עקב

ז, יג: וברך פרי בטנך ופרי אדמתך- ברכה בתורה באה לריבוי חיים בכלל, ובד"כ בפרט לריבוי פרי הבטן ופרי האדמה.

ז, כ: את הצרעה- מכה קשה, ומאותו שורש – מצורע.

ז, כא: לא תערץ מפניהם- הלשון נופל על לשון "הצרעה".

ז, כב: לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה- מאמצים כבירים ידרשו ליישב מחדש את הארץ יתר על המאמץ המלחמתי לכבשה. בכמה מקומות מוזכר השימוש בפרי עמלם של אויבנו: תיאור הארץ הבנויה עוד לפני כניסת בנ"י (ו, י-יא); איסור כריתת עץ מאכל (כ, יט); ובפסוקנו. העבודה הרבה של פיתוח *הציוויליזציה האנושית הכרחית לצורך חיים נוחים ומהווה יסוד לרמה מוסרית גבוהה. עלינו לעשות שימוש בכל פיתוח אנושי מועיל, גם של אויבינו, כאמור "ואכלת את שלל איביך" (כ, יד). פסוקים כה וכו עוסקים בהחרמת יוצאי הדופן מהנהגה זו, תשמישי עבודה זרה. שלילתם הנחרצת דורשת לבערם מן העולם.
להלן מוסברת תכלית נדודי המדבר מצד ה' "למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו אם לא" (ח, ב). בדומה לכך מוזכרת בספר שופטים, לאחר שהלכו ישראל אחרי אלהים אחרים, סיבת נסיון ליבם של ישראל – "השמרים הם את דרך ה' ללכת בם… אם לא" (ב, כב) כהסבר נוסף מדוע לא הורישו את גויי הארץ מהר.

ח, ג: למען הודיעך- הלשון נופל על הלשון 'ידעת'.
כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם- חיים רוחניים על סמך התורה הם הכרחיים למימוש חיינו עלי אדמות, ואי אפשר לנו להסתפק רק בסיפוק הצרכים הגשמיים.

ח, ה: וידעת… כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מיסרך- כי "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה". אף בזמן שייסר אותך, הקב"ה דאג וריחם עליך.

ח, ז: עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר- עיינות נגלות לעין בבקעה, ומי תהום עמוקים נגלים בצדי ההר.

ח, יד: ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך- המשמעות הראשונה של האלהות היא כח, כבדברי לבן "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" (בראשית לא, כט). שפע גשמי, המביא לתחושת כח עצמי, הוא סיבה עיקרית להתפקרות. רק מאז החל להתגבר השפע בעולם יכול היה האתאיזם להוות מרכיב משמעותי בחברה. אולם, כנצפה מהשקפות האתאיזם המפותח בדורנו, אין תחושת העוצמה העצמית יכולה להימשך זמן רב מבלי להתערער. תפיסת הפרט האתאיסט אינה מייחסת את מקור כל הכוחות בעולם אליו, אלא לאנושות בכללה. יוצא שמזימת האתאיסט להתכחש לתלותו בה' לא הועילה, שכן סופו שאימץ תלות בכח חיצוני אחר.

ח, טז: ולמען נסתך להיטיבך באחריתך- עיתות המצוקה בהן נשענו על ה', והרגשנו במלוא העוצמה את תלותנו בעזרתו, נושאות נוסטלגיה דתית מרכזית ביהדות כמו גם בנצרות ובאיסלאם. בהחלט ניתן לומר שבמצבים הקשים ביותר מתבררים הערכים החשובים ביותר לעם, מהם לא ירפה. עם זאת, ויחד עם תחושת האשמה הטבעית, שמקום משמעותי לה בעיקר בנצרות במיתוס החטא הקדמון והנצחי, עלינו לזכור שתכלית הנסיונות שהקב"ה העמידנו בהן הייתה להיטיב לנו.

ח, יח: וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל- כדרך הטבע, האדם נוטה במנוחתו להביט בעיניו, לפי מצבן הטבעי, אל החיים על פני האדמה. רק לאחר זעזועים האדם מוסט, מתוך חוסר אונים, להפנות פניו מעלה, בתחינה לישועה מגבוה. בפסוקים האחרונים צוייר התרחיש הצפוי של תולדות השאננות, וכנגדו צווינו על הזכרון של תלותנו בה'.

