמיון רבים מבחינת המקרים בהם החוק עוסק. דמיון זה מעיד על השגרה והבעיות הנפוצות של החיים בזמן העתיק. מקרים בהם פסיקת הדין זהה בינם לבין התורה מלמדים על הנורמות הרווחות בקרב הגויים שהתורה השאירה על תיקנם. כשפסיקת הדין של התורה שונה מהחוקים, אנו לומדים על המגמות הייחודיות של התורה. לפעמים החוקים יכולים להסביר התנהגויות של דמויות מספר בראשית שלפעמים אף מנוגדות לדין התורה, ואולי אבותינו נהגו לפי חוקים דומים לחוקים אלו לפני מתן תורה.

בד"כ החוקים מחייבים את מערכת המשפט להתערב במציאות הרבה יותר מכפי שמחייבת התורה. במקרים רבים, גם על עבירות קטנות יחסית מוציאים להורג, או מטילים קנסות עצומים. למשל בהאשמת גניבה, בית הדין בהכרח יוציא מישהו להורג, או את הנאשם או את המאשים אם לא יוכל להוכיח האשמתו. במקרים קלים, בהם לא יוצא הגנב להורג, הקנס יכול להגיע עד לפי שלושים. חוקי התורה מתערבים במציאות בצורה הרבה יותר מתונה. למשל בגניבה אין עונש מוות, והקנס המרבי הוא תשלומי ארבעה וחמישה רק במקרים חריגים. נראה לי שהסיבות להבדל המתינות שבחוק הן: 1. שבבבל בתי הדין לא היו נפוצים, ומשום שהעוולות לא תמיד היו יכולות להגיע לדין, היה צורך בהרבה הרתעה מפני עשייתן. תופעה מדהימה בעת נתינת התורה היא מספרם העצום של השופטים (עד לשרי עשרות). החוק היה מצוי בכל מקום. 2. בתורה יש ערך דתי לקיום משפט צדק בשם אלוהים, ולכן נזהרים שבשום אופן החוק לא יגרום לעוולות בעצמו. 3. לפי התורה האל הוא שופט כל הארץ ודואג גם הוא לקיום הצדק. היחס למוסד המשפחתי הוא יוצא דופן להכללה זו בדבר תקיפות החוקים. בתורה החוקים הנוגעים למעמד המוסד המשפחתי מחמירים ותקיפים יותר מחוקי חמורבי.

החוקים זמינים לקריאה באתר ויקיטקסט. בהערותי לכל חוק אכתוב את המספר המקוטלג שלו. אם אצטט לאחריו מלשון החוק הציטוי יבוא בגופן מודגש.

הערות לחוקים לפי סדרם:

1-5. חוקי חמורבי פותחים בחוקים הנוגעים להתנהלות המשפט. בראש ובראשונה מוכרחת להתקיים תקינות המשפט כדי להצדיק את עצם קיומם של החוקים.

1. אם איש האשים אחר, בעבירה הנושאת עונש מוות, ואינו יכול להוכיח את טענתו הוא יומת- בתורה אין מוות ללא עדות, וגם עד זומם יומת רק בעדות.

2. אם איש יאשם במעשה כשפים הוא יקפוץ למים- בימי הביניים נפוצה מחשבה הפוכה, שמכשפות צפות ולא טובעות. מובן שבחוקי חמורבי הדין הוגן יותר.
אם הוא יצא בשלום מאשימו יומת ובית המאשים ינתן לו- כפי הדין שעשה אחשורוש בהמן ובמרדכי.

3. אם איש שיקר במשפט של חיים ומוות הוא יומת- גם בתורה הנוסח האמור על עד זומם הוא ביחיד "והנה עד שקר העד", אולם אין לפרשו כפי משמעו, כעד אחד, משום שהוא נאמר מיד לאחר "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". אולי הסיבה שנאמר ביחיד היא משום המשפט הרווח בעד זומם.

5. שופט שפסק פסיקה סופית וחתומה ואחר כך שינה את פסיקתו… ישלם… ינשלו- בהלכה מבואר שכל עוד מוצאים להפך בזכותו, משיבים את הנאשם לבית הדין.

