שפטים

טז, יח: שפטים ושטרים- כיום בעלי התפקידים הנושאים שמות אלו הם בעלי תפקידים שונים, אנשי הרשות השופטת והרשות המבצעת. במקור גם תפקיד השופטים היה מעשי. ראה תחילת פרק כה, שם תפקיד השופט מתואר רק באופן מעשי כמבצע הענישה – "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע… והפילו השפט והכהו לפניו". גם בימי השופטים, השופט היה המנהיג של העם במלחמותיו.

טז, יט: לא תכיר פנים- העדפה מיוחדת נקראת 'הכרה', כמו "יכיר לתת לו פי שנים" (כא, יז).

טז, כב: ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוהיך- יעקב עבד את ה' במצבה (בראשית כח, יח). אולי ליעקב הותרה מצבה מפני לחצו בדרך, אך כעת, כשבין כה מוגבלים מאוד התנאים למקום הפולחן, הועדף המזבח ונשללה המצבה מכיוון שבניגוד למזבח המלאכותי, מצבה של אבן אחת היא טבעית, כמו אשרה, ודומה יותר לעבודת אלילי הטבע.

יז, ד: ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר- הבדיקה המקיפה כתובה גם בעיר הנידחת. המשותף לשני המקרים, בשונה משאר המסיתים הכתובים בפרק יג, הוא שעוברי העבירות הללו לא הודיעו לתובע אותם על מעשיהם הרעים, ולכן כדי להאשימם בדין יש לבדוק היטב שאכן עברו את העבירה המיוחסת להם.

יז, ט: אל הכהנים הלויים ואל השפט- אין הנביא נכלל בין ראשי המשפט, שכן "לא בשמים הוא" (ל, יב). בהקשר לראשי המשפט, ירחיב להלן את הדיבור על שלוש מסגרות הנהגת העם: המלך, הכהנים והלויים והנביא. תתואר הגבלת הכח, העלול להשחית, של שושלות המלוכה, הכהונה והלוויה וכן קשרם הקרוב שלהם ושל הנביא עם ה'.

יז, יב: והאיש אשר יעשה בזדון- פרשייתנו מתווה דרך להנהגה המוצלחת ביותר להכרעת הצדק, ומחזקת את השמירה על ההנהגה הזאת גם במחיר גבוה (מיתת העובר על פסיקת ההלכה שנקבעה). חז"ל בפרשנותם העצימו את המחוייבות לשיטה גם כאשר ההכרעה אינה דווקא צודקת. הם פירשו את המילים "אשר יהיה בימים ההם" כמכוונות גם לתקופות בהן ההנהגה פחות חכמה בתורה "יפתח בדורו כשמואל בדורו", ואת פסוקנו כעוסק בזקן ממרא אשר יכול להיות אף חכם יותר מכל שאר הסנהדרין (כרבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום). לפי פרשנות חז"ל, הפרשייה מציבה במעלה העליונה את ערך אחדות ישראל בכל אשר יפסקו לעשות, אף להרע. כפי שרש"י מפרש את "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"- "אפילו הוא אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין".

יז, טו: לא תוכל לתת עליך איש נכרי- השלטון מוכרח להיות כפוף לתורה ולערכיה.

יז, יז: לא ירבה לו נשים- במגילת המקדש שנמצאה במערות קומראן כתוב ביחס לאשת המלך בטור נז "ולוא יקח עליה אשה אחרת כי היאה לבדה תהיה עמו" (שורה 17-18).

יז, כ: לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה- ההתנשאות על הזולת היא שורש העבירה על מצוות שבין אדם לחברו והיא תכלית ההגבלות על המלך.

יח, א: לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל- מסמיכות הפרשיות למדנו שגם המחסור של הלויים, המובנה ביהדות, בא לשמור על שפלותם כדי שיישארו כנועים לה'.

