שפטים

טז, יח: שופטים ושוטרים- כיום בעלי התפקידים הנושאים שמות אלו הם בעלי תפקידים שונים, אנשי הרשות השופטת והרשות המבוצעת. במקור גם תפקיד השופטים היה מעשי. ראה תחילת פרק כה, שם תפקיד השופט מתואר רק באופן מעשי כמבצע הענישה. גם בימי השופטים, השופט היה המנהיג של העם במלחמותיו.

יז, ד: ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר- הבדיקה המקיפה כתובה גם בעיר הנידחת. המשותף לשני המקרים בשונה משאר המסיתים הכתובים בפרק יג, הוא שעוברי העבירות האלו לא הודיעו לתובע אותם על מעשיהם הרעים, ולכן כדי להאשימם בדין יש לבדוק היטב שאכן עברו את העבירה המיוחסת להם.

יז, יב: והאיש אשר יעשה בזדון- פרשייתנו מתווה דרך להנהגה המוצלחת ביותר להכרעת הצדק, ומחזקת את השמירה על ההנהגה הזאת גם במחיר גבוה (מיתת העובר על המשפט אשר אמרו לו). חז"ל בפרשנותם העצימו את המחוייבות לשיטה גם כאשר ההכרעה אינה דווקא צודקת. הם פירשו את המילים "אשר יהיה בימים ההם" כמכוונות גם לתקופות בהן ההנהגה פחות חכמה בתורה "יפתח בדורו כשמואל בדורו", ואת פסוקנו כעוסק בזקן ממרא אשר יכול להיות אף חכם יותר מכל שאר הסנהדרין. לפי פרשנות חז"ל, הפרשייה מציבה במעלה העליונה את ערך אחדות ישראל בכל אשר יפסקו לעשות, אף להרע. כפי שרש"י מפרש את "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"- "אפילו הוא אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין".

יז, טו: לא תוכל לתת עליך איש נכרי- השלטון מוכרח להיות כפוף לתורה ולערכיה, כפי שכתוב במפורש בפסוקים הבאים.

יז, יז: לא ירבה לו נשים- במגילת המקדש שנמצאה במערות קומראן כתוב ביחס לאשת המלך בטור נז "ולוא יקח עליה אשה אחרת כי היאה לבדה תהיה עמו" (שורה 17-18).

יז, כ: לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה- תחילת החטא במצוות שבין אדם לחברו היא ההתנשאות על הזולת.

יח, א: לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל- הסמיכות לפרשיית הגבלת המלוכה מעידה כי גם המחסור של הלויים, המובנה ביהדות, בא לשמור על שפלותם כדי שיישארו כנועים לה'.

יח, י: לא ימצא בך מעביר בנו וביתו באש- בשאר המקרים המפורטים בפסוקנו ובפסוק הבא מובן כיצד עשייתם נועדה לחזות או להשפיע על העתיד, אולם מעביר בנו וביתו באש אינו אלא סתם עובד עבודה זרה. אלא שגם מטרת העבודה הזרה הרגילה דומה למטרות חיזויי העתידות, שבאמצעותה מנסים להשפיע על העתיד, והם אסורים מסיבה דומה.

יח, טו: נביא מקרבך מאחיך כמוני- הפתרון הישראלי לידיעת העתיד הוא נבואה. הפנייה לכוחות שונים מהקב"ה אסורה, שכן היא נעשית בידי מי שמנסה לברוח מהתחייבות העמידה המוסרית בתנאיו.

יח, יז-יח: היטיבו אשר דיברו. נביא אקים להם- להסתתרות ה' בעולמנו יש חשיבות רבה על מנת לשמור על חופש הבחירה של האדם. אצל הנביא החיים הנורמליים משתבשים, ופעמים רבות גם מתוקף נבואתו הוא משבש את חייו. הנביא אינו הגשמת תכלית ישראל, אלא תופעת לוואי חשובה לתחזוקת חיי העם.

יט, א: כי יכרית ה' אלוהיך את הגוים- פרשיית ערי המקלט פותחת בהכרתת הגויים מפני החידוש הגדול של קליטת הרוצח בשגגה בעיר מקלט, לו לא היה אח ורע במנהגי הגויים.

יט, ה: ונדחה ידו- 'נדח' מציין ריחוק. הרחקת היד מהגוף בעת הנפת הגרזן קרויה הדחה. ומופיע בהמשך הפרשה אף כפועל שימושי וידוע בהקשר זה "לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן".

יט, ו: והשיגו כי ירבה הדרך- עם השנים התרגל העם להצלה הרגילה של הרוצח בשגגה. כדי להוסיף להקל על הצלת הרוצח בשגגה אמרו חכמים שכל 42 ערי הלויים קולטות את הרוצח בשגגה (ההבדל אינו אלא שערי המקלט המקוריות קולטות גם מבלי כוונתו).

יט, יד: לא תסיג גבול רעך- ככוונת "לא תגנב". במהלך ייסוד החברה היהודית נצטווה כל פרט לכבד את חלוקת הרכוש המקובלת בחברה לצורך האמון ההדדי.