8. ישלם קנס פי שלושים מערך הגניבה- בסתם גניבה חייב מיתה. ובמקרי חוק זה אולי לא חייב מיתה מפני טהרת המקדש, שבו לא היו הורגים, ומפני ערכו הפחות של איש חופשי לעומת איש רגיל. בתורה גנב לא חייב מיתה. והקנס הגדול ביותר הוא בתשלומי ארבעה וחמישה לשור ושה.
אם הגנב לא יכול לשלם יומת- ובתורה "אם אין לו ונמכר בגנבתו".

17. אם איש תפס בשדה עבד או אמה שברח, והשיב אותו לבעליו בעל העבד או האמה ישלם לו שני שקלים של כסף- בתורה יש איסור להשיב עבד שברח אל אדוניו.

21. אם איש עשה חור כדי לפרוץ לביתו של אחר, יהרגהו לפני הפרצה וידחפו את גופתו לפרצה- דומה למקרה המתואר בתורה של הבא במחתרת. הדין האכזרי של מילוי החור באמצעות הגופה מספק רקע למדרש שהמצרים דחפו את גופות התינוקות לבנין, אם ישראל לא השלימו את המכסה היומית.

22. אם איש שדד ונתפס הוא יומת- כדברי יעקב "לא יחיה נגד אחינו" על גונב פסילי לבן, וכדברי בני יעקב "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת" על גניבת גביע יוסף. כפי שחידש יוסף, וכך גם נצטווינו לאחר מתן תורה, ביהדות הגנב אינו חייב מיתה.

23. ראש העיר או השליט ישלמו לו את אבדותיו- בחוקי חמורבי יש הרבה אחריות לבעלי מקצוע לדאוג לביצוע מלאכתם נאמנה. ראש העיר או השליט אחראים להגנת בני העיר מפני גנבה.

24. אם איש איבד את חייו, ראש העיר או השליט יתנו מנה אחת של כסף ליורשיו- בתורה יש הבדלה מוחלטת בין חיים לממון ולכן לעולם לא יבואו חיי אדם וממון כקשורים זה לזה, מבחינת עונש או פיצוי.

25. אם פרצה שרפה בבית, ואיש שבא לעזור בכיבוי השריפה חשק ברכוש הבית ולקח מרכוש הבית, הוא יזרק לאש הבית- מגמת החוק להשיב לפושע לפי מידתו שכיחה לעיתים קרובות בחוקי חמורבי. בחוק זה ההגיון נראה מאוד מעוות, אולם הוא מתאים לכך שלפי חוקי חמורבי הגנב חייב מיתה. בחוקים עתיקים אחרים, חוקי אור-נאמו, וחוקי ליפית-אישתר אין מגמה חזקה כמו בחוקי חמורבי לעונשי מידה כנגד מידה, ובד"כ העונשים הם קנסות.

32. בכל מקרה השבוי לא חייב לשלם על ידי מכירת השדה או הגינה או הבית עבור שיחרורו- ביהדות הדין הוא הפוך, שנכסים שיש להם אחריות אלו קרקעות ולא מיטלטלים. בתקופת הגאונים תקנו שגם למיטלטלים יש אחריות.

34-35/ מתנה מהמלך היא מוחלטת. הקונה אותה הפסיד כספו והלוקחה חייב מיתה- בדומה למתנות הכהונה מאת ה' שאסורות לזרים.

54. ימכרו אותו ואת מטלטליו- מפני שלא יכול לשלם על הנזק שעשה. בתורה ניתן למכור אדם לעבד רק אם גנב ואין לו להחזיר את הגניבה.

101. הוא יכפיל את חובו- בתוך חוב לא מתוכנן זה נכללת גם הריבית ואף היא מוכפלת. בתורה אסורה ריבית.