יח, י: לא ימצא בך מעביר בנו וביתו באש- בשאר המקרים המפורטים בפסוקנו ובפסוק הבא מובן כיצד עשייתם נועדה לחזות או להשפיע על העתיד, אולם מעביר בנו וביתו באש אינו אלא סתם עובד עבודה זרה נאלחת. אלא שגם מטרת העבודה הזרה הרגילה דומה למטרות חיזויי העתידות, שבאמצעותה מנסים עובדיה להשפיע על העתיד, וכל אלו אסורים מסיבה דומה.

יח, טו: נביא מקרבך מאחיך כמוני- הפתרון הישראלי לידיעת העתיד הוא נבואה. הפנייה לכוחות שונים מהקב"ה הקנאי אסורה, שכן היא נעשית בידי מי שמנסה לברוח מהתחייבות העמידה המוסרית בתנאיו.

יח, יז-יח: היטיבו אשר דיברו. נביא אקים להם- להסתתרות ה' בעולמנו יש חשיבות רבה על מנת לשמור על חופש הבחירה של האדם. אצל הנביא החיים הנורמליים משתבשים, ופעמים רבות גם מתוקף נבואתו הוא משבש את חייו. הנביא אינו הגשמת תכלית ישראל, אלא תופעת לוואי חשובה לתחזוקת חיי העם בראשית דרכו.

יט, א: כי יכרית ה' אלוהיך את הגוים- פרשיית ערי המקלט פותחת בהכרתת הגויים מפני החידוש הגדול של קליטת הרוצח בשגגה בעיר מקלט, לה לא היה אח ורע במנהגי הגויים.

יט, ה: ונדחה ידו- 'נדח' מציין ריחוק. הרחקת היד מהגוף בעת הנפת הגרזן קרויה הדחה. ומכאן נהפך לפועל ידוע לחיטוב עצים, כאמור "לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן" (כ, יט).

יט, ו: והשיגו כי ירבה הדרך- עם השנים התרגל העם להצלה הרגילה של הרוצח בשגגה. כדי להוסיף ולהקל על הצלת הרוצח בשגגה אמרו חכמים שכל 42 ערי הלויים קולטות את הרוצח בשגגה, והן נבדלות מערי המקלט רק בכך שאינן קולטות מבלי כוונת הנס.

יט, יד: לא תסיג גבול רעך- ככוונת האיסור "לא תגנב" (שמות כ, יב). במהלך ייסוד החברה היהודית נצטווה כל פרט לכבד את חלוקת הרכוש המקובלת בחברה לצורך האמון ההדדי.

יט, טו: על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר- חוקי חמורבי העתיקים הסתפקו בעד אחד. הן הניחו שאדם אינו משקר סתם, אולם הנוגע בדבר עלול לשקר (אמנם יש בהם אף חוקים בהם הנאשם מציל עצמו בשבועה). לכן הם האמינו לעד אחד חיצוני. התורה, שאצלה טהרת המשפט בכל מחיר (גם של אי עשיית דין בפושעים) היא ערך עליון, הקשתה עוד יותר על השקר להתקיים בעדות, מתוך הנחה שתפוצת השקר במרחב הציבורי תהיה קטנה בהרבה מתפוצתו במרחב הפרטי.

יט, טז: כי יקום עד חמס באיש- אולי נאמר 'עד' ביחיד אפילו שהפסוק הקודם אמר "לא יקום עד אחד באיש" מפני החוק המקובל בחוקי חמורבי על עד זומם (החוק הראשון בחוקים) שמתאר עד יחידי. כמו חובת ריבוי העדים, אף דין עדים זוממים בה לצמצם את עדויות השקר, ותכליתו "והנשארים ישמעו ויראו ולא יספו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך".

כ, ג: אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מהם- ההדרכה הצבאית החוזרת בכל הפרשייה היא שלא לפחד כלל ושלא להימנע מלהילחם.

