כי תצא

כא, יב: וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה- המילה 'ועשתה' עשויה להתפרש בדומה לגילוח הראש. השיער והציפורניים הם איברים שחוזרים ומתחדשים. בעת שינוי מעמד מגלחים את השיער לשם ניתוק מהעבר, כגון: יוסף שגולח לפני שהובא אל פרעה, והמצורע המתגלח לפני סוף טהרתו. וכך פירש אבן עזרא, שעשיית הצפורניים היא הסרתם.
אמנם לפי הפירוש המקובל להלכה, עשיית הצפורניים היא גידולם. הטעם הידוע הוא שגידול הצפורניים מנוול את האישה בדומה לגילוח הראש. טעם נוסף המתאים לדעה זו הוא שמעשי פסוקינו מתקשרים לאבלותה על הוריה, כפי שלהלכה אבל אסור בגילוח ראש ובקיצוץ ציפורניים.

כא, יז: כי הוא ראשית אונו- אהבת ההורים לילדיהם אינה תלויה בדבר ונקבעת עוד לפני שמתגלה אישיותם הייחודית. מני קדם, האב אהב ביותר את בנו הבכור בשל המשמעות הגדולה שהייתה בלידתו עבורו, ומכאן התפתח משפט הבכורה. בכור שלא הועדף או אפילו קופח, לא היה מקבל את שוויונו לאחיו הצעירים והחלשים והיה מתעלל בהם. קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו (ולפי חלק מהפרשנים גם ישמעאל ויצחק) – בכל המקרים הללו הקנאה החלה רק בגלל הקדימות בגיל. לפיכך באה פרשייתנו לחזק שלום בית בהבטחת מעמדו הקבוע של הבכור אף אם הוא בן השנואה.

כא, כג: כי קללת אלוהים תלוי ולא תטמא את אדמתך- לאחר שהחוטא כבר מת אין טעם להשאירו תלוי. חיות השדה עלולות לפזר את נבלתו לכל עבר, ולכן באה הקבורה להרחיק את הטומאה. מפני שלא נהגו בקבורה כיאות בארצות הגויים, גזרו חז"ל על 'טומאת ארץ העמים', בעבור שכל שטח שם עלול להיות שדה בית הפרס.

כב, א: השב תשיבם לאחיך- בפרשה זאת נאמרות בערבוביה מצוות שבאו למען שלום בית בתוך המשפחה ומצוות שבאו להרבות אהבה בקרב כלל העם, אף בין המעמדות המנוגדים והאויבים בדר"כ. השימוש במילה 'אחיך' במצווה כללית זו מבהירה את יחסה של התורה לחברה הישראלית. החברה צריכה לנהוג באחווה כמשפחה.

כב, ה: לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אישה- התחפשות שכזאת בחילוף המינים היא תחילת פריצות. יצירות אמנותיות רבות מתארות התחפשות שכזאת אשר מובילה בהמשך למימוש מעשי הפריצות.

כב, כה: ואם בשדה ימצא האיש את הנער המארשה- המקרה הובא בנערה מארשה מכיוון שעל אשתו ישמור הבעל שלא תימצא לבדה בשדה.

כג, ב: לא יבוא פצוע דכה וכרות שפכה- אף שהוזהרו על חטאים הקשורים במין מעוות, המין הראוי הכרחי לעם ואין ביהדות מקום לאימפוטנטים.

כג, ג: לא יבא ממזר בקהל ה'- איסור גילוי עריות מגונה בכל תוקף והשלכותיו מגונות גם הן.

כג, ד: לא יבא עמוני ומואבי- האנטישמיות שגילו מונעת מהם כל זכות לקשר עם עם ישראל. ובכל זאת נצטווינו להשאירם בחיים בניגוד למלחמת החרמה בעמלק.

כג, טז: לא תסגיר עבד אל אדוניו- ביסוד הסכם הסגרה בין מדינות עומד האמון בצדק של משפט המדינה הזרה. בנוגע לעבד, התורה מניחה שלא נעשה עימו צדק ולכן ברח, ומשום כך אין להסגירו.

כג, יט: אתנן זונה- השירה האוגריתית שבידינו כתובה בד"כ בהקבלות בדומה לשירה המקראית. בשירה האוגריתית נזכרת המילה 'אתנן' כמקבילה למילה 'מוהר' – מתנת החתן למשפחת הכלה. אבן עזרא מסביר כיצד נוצרה המילה אתנן משורש 'נתן' ממנו באה גם המילה 'מתנה'. על כל פנים, במקרא 'אתנן' מופיעה רק בצירוף של 'אתנן זונה', מלבד פעם אחת כשם של אדם בדברי הימים. על כן מילה זו בעברית מעולם לא השתחררה מהקונוטציה השלילית שדבקה בה.

כג, כג: וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא- בכל הדורות אנשים התקשו להתייחס ברצינות להבטחותיהם שנמסרו במילים בלבד. העצה להפסיק לנדור חוזרת עוד בתנ"ך (קהלת ה, ד; משלי כ, כה). גם במשנה יש הסתייגות מנדרים עד שלדעת רבי יהודה המקבל עליו להיות חבר מחויב לא להיות פרוץ בנדרים (דמאי ב, ג).