102. נתן לסוכן כסף בתור טובה- קבלת חז"ל מחלקת את דיני השומרים בפרשת משפטים לארבעה סוגי שומרים. גם בחוקי חמורבי באים לידי ביטוי החילוקים בין ארבעת השומרים. חוק 102 מדבר בשואל, חוק 121 מדבר בשומר שכר, חוק 27 מדבר בשומר חינם וחוקים רבים עוסקים בשוכר. כמו כן, עוד דרכים מוכרות להחזקה ברכוש אדם אחר הנזכרות בחוקים הן אריסות, מתנה, קנייה או גניבה.

102-103. השואל נפטר מתשלום לאחר שנשבע שנאנס. לפי ההלכה השואל חייב באונסים.

103. ישבע בשם אלוהים- גם אצלם האמינו שהציבור ירא אלוהים. כשאין אפשרות לעדות, מאמינים לשבועה (יש שבועה גם בחוקים 23, 120, 131, 206, 207, 227, 249). כמו בהלכה, גם כאן הנשבע הוא הצד שמוחזק כצודק יותר.

110. אם כוהנת הגרה בהיכל, פתחה חנות יין, או נכנסה לחנות כדי לשתות, ישרפו אותה- דומה לאיסור הכהנים לשתות יין בבואם לאהל מועד.
עונש השריפה דומה לדין התורה בבת כהן אם תחל לזנות ובכך תחלל את אביה, שתישרף, להבדיל משאר עוברי עריות שאינם נהרגים בשריפה.

115. והוא תופס את האחר עבור חובו, והאחר מת בבית המלוה, אין עונש למלוה- רחוק מאוד מגישת התורה לפיה מצוות ההלוואה היא חובה ומחוייבת הקפדה גדולה על שימור כבוד הלווה.

116. אם זה בנו של הנתפס ימיתו את בנו של התופס- חוק 230 משקף דין דומה. בתורה רק האל "פוקד עוון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים", אבל בדיני בית דין "לא יומתו אבות על בנים ולא בנים על אבותם".

117. אם בעל חוב מכר את אשתו, בנו, בתו לעבדות או שרות שלוש שנים הם יעבדו… ובשנה הרביעית הם יצאו לחופשי- כאן כשנמכר בידי אבי המשפחה יוצא לחירות לאחר כמה שנים. רקע לדין התורה לפיו בכל מקרה העבד משתחרר בשמיטה (לאחר שלוש שנות עבודה בממוצע).

127. עוסק בעונש המוציא שם רע על כהנת או אשת איש שיגררוהו לשופט ויסמנו את מצחו- דומה לדברי חז"ל כי הצרעת באה לאדם על כי הפיץ שמועה על הזולת. הצרעת מסמנת את החוטא בביתו, בבגדו או בגופו.

129. הבעל רשאי לחון את אשתו שנאפה- בתורה אין לבעל צד בעונש.

130. כמו דין התורה. לאחר חוק 129 שקבע כי המנאפים יומתו, חוק 130 מחלק את המקרה של אם האישה נאנסה ואזי היא פטורה.

131. מתואר מקרה הסוטה בו היא נפטרת בשבועה מהאשמות בעלה כנגדה. בתורה היא נפטרת במים המאררים. אולי מפני שכיחות התופעה רצתה התורה להחמיר בטקס שבועת הסוטה לשם הגברת ההרתעה.

133-135. אישה עגונה רק כל עוד יכולה להתפרנס מרכוש בעלה האובד. משנגמר האוכל בבית, היא יכולה ללכת לבעל אחר. בהקשר זה מתואר מקרה של המחזיר גרושתו, אם הבעל חוזר לפרנסה. ביהדות אישה עגונה כל עוד לא גורשה או אם נתאלמנה. ואסור להחזיר גרושתו.

138. אם איש רצה להתגרש מאשתו… יתן לה את שסוכם בחוזה הנישואין- בגמרא במסכת כתובות מובאות דעות שונות מתי נתקנה כתובה. כאן ישנה עדות לכתובה גם בזמן העתיק. בחוק 141 כתוב על המאבדת כתובתה.

