בא

י, ז: ויאמרו עבדי פרעה אליו- לאחר שנפסקה מכת ברד כתוב "ויכבד לבו הוא ועבדיו". ואולם כעת, לאחר ששמעו עבדיו את האיום מפני מכה נוספת, הם מאבדים את האומץ.

י, טז: חטאתי לה' אלוהיכם ולכם- פרעה הבין את המסר כי המאבק של ה' איתו נושא אופי מוסרי וידו שלו על התחתונה.

י, כו: ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'- רש"י על תהילים "ועם עקש תתפתל" (תהילים יח כז) מפרש עם עקש- "כנגד פרעה". משה לא מדבר באופן ברור עם פרעה, ולא מגלה לו שכוונתו להעלות את עם ישראל מארץ מצרים.

יא, ג: ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים- מקרה דומה בן זמנינו הוא האהדה והסיוע מצד אזרחי ארה"ב להם זכו הפושעים המפורסמים בוני וקלייד, שמפני ששדדו בנקים הם נתפסו כלוחמי צדק. כך מוסברת אהדת המצרים לאויבי פרעה.

יב, ב: ראשון הוא לכם לחודשי השנה- הספירה מתחילה מעת היציאה לחירות, שתתרחש בחודש הזה.

יב, ג: שה לבית אבות- משמעותן של מצוות הפסח היא התבטלות והתמסרות לה'. השה הוא אל מצרי, כמתברר מדברי משה "הן נזבח את תועבת מצרים לעינהם ולא יסקלנו". באמצעות מריחת הפתח בדם השה ואכילת השה בלילה, העם מצטרף לה' במאבקו במצרים בזמן אמת. הם מצפים ומוכנים לנצחון ה' וליציאתם ממצרים לאחריו. בימי הפסח בני העם מבטלים את מעשיהם למעשי ה', ולכן הם לא עושים מלאכה בעולם ה'. כמו כן, בני העם לא אוכלים לחם, המייצג את עיקר הפיתוח האנושי של המזון.

יב, יח: בארבעה עשר יום לחדש בערב- הערב הוא זמן סוף היום אשר מתחיל להתערבב בחשכת הלילה. למרות שממנו מתחילים דיני הקדושה של היום הבא, הערב מיוחס ליום הקודם. בלשון חכמים הורחבה משמעות 'ערב', כנסמך, לייצג את כל היום הקודם ביחסו ליום העיקרי שלאחריו כגון "ערב שבת", "ערב פסח", "ערב יום הכפורים".

יב, כג: וראה את הדם… ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם- דם הקרבן משמש כתחליף המכפר על דם האדם המקריב.

יב, לג: למהר לשלחם מן הארץ- צד החפזון של היציאה ממצרים ושל דיני פסח מדגיש שמרגע שהשתחררו מעול פרעה, מיד נכנסו תחת עול הקב"ה. החירות מפרעה נועדה למען קיום מצוות ה'.

יב, מד: ומלתה אותו אז יאכל בו- המילה היא הברית הבסיסית ביותר עם ה'. היא מהווה מעין הצהרה כי רק ה' הוא השליט עלינו באמצעות מחווה של ביטול עוצמת הכח המתחרה, תאוות המין. הדרישה למול לפני חגיגת הפסח, דומה לעצם קרבן הפסח, בו שוחטים את הכבש, האליל המצרי.

יג, טו: וכל בכור בני אפדה- לאחר פסח מצרים באו שתי הפרשיות האחרונות, בהן צווה העם בקדושת הבכורות ובתפילין בהקשר ליציאת מצרים. שתי מצוות אלו נועדו לסמל כי כל דרכינו הן בעקבות ה' ותצלחנה רק מכוחו בזכות דבקותנו בו.
הבכור הוא עיקר הזרע, כבפסוק "בני בכורי ישראל". במצרים הוכו הבכורות כמייצגים את מבחר העם. אולי 'בכר' קשור ב'ברך' כשורשים אחרים בהם ע' ול' הפועל מתחלפים. בתחילת קבלת ברכתו, היהודי נותן לה' את הבכור, לבטא שברכתו תימשך רק אם יעבוד את ה'.

יג, טז: והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך- היד מייצגת את העשייה של היהודי (ובהלכה מקום התפילין הוא שורש היד, שורש העשייה). העיניים מייצגות את ההתבוננות בעולם. הן האיבר המרכזי באמצעותו שואב היהודי רשמים מבחוץ.
בין עיניך- כינוי לקודקוד. בשירה האוגריתית 'עלילות בעל וענת' כש'בעל' מכה את 'ים' באלה נאמר בהקבלה "יהלום קודקוד מושל ים, בין עיני שופט נהר".