כג, כה: כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים- לא קופח צער הפיתוי של הפועל על אנושיותו מאשר צער הבהמה, עליה ציווה "לא תחסם שור בדישו" (כה, ד). לאחר שמילא את תשוקותיו הפשוטות, מזהירה התורה את הפועל שלא יתחכם לקחת כמויות מסחריות. אולי מפני תמימות ההתאוות לפירות שכחה התורה את יחסי העבודה.

כד, ד: לא יוכל בעלה הראשון- רק לאחר שהציגה התורה את דין הגירושים הצודק והתמים, היא מדברת כנגד הנוכלים. כך נהגה גם בפסוקים כה וכו בפרק כג, בהם הוצג רעיון הצדק בתמימותו הכשרה לפני אזהרת כל שורש פורה ראש ולענה.

כד, ו: לא יחבל רחים ורכב- אולי צורף בפרשיית החתן לבטא שכשם שאין להפריד את החתן מכלתו החדשה, כך אין לעבוט את הרכב או הרחיים אשר הכרחיים שניהם יחדיו לשם אוכל נפש (גם בשדה הסמנטי, קרובים 'רכב' ו'רחם' ליחסי הבעל ואישתו).

כד, ז: והתעמר בו ומכרו- נוסף צירוף 'ומכרו' לתנאי כדי להביא הרתעה המתאימה אף למקרה הנפוץ בו מתקשים מאוד לתפוס את הפושע. כמו בגונב "שור או שה וטבחו או מכרו" (שמות כא, לז) שקנסו מוגדל.

כד, ט: זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים- שמירת דיני נגע הצרעת דורשת שיתוף פעולה מצד המצורע שבין היתר קורא "טמא טמא" (ויקרא יג, מה). ציווי שמירת זכרון צרעת מרים הנביאה נועד כדי שלא ימנע אדם מלשמור את דיני הצרעת מפני בושתו, מתוך מחשבה שאין הצרעת ראויה למעמדו.

כד, יג: ושכב בשלמתו וברכך- עפ"י רוב היחסים בין הנושה לעני הם גרועים ביותר בהשפעת שני הצדדים. בפסוקנו מצווה העני להודות על היחס הטוב של הנושה אליו, ציווי אשר אינו מתקיים בהכרח באופן טבעי. על הכרת התודה ידבר גם להלן בפרק כו במצוות מקרא ביכורים.

כה, ב: והפילו השפט והכהו לפניו- 'שפט' דומה ל'שבט'. תוקף המשפט מתבסס על הכח של השופט לקיימו. בירור החייב בדין מתואר כפעולה המובנת מאליה "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". תפקידו העיקרי של השופט הוא להכות בשבט. אולי השימוש בשבט כדרבן הוא ההסבר לסמיכת הפסוק "לא תחסם שור בדישו" לתוך פרשייתנו העוסקת במלקות.

כה, ג: ארבעים יכנו- ארבעים מציין סיום תהליך המביא לשינוי במקומות רבים בתורה: ימי המטרת המבול, הימים שחיכה נוח לפני שליחת העורב, מליאת ימי החניטה של יעקב, שנות הנדודים במדבר, ימי כל אחת משלוש העליות של משה להר סיני, ימי ריגול התרים בארץ, ימי טומאת היולדת זכר, ועוד נזכר המספר ארבעים במשמעות סמלית זו במקומות רבים בנביאים ובכתובים.

כה, ז: לא אבה יבמי- 'יבמי' הוא מקור הפועל, והובא במשמעות כשל שם הפועל 'ליבמי'.

כה, ח: וקראו לו זקני עירו ודיברו אליו- דברים בשבח הייבום בעד הקמת שם לאחיו.

כה, ט: וחלצה נעלו- נקראת 'נעל' משום שהיא קשורה לרגל בנעילה הדוקה.

כה, יח: ויזנב בך כל הנחשלים אחריך- שורש 'חשל' יחידאי במקרא, ומשמעותו, כבמקרים רבים אחרים של חילופי ע' ול' הפועל, היא כשל 'חלש'.
שמעתי מאלחנן מאיר שכך הייתה דרכו של עמלק, להתנכל לחלשים. וכך אמר המן האגגי "ולמלך אין שוה להניחם" (אסתר ג, ח). שאול נענש קשות משום שהושפע מעמלק וחמל "על אגג ועל מיטב הצאן והבקר" (שמואל א טו, ט). לפי תפיסה הרסנית זו זכות הקיום אינה אלא לחזק.
ואתה עייף ויגע- לא היית יכול לעזור לחלשים.
ולא ירא אלוהים- ולא היית חסין מהשפעת תרבות עמלק. רק במעמד הר סיני אלוהים התגלה אליכם "בעבור תהיה יראתו על פניכם" (שמות כ, טז), ואילו עמלק תקף אתכם לפני כן.