יט, טו: על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר- חוקי חמורבי העתיקים הסתפקו בעד אחד. הן הניחו שאדם אינו משקר סתם (למשל יש בהם חוקים בהם הנאשם מציל עצמו בשבועה), אולם הנוגע בדבר עלול לשקר. לכן הם האמינו לעד אחד חיצוני. התורה, שאצלה טהרת המשפט בכל מחיר (גם של אי עשיית דין בפושעים) היא ערך עליון, הקשתה עוד יותר על השקר להתקיים בעדות מתוך הנחה שתפוצת השקר במרחב הציבורי תהיה קטנה בהרבה מתפוצתו במרחב הפרטי.

יט, טז: כי יקום עד חמס באיש- אולי נאמר 'עד' ביחיד אפילו שהפסוק הקודם אמר "לא יקום עד אחד באיש" מפני החוק המקובל בחוקי חמורבי על עד זומם שגם מדבר על עד יחידי. פרשייתנו עוסקת בצמצום עדויות השקר, באמצעות הדין לחייב לפחות שני עדים ובאמצעות דין עדים זוממים שתכליתו "והנשארים ישמעו ויראו ולא יספו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך".

כ, ג: אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מהם- הטקטיקה הצבאית החוזרת בכל הפרשייה היא לא לפחד כלל ולא להימנע מלהילחם.

כ, ה: ילך וישב לביתו- אף שמראש הסיבה הראשונה לפחד הייתה "וראית סוס ורכב עם רב ממך", עדיף כח צבאי קטן עוד יותר ובלבד שלא ישאר מי ש"ימס את לבב אחיו כלבבו". במה שנוגע ללוחמים, הפחד שלהם הוא הסכנה העיקרית לתפקודו של כל צבא. לוחמים אמיצי לב היו נחשקים כפי שהיו נדירים. כל תרבות התאמצה רבות בהילול לוחמים אלו על אומץ ליבם. שיקולי היציאה לקרב צריכים לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות. מצד החיילים הפשוטים, הרהורי נסיגה יכולים להיות הרסניים. קרבות רבים מסתיימים עוד בטרם הכרעה ודאית כאשר צד אחד מתחיל לסגת ומוותר בכך על כל סיכוי לנצחון. קרבות רבים בתנ"ך מתארים גם את רדיפת הנסוגים כתחילת מפלתם. בד"כ הנסוגים מאבדים את אחידותם האורגנית (כפי האמור בתבוסת עמון בידי שאול "ויפצו ולא נשארו בם שנים יחד" שמואל א יא יא). דוגמה לתוצאות מערכה בה צד אחד נסוג, היא המלחמה בין אבנר בן נר ליואב בן צרויה בשמואל ב ב, שם נפלו 20 מאנשי יואב, לעומת 360 שמתו מאנשי אבנר. המטרה העליונה של התורה בפרשייתנו היא לצמצם ככל האפשר מקרי נסיגה בטרם עת, בעיקר אלו הנובעים מהלוחמים הזוטרים.
פן ימות במלחמה- המקרים להלן הם מקרים רווחים של פחד. כשאדם מצפה לקראת אושרו הקרוב ולפתע נשלח למלחמה, הוא מרגיש שיש לו הרבה מה להפסיד ובאופן טבעי מתגבר פחדו למות.
ואיש אחר יחנכנו- משום שמקרי מוות של אנשים אלו הם הטרגיים ביותר, הם גם המפורסמים ביותר, ולכן קמו הרבה אמונות תפלות על אודות קטרוג של השטן במצבים אלו, כאילו הם יותר מסוכנים וכל המזלות מתערבים כדי שהבעלים לא יזכה בבית שבנה ואיש אחר יהנה מיגיע כפיו. גם בדורנו אמונות תפלות אלו ואחרות שכיחות במלחמה.

כ, טו: כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד- מכאן מלחמת רשות מן התורה למען מס, עבדים או ביזה.

כ, יח: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם- גם בהתאם לערכי התורה בזמן התורה, הערבים שהיום בארץ לא היו נכללים במלחמת החורמה המדוברת.

כ, כ: כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית- ההשחתה היא לצורך בניית מצור ואפילו עד כאן דורשת התורה מאתנו להישמר מהשחתה גם בזמן הטרוף של המלחמה. איסור בל תשחית מתקשר לאיסורי הטומאה וציוויי הקדושה הדורשים להתרחק מההשפעות השליליות של תחושת המוות.

כא, ג-ה: עגלת בקר אשר לא עבד בה… נחל איתן אשר לא יעבד בו- הקרבן ומקום ההקרבה מסמלים את החלל שמת טרם זמנו, על העבר שלא היה מספיק בשביל החלל לממשו והעתיד שלא יהיה כלל לעולם. דיני עגלה ערופה מגיעים באמצע פרשיות העוסקות במלחמה. לאחר שהודיע עד כמה קדושת ישראל מחייבת אותם להזהר לא להשחית אף בשעת מלחמה, כעת מזכיר עד כמה היהדות מתייחסת בכובד ראש לכל מקרה של הירצח ישראלי בשגרה. היחס יוצא הדופן לספק רצח, דומה ליחס יוצא הדופן לספק גילוי עריות, והתאים למצב טוב מאוד בעם. במסכת סוטה נאמר כי משרבו המנאפים והרצחנין פסקו המים המרים ובטלה עגלה ערופה.

מודעות פרסומת