כי תצא

כא, יב: ועשתה את צפרניה- המילה 'ועשתה' עשויה להתפרש בדומה לגילוח השיער. השיער והציפורניים הם איברים שחוזרים ומתחדשים. בעת שינוי מעמד מגלחים את השיער לשם ניתוק מהעבר- יוסף מגולח לפני שבא אל פרעה והמצורע מתגלח לפני סוף טהרתו. מכאן נראה כפירוש אבן עזרא ש'עשיית' הצפורניים היא הסרתם. הפירוש המקובל, ש'ועשתה' משמעו שתגדלם, מקשר את כל מעשי אשת יפת תואר לאבלותה על הוריה, ולכן גם לא מסירה ציפורניה כפי שלהלכה גם לאבל אסור. אמנם דווקא גידול השיער פרע היה סימן לאבלות (כפי שנאסר על אהרן, אלעזר ואיתמר "ראשיכם אל תפרעו"), גם נזכר האיסור להתגלח בתוך איסורי אבלות הכהנים "לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו".

כא, יז: כי הוא ראשית אונו- אהבת ההורים לילדיהם אינה תלויה בדבר ונקבעת עוד לפני שמתגלה אישיותם הייחודית. באופן טבעי האב אהב ביותר את בנו הבכור בשל המשמעות הגדולה שהייתה בלידתו עבורו, ומכאן התפתח משפט הבכורה. בכור שלא הועדף או אפילו קופח, לא היה מקבל את שוויונו לאחיו הצעירים והחלשים והיה מתעלל בהם. קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו (לפי רבים מהפרשנים גם ישמעאל ויצחק). בכל המקרים הללו הקנאה החלה רק בגלל הקדימות בגיל. לכן באה מצווה זו לחזק שלום בית בהבטחת מעמדו הקבוע של הבכור אף אם הוא בן השנואה.

כא, כג: כי קללת אלוהים תלוי ולא תטמא את אדמתך- מאחרי שהחוטא כבר מת אין טעם להשאירו תלוי. חיות השדה עלולות לפזר את נבלתו לכל עבר, ולכן באה הקבורה להרחיק את הטומאה. משום שלא נהגו בקבורה כראוי בארצות הגוים, גזרו חז"ל על 'טומאת ארץ העמים' מפני שכל שטח שם עלול להיות שדה בית הפרס.

כב, א: השב תשיבם לאחיך- בפרשה זאת מתערבבות זו בתוך זו מצוות שבאו למען שלום בית בתוך המשפחה ומצוות שבאו להרבות אהבה בקרב כלל העם אף בין המעמדות המנוגדים והאויבים בדר"כ. השימוש במילה 'אחיך' במצווה כללית זו מבהירה את יחסה של התורה לחברה הישראלית. החברה צריכה לנהוג באחווה כמשפחה.

כב, ה: לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אישה- התחפשות שכזאת בחילוף המינים היא תחילת פריצות. ישנן יצירות אמנותיות רבות מספור שעוסקות בהתחפשות שכזאת אשר מובילה בהמשך למימוש מעשי הפריצות.

כג, ב: לא יבוא פצוע דכה וכרות שפכה- אף שהוזהרו על חטאים הקשורים במין מעוות, המין הראוי הכרחי לעם ואין ביהדות מקום לאימפוטנטים.

כג, ג: לא יבא ממזר בקהל ה'- איסור גילוי עריות מגונה בכל תוקף והשלכותיו מגונות גם הן.

כג, ד: לא יבא עמוני ומואבי- האנטישמיות חסרת הבסיס שגילו מונעת מהם כל זכות לקשר עם עם ישראל. עדיין נצטוונו להשאירם בחיים בניגוד למלחמת החרמה בעמלק.

כג, טז: לא תסגיר עבד אל אדוניו- ביסוד הסכם הסגרה בין מדינות עומד האמון בצדק של משפט המדינה הזרה. בנוגע לעבד, התורה מניחה שלא נעשה איתו צדק ולכן ברח, ומשום כך אין להסגירו.

כג, יט: אתנן זונה- השירה האוגריתית שבידינו כתובה לרוב בהקבלות בדומה לשירה המקראית. בשירה האוגריתית נזכרת המילה 'אתנן' כמקבילה למילה 'מוהר' כמתנת החתן למשפחת הכלה. איבן עזרא מסביר כיצד נוצרה המילה אתנן משורש 'נתן' ממנו באה גם המילה 'מתנה'. על כל פנים, במקרא 'אתנן' מופיעה רק בצירוף של 'אתנן זונה', מלבד פעם אחת כשם של אדם בדברי הימים. לכן, מילה זו בעברית מעולם לא השתחררה מהקונוטציה השלילית שדבקה בה.