כ, ה: ילך וישב לביתו- אף שהסיבה הראשונה לפחד הייתה "וראית סוס ורכב עם רב ממך", עדיף שיקטן עוד הכח הצבאי ובלבד שלא ישאר מי ש"ימס את לבב אחיו כלבבו". לבטי היציאה לקרב צריכים לעמוד לנגד עיניהם של המפקדים העליונים בלבד. מצד החיילים הפשוטים, הרהורי נסיגה יכולים להיות הרסניים. קרבות רבים מסתיימים עוד בטרם הכרעה ודאית כאשר צד אחד מתחיל לסגת ומוותר בכך על כל סיכוי לנצחון. בתנ"ך פעמים רבות מתוארת רדיפת הנסוגים כתחילת מפלתם. לרוב הנסוגים מאבדים את אחדותם האורגנית, כגון דברי הברכה "בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך" (כח, ז), והאמור בתבוסת עמון בידי שאול – "ויפצו ולא נשארו בם שנים יחד" (שמואל א יא יא). דוגמה לתוצאות מערכה בה צד אחד נסוג, היא המלחמה בין אבנר בן נר ליואב בן צרויה, בה נפלו 20 מאנשי יואב לעומת 360 חללים מאנשי אבנר (שמואל ב ב). מאז ומעולם, התאמצו כל התרבויות לכבד ולהלל לוחמים אמיצי לב, אך אלו נדירים כפי שהם נחשקים.
פן ימות במלחמה- המקרים שלפנינו הם מקרים רווחים של פחד. כאשר אדם מצפה לקראת אושרו הקרוב ולפתע נשלח למלחמה, באופן טבעי מתעצמת ביתר שאת חדוות החיים שלו ומתגבר פחדו למות.
ואיש אחר יחנכנו- מקרי מוות של אנשים אלו הם הטרגיים ביותר, ולכן גם המפורסמים ביותר. כתוצאה מכך קמו אמונות תפלות, הנותנות אותותן אף במלחמות ימינו, על אודות קטרוג השטן במצבים אלו, בהם כל המזלות מאחדים כוחם כדי שהבונה לא יזכה ליהנות מיגיע כפיו, אלא איש אחר יהנה מביתו.

כ, טו: כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד- מכאן מלחמת רשות מן התורה למען מס, עבדים או ביזה.

כ, יח: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם- גם בהתאם לערכי התורה בזמן התורה, הערבים שחיים בדורנו בארץ לא היו נכללים במלחמת החורמה המדוברת.

כ, יט: כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור- כלום אויבך הוא העץ שתתעמר בו על שלא בא מפניך במצור? בפסוק הבא אף יגדיל לומר שאין לבנות את המצור מעצי פרי.

כ, כ: כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית- השימוש בעץ הוא לצורך, אך מאחר שיכול לשמש לכך גם עץ סרק נחות יותר, קוראת לכך התורה השחתה באיסורה. עד כאן דורשת התורה להישמר מהשחתה גם בעת הטירוף של המלחמה. איסור בל תשחית מתקשר לאיסורי הטומאה וציוויי הקדושה הדורשים להתרחק מההשפעות השליליות של תחושת המוות.

כא, ג: ולקחו זקני העיר ההוא- כדי שלא תחשד העיר ההיא כמושב מרצחים, מוטל על זקני העיר, ראשיה, להוקיע את הרצח.

כא, ג-ה: עגלת בקר אשר לא עבד בה… נחל איתן אשר לא יעבד בו- הקרבן ומקום ההקרבה מסמלים את החלל שמת טרם זמנו, על העבר שלא היה מספיק בשביל החלל לממשו והעתיד שלא יהיה כלל לעולם. דיני עגלה ערופה מגיעים באמצע פרשיות העוסקות במלחמה. לאחר שהודיע עד כמה קדושת ישראל מחייבת אותם להיזהר לא להשחית אף בשעת מלחמה, כעת מזכיר עד כמה היהדות מתייחסת בכובד ראש לכל מקרה של הירצח ישראלי בשגרה. היחס יוצא הדופן לספק רצח, דומה ליחס יוצא הדופן לספק גילוי עריות, והעיד על מצב טוב בעם. המשנה מוסרת כי "משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה… משרבו המנאפים פסקו המים המרים" (סוטה ט, ט).

כא, ח: אשר פדית ה'- אתה שהצלתם בעבר תצילם גם בעתיד ותכחיד מהם דם נקי.