ראה

הברכה והקללה

יא, כז: את הברכה אשר תשמעו- הכוונה היא 'באשר תשמעו'.

יא, כט: את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל- העם יפגוש בהר גריזים ובהר עיבל מיד בכניסתו לארץ. מראיהם השונים, על אף קרבתם זה לזה, ממחישים היטב את ההבדל בין הברכה והקללה ולכן הם מתאימים לשימוש בטקס על הבחירה החופשית, השכר והעונש.

יב, ב: אבד תאבדון- המצוות שנצטוו לאחר הכניסה לארץ פותחות בראש ובראשונה בהכרתת העבודה הזרה המכחישה את אדנותו הבלעדית והמחייבת של ה' על הארץ.

יב, ד: לא תעשון כן- מוסב על "כל המקומות", לא תעבדו את ה' במקומות רבים אלא במקום אחד בלבד.

יב, ח: לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום- במדבר הקריבו רק באוהל מועד, ואף היה אסור לשחוט חולין בחוץ. במלכים א ג ב כתוב "רק העם מזבחים בבמות כי לא נבנה בית לשם ה' עד הימים ההם". כנראה פסוקנו מכוון להיתר העקרוני של הבמות בזמן התורה (שיושם למעשה לאחר הכניסה לארץ) טרם "באתם… אל המנוחה ואל הנחלה".

יב, כא: כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'… וזבחת מבקרך ומצאנך… ואכלת בשעריך- ראה ויקרא יז על האיסור של אכילת בשר בהמות חולין במדבר. יחד עם ההתפשטות הנרחבת של העם לאחר הכניסה לארץ, לפי המסורת בוטל האיסור האמור לחלוטין. במגילת המקדש, שנכתבה בימי בית שני ונמצאה במערות קומראן, מתבטאת דעת בני הכת שהחזיקה בה הטוענת שגם בארץ לא בוטל האיסור בקרבת המקדש לבהמות טהורות. נכתב שם "לוא תזבח שור ושה ועז טהורים בכול שעריכה קרוב למקדשי דרך שלושת ימים" (טור נב שורות 13-14).

יב, לא: גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם- שריפת הבנים היא "תועבת ה' אשר שנא", ומכאן מוכח שבעקידת יצחק אברהם רק נוסה על מידת אהבתו לאלוהיו בהתאם לסטנדרטים של עובדי העבודה זרה שהיו סביבו בתקופתו.

יג, ד: כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם- אף לאם תקום הטענה שדברי הנביא באו מה', נקבע שאין בידי נבואה לעקור את דברי התורה ובכללם את איסור עבודה הזרה, העיקר המרכזי של המונותאיזם.

יג, ו: המוציא אתכם מארץ מצרים- פעמים רבות שבה הקביעה שהקב"ה קנה את עם ישראל לו כשהוציאם ממצרים כזירוז לחובתם בקיום המצוות. כבפרשת בהר המזכירה חוק עליון המסדיר את חובת הציות לדיני עבד עברי "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים".

יג ,יג: כי תשמע באחת עריך- כשמדובר בעיר שלימה, ההוצאה להורג היא פחות פשוטה ומחייבת סיכון של יציאה למלחמה. על כן, לעיר הנידחת קיים דין מיוחד לעומת דין עובד עבודה זרה פרטי.

יג, טז: החרם אותה- כשעיר שלימה רשעה היא מושחתת מיסודה ואין להשאיר לה כל זכר. כגורל דור המבול ואנשי סדום ועמורה.

יד, ב: כי עם קדוש אתה- הקדושה מחייבת המנעות ממפגש עם המוות, במיוחד מפני התגובה לו, האבלות. האבלות מובילה פעמים רבות למאיסה בחיים. באבלות הגויים נפוצים מקרי השחתה של הגוף המתוארים בפסוקנו. הקדושה הסובבת את החיים היהודיים מציבה את החיים כערך עליון בחיים הציבוריים היהודיים ובמשפט היהדות. פעמים רבות האבל מסוגל להרוג בקלות מתוך תאוות נקם או מתוך ייאוש, התורה מרסנת בכח את האבלות.