כג, כג: וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא- בכל הדורות אנשים התקשו להתייחס ברצינות להבטחותיהם שנמסרו במילים בלבד. העצה להפסיק לנדור חוזרת עוד בתנ"ך, גם במשנה יש הסתייגות מנדרים עד שלדעת רבי יהודה המקבל עליו להיות חבר מחויב לא להיות פרוץ בנדרים.

כג, כה: כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים- מדובר בפועל אצל בעל הבית, אשר בגלל הסמיכות לפיתוי יש לאפשר לו לאכול. מעין הציווי שיבוא בהמשך של "לא תחסום שור בדישו".

כד, ז: והתעמר בו ומכרו- צירוף 'ומכרו' לתנאי בא לשם הרתעה המתאימה אף למקרה הנפוץ בו מתקשים מאוד לתפוס את הפושע. כמו בגונב "שור או שה וטבחו או מכרו" שהקנס מוגדל.

כד, ט: זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים- שמירת דיני נגע הצרעת דורשת שיתוף פעולה מצד המצורע שבין היתר קורא "טמא טמא". ציווי שמירת הזכרון שאף מרים נצטרעה בא כדי שלא ימנע אדם מלשמור את דיני הצרעת מפני בושתו מתוך המחשבה שאין הצרעת ראויה למעמדו.

כד, יג: ושכב בשלמתו וברכך- היחסים בין הנושה לעני בד"כ גרועים ביותר בהשפעת שני הצדדים. בפסוקנו מצווה העני להודות על היחס של הנושה אליו, ציווי אשר אינו מתקיים בהכרח באופן טבעי. הכרת התודה היא תכונה חשובה ביהדות, כפי שבפרשת כי תבא יפורט במקרא ביכורים.

כד, טז: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות- זהו ציווי להנהגת בית דין של מטה ממנו נדרשת זהירות בתחומים רבים. סמכויות בית דין של מעלה הן רחבות הרבה יותר ושם יש גם השלכות למעשי בני המשפחה ("פוקד עוון אבות על בנים"), כפי שבמציאות קיימות למעשי אנשים השפעות והשלכות רבות על קרוביהם.

כה, ב: והפילו השפט והכהו לפניו- 'שפט' דומה ל'שבט'. תוקף המשפט מתבסס על הכח של השופט לקיימו. בירור החייב בדין מתואר בפסוק הקודם כפעולה המובנת מאליה "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" ותפקידו העיקרי של השופט הוא להכות בשבט. ואולי השימוש בשבט כדרבן הוא ההסבר לסמיכת פסוק ד "לא תחסם שור בדישו" לתוך פרשייתנו העוסקת במלקות.

כה, ג: ארבעים יכנו- ארבעים מציין סיום תהליך המביא לשינוי במקומות רבים בתורה: ימי המטרת המבול, הימים שחיכה נוח לפני שליחת העורב, מליאת ימי החניטה של יעקב, שנות הנדודים במדבר, ימי כל אחת משלוש העליות של משה להר סיני, ימי המרגלים בארץ, ימי טומאת היולדת זכר. ועוד נזכר במשמעות סמלית זו המספר ארבעים במקומות רבים בנביאים ובכתובים.

כה, ז: לא אבה יבמי- 'יבמי' מקור הפועל, במשמעות כשל שם הפועל 'ליבמי'.

כה, ח: וקראו לו זקני עירו ודיברו אליו- דברים בשבח הייבום בעד הקמת שם לאחיו.

כה, ט: וחלצה נעלו- נקראת 'נעל' משום שהיא קשורה לרגל בנעילה הדוקה.

כה, יח: ויזנב בך כל הנחשלים אחריך- שורש 'חשל' יחידאי במקרא וכמו במקרים רבים אחרים של חילופי ע' ול' הפועל משמעותו היא כשל 'חלש'.
שמעתי מאלחנן מאיר שכך הייתה דרכו של עמלק, להתנכל לחלשים. כך המן האגגי אומר "ולמלך אין שווה להניחם". שאול נענש קשות משום שהושפע מעמלק וחמל "על אגג ועל מיטב הצאן והבקר". לפי תפיסה הרסנית זו זכות הקיום אינה אלא לחזק.
ואתה עייף ויגע- לא היית יכול לעזור לחלשים.
ולא ירא אלוהים- ולא היית חסין מהשפעת תרבות עמלק. רק במעמד הר סיני אלוהים התגלה אליכם "בעבור תהיה יראתו על פניכם" (שמות כ, טז), ואילו עמלק בא להלחם לפני כן.

מודעות פרסומת