ראה

הברכה והקללה

יא, כז: את הברכה אשר תשמעו- הכוונה היא 'באשר תשמעו'.

יא, כט: את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל- העם יפגוש בהר גריזים ובהר עיבל מיד בכניסתו לארץ. מראותיהם השונים, על אף קרבתם זה לזה, ממחישים היטב את ההבדל בין הברכה והקללה ולכן הם מתאימים לשימוש בטקס על הבחירה החופשית, השכר והעונש.

יב, ב: אבד תאבדון- המצוות שנצטוו לאחר הכניסה לארץ פותחות בראש ובראשונה בהכרתת העבודה הזרה המכחישה את אדנותו הבלעדית והמחייבת של ה' על הארץ.

יב, ד: לא תעשון כן- הפסוקים הבאים מעידים ש'כן' מוסב על האמור "כל המקומות". לא תעבדו את ה' במקומות רבים אלא במקום אחד בלבד.

יב, ח: לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום- במדבר הקריבו רק באוהל מועד, ואף היה אסור לשחוט חולין בחוץ. במלכים א כתוב "רק העם מזבחים בבמות כי לא נבנה בית לשם ה' עד הימים ההם" (ג, ב). כנראה פסוקנו מכוון להיתר העקרוני של הבמות בזמן התורה (שיושם למעשה לאחר הכניסה לארץ) טרם "באתם… אל המנוחה ואל הנחלה".

יב, כא: כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'… וזבחת מבקרך ומצאנך… ואכלת בשעריך- על איסור אכילת בשר חולין במדבר ראה ויקרא יז. לפי המסורת, יחד עם ההתפשטות הנרחבת של העם לאחר הכניסה לארץ בוטל האיסור האמור לחלוטין. במגילת המקדש, שנכתבה בימי בית שני ונמצאה במערות קומראן, מתבטאת דעת בני הכת שהחזיקה בה, הטוענת שגם בארץ לא בוטל האיסור לבהמות טהורות בקרבת המקדש. נכתב שם "לוא תזבח שור ושה ועז טהורים בכול שעריכה קרוב למקדשי דרך שלושת ימים" (טור נב שורות 13-14).

יב, ל: השמר לך פן תנקש אחריהם- לאחר פרשייה זאת, המזהירה את הפרט מפני עבודה זרה, באות בפרק הבא שלוש פרשיות המצוות להכרית את המדיחים גם כאשר הם נביאים או בעלי קרבה אישית או בעלי כח רב.

יג, ד: כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם- אף לאם תקום הטענה שדברי הנביא באו מה', נקבע שאין בידי נבואה לעקור את דברי התורה ובכללם את איסור עבודה הזרה, העיקר המרכזי של המונותאיזם.

יג, יד: יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו- סטטוס הקוו של החינוך במדבר למצוות ה', אינו עתיד להינתק באופן ספונטני. את התגברות הפשיעה התורה מתארת רק באמצעות הדחה.

יג, טז: לפי חרב- זהו ביטוי השמור ליציאה למלחמה. ולפיכך לעיר הנידחת קיים דין מיוחד לעומת עובד עבודה זרה פרטי.
החרם אותה- כאשר מתברר שעיר שלימה היא רשעה, אזי מובן שהיא מושחתת מיסודה, ולכן אין להשאיר לה כל זכר, כגורל דור המבול ואנשי סדום ועמורה.

יד, ב: כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך- קריאת העולה הרביעי מתחלקת לשני חלקים הנחתמים במילים אלו: המנעות ממעשי אבלות קיצונית, ותיאור החיות הטמאות. אף ששניהם קשורים לנושא הטומאה, נושא המוות, הריהם שונים מטומאה רגילה. טומאה רגילה עלולה לקפוץ על האדם, ואילו מאלו בידינו להימנע. למרות חומרתם, אין התורה גוזרת עליהם שיטמאו, מכיוון שהרושם שלהם נשאר בגוף האדם ולכן לא היה ניתן להטהר מהם.

יד, ד: זאת הבהמה אשר תאכלו- על סקירת החיות הטהורות ראה מה שכתבתי בפרשת שמיני בפרק יא.

יד, כא: לא תבשל גדי בחלב אמו- ראה מה שכתבתי בפרשת משפטים (כג, יט). עוד הסבר לאיסור גדי בחלב אימו בהקשר לציוויי הקדושה בפרשייתנו, הוא שיש להפריד בין היחס שלנו לאכילת בשר ליחסנו לאכילת חלב. אכילת בשר היא טבח. אכילת חלב אינה אלא שיעבוד של בעלי חיים שמותר במצבים מסויימים אף בבני אדם.

יד, כג: למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך- כשמכבד את ה' במנות המכובדות ביותר, משווה לנגד עיניו את יראתו בכל עת.

טו, ט: דבר עם לבבך בליעל… ורעה עינך… וקרא עליך אל ה'- חובת ההלוואה מוצגת כחובה מוסרית טבעית.

טו, יא: כי לא יחדל אביון- בפרשייה הקודמת נכתב "אפס כי לא יהיה בך אביון", אך שם נאמר התנאי "רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך… כי ה' אלוהיך ברכך כאשר דבר לך". בפסוקנו, המילה 'כי' משמעה 'אם' ו'כאשר', וכוונת הכתוב לדבר בפרשייתנו במצב הנגדי, אם וכאשר לא שמע העם בקול ה' לקיים מצוותיו.

טו, יב: כי ימכר לך אחיך העברי- כיצד ימכר? ומי יכול למכור אדם חופשי? בתורה מתוארים רק המוכר עצמו לעבד מפני דוחקו – "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" (ויקרא כה, לט), והגנב שאין לו להשיב את הגניבה או את הנזק שעשה "ונמכר בגניבתו" (שמות כב, ב). בנוסף לשני אלו, היינו יכולים לחשוב כי כל אדם עני יהא מוכרח ללסטם את הבריות כדי לשרוד וגם הוא עשוי להימכר לעבד. לכך נסמכה פרשייתנו לפרשייה הקודמת שציוותה להעביט את העני די מחסורו.

טו, טז: כי אהבך ואת ביתך- 'בית' מכוון לפעמים למשפחה הגרה בבית. במקבילה לפסוקנו בפרשת משפטים נאמר "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי" (כא, ה). מכאן ש'ביתך' בפסוקנו מדבר במשפחת העבד הקנויה לאדון.

טז, א: כי בחדש האביב הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה- דווקא באביב כשהשעורה באביה ומבשרת את תחילת עונת הקציר, אז מרסן היהודי את גאוותו, בהכנעה לאלוהיו, בזכרו את חשכת גלות מצרים ממנה הצילו בימים ההם בזמן הזה.

טז, יא: ושמחת- חובת השמחה מוזכרת בשבועות ובעיקר בסוכות, אולם לא בפסח. ואולי זאת מפני כובד הרצינות של יציאת מצרים שמעצימה רגשות הקשורים יותר ביראה.

טז, יז: איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך- גם כשאנחנו נותנים מתנה לה' עלינו לדעת שאין אנו ממלאים מחסור שלו שהרי הכל היה שלו לפני שנתנו לנו. משום כך לא יכולה להיות תועלת במתנה אלא עבורנו.