יד, ג: לא תאכל כל תועבה- קריאת העולה הרביעי מתחלקת לשני חלקים הנחתמים במילים "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך". החלק הראשון עסק בהמנעות ממעשי אבלות קיצוניים, והחלק השני עוסק בדיני מאכלות אסורות. בהכללת דיני מאכלות אסורות בציוויי הקדושה הכוונה היא לפרט כיצד ערך החיים מתבטא בחיות אותם אנו הורגים כדי לאכלם. וראה מה שפירטתי בפרשת שמיני על המאכלות האסורות.

יד, כא: לא תבשל גדי בחלב אמו- ראה מה שכתבתי בפרשת משפטים. עוד הסבר לאיסור גדי בחלב אימו בהקשר לקדושה בהנזרות ממאכלות אסורות בפרשייתנו, הוא שיש להפריד בין היחס שלנו לאכילת בשר ליחסנו לאכילת חלב. אכילת בשר היא טבח. אכילת חלב אינה אלא שיעבוד של בעלי חיים שמותר אף בבני אדם.

יד, כג: למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך- כשמכבד את ה' במנות המכובדות ביותר, משווה לנגד עיניו את יראתו בכל עת.

יד, כח-כט: והנחת בשעריך. ובא הלוי- מכאן שבשנה השלישית מוסב מעשר שני להיות מעשר עני.

טו, יא: כי לא יחדל אביון- אפשר להסביר את הסתירה לפסוק ד "אפס כי לא יהיה בך אביון" ששם נאמר "רק אם שמע תשמע בקול ה' אלוהיך", ובפסוקנו המילה 'כי' משמעה 'אם' ו'כאשר', וכוונת הכתוב לדבר אם וכאשר לא שמע העם בקול ה' לקיים מצוותיו. לאחר הפרשייה הקודמת, המסוכמת במילים "כי ה' אלוהיך ברכך כאשר דיבר לך" (שם גם משמעות 'כי' היא 'כאשר'), מגיעה פרשייתנו העוסקת במצב ההפוך של "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

טו, יב: כי ימכר לך אחיך העברי- כיצד ימכר? ומי יכול למכור אדם חופשי? בתורה כתוב רק על המוכר עצמו לעבד ("כי תקנה עבד עברי"- קנה מאת המוכר עצמו לעבד, שבהמשך אף מדובר במקרה בו ממשיך להשאר בעבדותו), ועל הגנב שאין לו להשיב את הגניבה או את הנזק שעשה "ונמכר בגניבתו" (עבורו לאחר זריחת השמש העבדות היא שיפור במצבו, שבלילה לא היו לו דמים אם הוכה ומת). בנוסף לשני אלו, היינו יכולים לחשוב כי כל אדם עני יהא מוכרח ללסטם את הבריות כדי לשרוד וגם הוא עשוי להימכר לעבד. לכך נסמכה פרשייתנו לפרשייה הקודמת שציוותה להעביט את העני די מחסורו.

טו, טז: כי אהבך ואת ביתך- בית בתורה לפעמים מכוון למשפחה הגרה יחד בבית. בדומה לפסוק "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" שם מזוהה האוהל בקשר הדוק לשרה אף לאחר מותה. רבי יהודה לומד ביומא א א על התקנת אישה רזרבה לכהן הגדול כדי שיוכל לקיים את "וכפר בעדו ובעד ביתו" גם אם תמות האישה הראשונה. 'בית' במשנה גם מכוון אל הבעל מצד האישה במילים "לשמש את ביתה" (נדה א ז). במקבילה לפסוקנו בפרשת משפטים נאמר "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני". מכאן ש'ביתך' בפסוקנו מדבר במשפחת העבד הקנויה לאדון.

טז, א: כי בחדש האביב הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה- דווקא באביב כשהשעורה באביה ומבשרת את תחילת עונת הקציר, אז מרסן היהודי את גאוותו, בהכנעה לאלוהיו, בזכרו את חשכת גלות מצרים שהצילו ממנה בזמן הזה.

טז, יא: ושמחת- חובת השמחה מוזכרת בשבועות ובעיקר בסוכות, אולם לא בפסח. ואולי זאת מפני כובד הרצינות של יציאת מצרים שמעצימה רגשות הקשורים יותר ביראה.

טז, יז: איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך- גם כשאנחנו נותנים מתנה לה' עלינו לזכור שאין אנו ממלאים מחסור שלו שהרי הכל היה שלו לפני שנתנו לנו. משום כך לא יכולה להיות תועלת במתנה אלא עבורנו.

מודעות פרסומת