ח, יח: וזכרת את ה' אלוהיך… למען הקים את בריתו- הפסוקים האחרונים הופנו אל הישראלי העשיר הדשן. בודאי שתיאור ההישרדות הבסיסית במדבר לא באה לעשות כל רושם גשמי לבד מעצם האמונה באהבת האל אותנו. ואולי זאת תכלית כל צרותיו של עם ישראל מעת תקומתו ועד הנה – למען יזכור העם דרך קבע את ה', ועל בסיס כך יקים ה' את בריתו.

ט, ד: וברשעת הגויים האלה- כמו שאמר לאברהם "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה" (בראשית טו, טז).

ט, ה: כי ברשעת הגוים האלה- יחד עם טיעון הקמת ברית האבות, אשר שלל את טיעון צדקת העם, חוזרת אמירה זאת פעם שניה. אין היא מהווה טיעון אלא רק רקע הכרחי שבא להסביר מדוע נגזר גירוש על תושבי הארץ.

ט, ז: זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה'- פרשייתנו עוסקת בעיקר בפשעי עם ישראל, ושיאה הוא הציווי לעם לזכור את מריו לדורות. משמעות מוסרית רבה יש לזכרון הזה. כנגד הנוחות בארץ שגוררת עצלות, על העם לדעת שכל חסדי ה' איתו לא באו לו בזכות ומוטל עליו עוד להתקדם רבות במעלות התורה.
בימינו, פעמים רבות השלכות מהפכות השוויון עברו את המידה הטובה. הזכויות נדרשות מתוקף השוויון האנושי מבלי להתחשב בכל מעלה נרכשת. בעלי סטיות מתעצלים מלהתגבר עליהן ודורשים את כבודם יחד עם מומיהם.

ט, ט: לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי- כפי שהזכרתי במקומות אחרים, הקב"ה קנאי ואינו סובל מתחרים. בזמן קבלתו את התורה אין למשה תשוקות אחרות. יש לכך גם השפעות על השפה: 'דבר' ה' ניגלה ב'מדבר' (מקום ה'דבר', המדביר כל חי); ואף 'ציון', מוקד 'ציוויו', בא משורש 'ציה'.

ט, י: ביום הקהל- אותו היום נקרא כך בשל המשמעות המיוחדת שלו בזכרון כלל העם, כדברי משה "השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" (ד, לג).

י, ב: ושמתם בארון- זהו עוד ביטוי לגניזת התורה הנצחית אשר מכוונת גם אל דורות רבים שטרם נולדו.

י, ד: ויכתב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים- תכלית מתן לוחות הברית הייתה לעדות למעמד הר סיני בו דיבר ה' בקול עם הקהל. מכאן מובנת היתכנות שבירת הלוחות הראשונים על ידי משה. דברי התורה אינם תלויים בלוחות ואלו אינן טומנות בחובן את כל מסר התורה שנאמר לעם ישראל בידי משה, אלא רק את עשרת הדיברות ששמע העם ישירות מה'.

י, ו: שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו- פרשייתנו עוסקת בהשלמה מצד הקב"ה בדבר חטא העגל: לוחות שניים ניתנו, הכהונה הגדולה מתמידה, שבט הלוי מייצג את העם והעם עדיין מנותב לרשת את הארץ.

י, ח: בעת ההוא- חוזר אל "בעת ההוא" מפסוק א.

י, יח: עשה משפט יתום ואלמנה- גם בכתבי אוגרית השליט, שהוא גם השופט, מהולל במילים "עושה משפט יתום ואלמנה" על השכנתו את המשפט. בביטוי זה מיוחס המשפט אל הנזקקים לו לרוב.

יא, ב: כי לא את בניכם- אלו דברי עידוד לדור ההוא בלבד על חובתם הגדולה לקראת מלחמת כיבוש הארץ. דברים אלו מוכיחים על פניית התורה בראש ובראשונה לדור שקיבלה.

יא, ט: ארץ זבת חלב ודבש- בפרשייה הבאה מופיע פירוט להבדל בין חקלאות הארץ וחקלאות מצרים. על הארץ נאמר "תמיד עיני ה' אלוהיך בה". בנוסף לפירות האדמה, השגחת ה' דואגת בארץ גם לדבש ולחלב שאינם קשורים בעבודת ההשקיה.

יא, יב: אשר ה' אלוהיך דרש אתה תמיד- לאחר סקירת ניסי ה' הגלויים שראה אותו הדור, מבואר שהשגחת ה' כלפי העם בארץ תתמיד.