144. מתאר את תופעת לקיחת הפילגש אם האישה עקרה. כמקרי הגר ובלהה. כן מתברר מהחוק כי אדם שאשתו ילדה לו ילדים לא רשאי לקחת פילגש נוספת. בחוקי ליפית אישתר, הקדומים מחוקי חמורבי, מוזכר מצב של אשה שנייה כאשר הראשונה שנואה. כך גם בתורה "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה". כמו כן גם אצל רחל ולאה, וגם אצל חנה ופנינה מוזכר כי אישה אחת אהובה מהשנייה.

146. אם איש התחתן, ואשתו נתנה לו את אמתה, והאמה הביאה ילדים, והאמה הרימה ראש כאילו שהיא במעמד האישה בגלל שהיא ילדה ילדים, האישה לא יכולה למכור אותה בכסף, אבל יכולה להוריד אותה לדרגת אמה עם כל האמות- שופך אור על מקרה הגר.

156. והיא יכולה לבחור לה בעל כרצונה- לאחר שמגורשת, האישה עומדת ברשות עצמה ואינה חוזרת לרשות אביה. בדומה לדין היהודי.

155-157. מומתים השוכב עם כלתו והשוכב עם אמו לאחר מות אביו – כדיני גילוי עריות.

158. הזונה, לאחר מות אביו, עם אשת אביו הראשונה רק מנותק מאחוזת אביו, בניגוד לדין התורה לפיו הם חייבים מיתה ככל גילוי עריות. בכלל בתורה ישנן הרבה יותר עריות אסורות.

166. בירושה, בן שלא התחתן זוכה לדמי מוהר בנוסף על חלקו השווה בירושה – בניגוד למשנה בבא בתרא ח ז המדברת בחלוקה השוויונית של הירושה בין האחים (למעט הבכור שזוכה בחלק כפול) "ואם אמרו קטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם".

167. מובא דין כתובת בנין דכרין לפיו בני האם זוכים בכתובת אימם בנוסף לחלקם השווה בירושה.

170. אם אשת איש ילדה לו ילדים, ואמתו ילדה לו ילדים, ובחייו אמר האב לילדי האמה: "ילדי", והעריך אותם יחד עם בני אשתו, אחרי מות האב כל ילדיו יחלקו שווה- "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", כך יעקב נתן לבני האמהות חלק שווה בנחלתו.

172. האישה יכולה להיזון מנכסי בעלה עד שתחליט לקחת את הנדוניה ולעזוב מבלי יכולת של הבנים להשפיע בענין – בדומה לדין ביהדות.

186. מתואר נושא האימוץ שכנראה היה רווח. ילד מורד בהוריו והולך אל הורים אחרים. אין דבר כזה ביהדות.

195. אם בן הכה את אביו, יחתכו לו אצבע- בתורה העונש על הכאת הורים הוא מוות.

196-200. אם איש הוציא עין לאיש אחר, יוציאו לו עין- מפורט גם 'עצם תחת עצם' ו'שן תחת שן'. כפי דין התורה.

202. אם איש היכה בגוף של איש אחר העולה עליו בדרגה- התורה שבה ומדגישה "תורה אחת לכם ולגר". ביהדות אין דיני נזיקים שונים למעמדות שונים, לבד ממעמד העבדים שנתפסים כרכוש אדוניהם.

209. אם איש היכה בת של איש וגרם שהיא תפיל את עוברה, ישלם עשרה שקלים של כסף בגלל הפלת העובר- "ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה… ונתן בפללים".

218. עוסק ברופא המועל בתפקידו. גם חוקים 226 ו253 עוסקים בבעלי מקצוע המועלים בפקידם. בכולם הדין הוא שחותכים את אצבעותיהם. דומה ל"וקצתה את כפה" של אישה ששלחה ידה להחזיק במבושי בן ריבו של בעלה.

250-251. ישנה הבחנה בין שור תם לשור מועד כמו בתורה.

282. אם עבד אמר לבעליו: "אתה לא אדוני", אדונו יוכיח שהוא עבדו, ויוריד לעבד את אוזנו- בתורה דווקא העבד שאוהב את בעליו נרצעת אזנו. היום מקובל לסמן את הבעלות על פרות ברפתות ע"י רציעת אוזניהן.