וארא

ו, ו: וגאלתי- מתוך ארבע לשונות גאולה נראה שמשמעות לשון 'וגאלתי' (שנאמרה בין 'והצלתי' ל'ולקחתי') בתוך שיקום העם היא השבת בעלות העם לידי ה' ופדותם ממצרים, "עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד". וראה מה שכתבתי על "גאולה תתנו לארץ" בפירושי על ויקרא כה כד.

ו, יא: בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו- בסיפור שליחות משה אל פרעה לשלח את בנ"י ישנם שלושה מכשולים, אחד מכל גורם מעורב: משה בעל בטחון עצמי נמוך, ישראל חסרי אמונה במשה ופרעה מסרב בנחרצות לשלח את ישראל. לאחר שסופרה שליחות משה בדגש על ההתמודדות עם המכשולים מצד משה ובנ"י, מכאן ולהלן מתרכז תיאור שליחות משה בהתנגשות השליחות עם פרעה.

ו, יד: אלה ראשי בית אבתם- כשהוזכר משה לראשונה בספרנו, ייחוסו הוצג באופן אנונימי כדי לבטא את חוסר חשיבותו לעומת העיקר שהוא יחס ה' אל כלל ישראל. כעת כשמתמקד במעמד של פגישת משה ואהרן עם פרעה, מתאר הכתוב את שושלת ייחוסם ליעקב ובאותה הזדמנות מרחיב בתיאור יוחסי כלל בני לוי שאת כבודם המיוחס יקנו בהמשך חומש שמות לאחר חטא שאר העם בעגל הזהב.

ו, טז: ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה- מבין בני יעקב, חוץ מלוי רק על אודות יוסף נכתב מניין שנותיו במותו, מאה ועשר שנים. לפי סדר עולם רבה שאר בני יעקב חיו מספר שנים שבין מניין שני יוסף למניין שני לוי וכולם נפטרו בתוך פרק הזמן שבין פטירת יוסף לפטירת לוי.

ז, ג: והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים- לסמליות של עשר המכות כדאי לקרוא את הפירוש המאלף של רש"ר הירש במקום. והרי תמצית פירושו: בברית בין הבתרים נאמר לאברהם "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם", הרי שלוש לשונות של שעבוד. הרב בהרחבת דבריו לומד על שלושת שלבי השעבוד הללו גם מלשון מזימת פרעה להתחכם לישראל וגם מארבע לשונות גאולה. כבר רבי יהודה חילק את המכות לקבוצות דצ"ך עד"ש באח"ב. שתי מכות מגיעות לאחר אזהרה ובשלישית אין אזהרה. המכות באו לרפא את מצרים מרעיון השוא שיש להם זכות להטיל על הישראלים עבדות, גרות ועינוי. דצ"ך יראה את שליטת ה' במים ובארץ. עד"ש יראה את שליטת ה' בתושבים החיים בארץ. בא"ח יראה את שליטת ה' באוויר המקיף את הארץ ויושביה. בכל שלישיית מכות כזאת מגיעה מכה כנגד גרות, מכה כנגד עבדות ומכה כנגד עינוי. גרות- המכות מראות למצרים שגם הם גרים בארצם וכמעט אין הצדקה ליחסם לישראל כגרים. דם– ללא מים יצטרכו לנדוד מארצם. ערוב– רק ברצון ה' חיות הבר מפנות מקום לאדם. ברד– ברמז קל מלמעלה האקלים בארץ מגוריהם ישתנה לחלוטין לזעזועם הרב של המצרים. עבדות- אדון החש עצמו נעלה על עבדיו נתון לדמיון שוא כפול. ראשית, שהוא שייך למין נעלה יותר. שנית, שהוא נעלה מפני עשרו ורכושו. צפרדע– הפחדנים שביצורים שמסתתרים לרוב מעיני אדם במים ובין הקנים בחוצפה קופצים על גופם של מושלי הארץ ומראים להם שאף הקטנים והשפלים שביצורים איבדו רחשי כבוד כלפיהם. דבר– הדבר מכה בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר ובצאן. לבסוף בא הארבה ומכלה כל יבול שנותר מרכוש המצרים. עינוי- אלו עונשים בדמות כאב וסבל גופניים. כנים, שחין ושלושת ימי הכלא והרעב שבאו למצרים ע"י החושך. לסיום מכת בכורות היא המכה העיקרית שכבר משמעותה הסמלית נאמרה במפורש "כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכרך".

ז, יא: חרטומי מצרים- חרטומי מצרים היו החברה הגבוהה במצרים. הם היו החכמים המכשפים, פותרי החלומות, שיודעים לכתוב (השורש המרובע 'חרטם' בא מהשורש 'חרט'). הם היו יד ימינו של פרעה ונמצאו לידו בכל עת (ראיה ממכת שחין שמשה זורק את הפיח לאוויר בפני פרעה וכתוב "ולא יכלו החרטמים לעמוד לפני משה מפני השחין" משמע שבד"כ כן עמדו יחד עם פרעה לפני משה). הם היו עיקר כוחה של מצרים ולאחר המכות פרעה ציפה לראות בתגובתם. בשביל נצחון מוחץ של ה' את המצרים הוא עשה ניסים ומופתים והביס את מצרים בתחום בו הם מתהדרים. כמו שמובא במדרש רבה במקום, שהתדהר פרעה בפני משה ואהרן "אין אתם יודעין שכל הכשפים ברשותי הן, מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי (בית ספר ביוונית) שלהם ועשו אף הם כך".

ז, יב: ויבלע מטה אהרן את מטתם- לא נאמר שהתנין של אהרן בלע את התנינים שלהם, אלא מכונים 'מטות'. מטה קרוי על שם נשיאתו בעומס האדם הנוטה עליו. המטה מסמל משענת. בליעת המטות מסמלת את ניצחון משענת ישראל על משענת מצרים. ה' לא יסבול מתחרים.
על הקשר בין תנין ונחש ראה מה שכתבתי על בראשית א כא.

ז, יז: ונהפכו לדם- הדם הוא הנפש, מצרים רואים מסביבם בכל מקום דם וזהו רמז מטרים בשבילם על המוות והייסורים העתידים לקרות להם.

ח, יא: וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו- הכבדת לב פרעה נזכרת גם בספר שמואל א בדברי כהני וקוסמי פלשתים אל עמם שיחזירו את ארון ה' לישראל כדי שלא יפגעו ממכת ה' "ונתתם לאלוהי ישראל כבוד… ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם" (ו, ה-ו). התנגדות פרעה לה' הייתה מפני חרדתו על שמירת כבודו. וכנגד בעל הכבוד השפל הזה נשלח משה הענו באדם. דווקא כיבוד פרעה את עצמו שלא להתכופף בפני ה' הוא שמסייע להגדיל את כבוד ה', כפי שאומר לפני רדיפת פרעה אחר בני ישראל "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'" (יד, ד).

ט, ד: ולא ימות מכל לבני ישראל דבר- כפל לשון לשם מכת דבר.