כי תבא

כו, א: וירשתה וישבת בה- עד כאן התייחסה התורה אל העם כילד סביל. החל ממילים אלו בדבר ישיבת העם בארץ הפותחים את פרשת מקרא ביכורים, ספר דברים מתייחס לעם כבוגר בעל כח פעולה והשפעה בעולם ולא רק כמושא הציוויים לפעולותיו בעתיד.

כו, ה: ארמי אבד אבי- הפירוש הפשוט הוא ש'ארמי אבד' הם תארים ל'אבי', ליעקב, שהרי הוא הנושא בכל שאר הפסוק. אולם לא נהיר מה טעם לפתוח במילים אלו כאן במקרא ביכורים. אגדה של פסח דורשת לאחר פסוק זה "צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו…". לפי דרשתה, 'ארמי אבד' מכוון ללבן שביקש לאבד את יעקב. לפי פירוש זה, תחילת מקרא ביכורים מצביעה על השוואה בין גלות ארם לגלות מצרים. טעמי המקרא כמעט תמיד מתאימים לפשט הפסוק. בפסוקנו, אין זה כך, ו'ארמי אבד אבי' מוטעם פשטא-מונח-זקף קטן. הפשטא מפרידה בין 'ארמי' ל'אבד אבי' ובכך הטעמים מכוונים לפירוש האגדה. כנראה הסיבה לכך היא תפוצתה והשפעתה הרחבה של אגדה של פסח על העם. דברים אלו קראתי אצל הרב ברויאר בספרו על טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, שם הוא מוסיף להשוות בין גלות מצרים לגלות ארם.

כו, יב: ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה- סמיכות מקרא ביכורים למעשר עני משווה בין יחס העניים לבעל הבית, ליחס בעל הבית לה'.

כז, ב-ג: ושדת אתם בשיד וכתבת- כדברי שד"ל. השיד שימש למשטח הכתיבה ולא כחומר הכתיבה על האבנים עצמם, שאחרת היה אומר 'וחרת'.

כז, ד: תקימו את האבנים האלה… בהר עיבל- כאן מתואר הטקס שייעשה ע"י יהושע. תכנו אשר מוזכר עוד בתורה דומה לברית ערבות מואב אשר יכרתו בפרשת ניצבים. שני טקסים אלו דומים בתכנם. הסיבה להקדים לטקס ההרים את ברית ערבות מואב היא כדי לקיים את הטקס עוד בימי משה ובניהולו, וכן כדי ליצור זהות בין ערכי העם במדבר לערכיו לאחר הכניסה לארץ. ברית ערבות מואב באה בעיקר כנגד פורצי הגדר. נורמת קיום המצוות כבר הונחלה בכלל העם במדבר. עיקר הברית כולל את אמירת פסוקי ה'ארור', לעומת הברכות והקללות המקבילות שנאמרות אח"כ כהשלכות למעשי העם. וכן האבנים מוקמות בהר עיבל, ההר המתייחס לקללה.

כז, יג: ואלה יעמדו על הקללה- לצורך ההמחשה העם חולק לשתיים, שישה שבטים כנגד כל הר (כפי שכתוב ביהושע "חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל כאשר צוה משה"). השבטים שנותרו לעמוד על הקללה הם נקלים מהשבטים שעומדים על הברכה: בני השפחות, ראובן שאיבד בכורתו וזבולון אחרון ילדי לאה.

כז, טו: ושם בסתר- עם התפרסות העם וגדילת המרחב הפרטי לאחר הכניסה לארץ, בא טקס זה להזהיר כל אזרח בעם בפני עצמו. כל הקללות להלן עוסקות בחוטאים בסתר.

כח, כו: ואין מחריד- לא יוותר מי שיחריד את החיות להרחיקם מהפגרים.

כח, ל: אשה תארש- הקדמת האישה לבית ולכרם, בשונה מהסדר האמור בחוזרים מהמלחמה, היא חלק מהקללה. הבסיס החומרי מוכרח להגיע לפני ההתמכרות להנאות. כל מושג האנושיות מבוסס על שפע. בזמני קיצון של מחסור בשינה, באכילה או בשתייה, האדם מאבד את כל זהותו האנושית המפותחת ומסוגל להתרכז רק בצרכו הבסיסי המיידי. סיפוק מתמיד של הצרכים האלו קידם את האנושות לקראת רגשות יותר דקים. שכחת הסדר הטבעי של הצרכים היא קללה.

כח, סג: ונסחתם- משורש 'סוח' הדומה ל'סוע'. נסח משמעו כנסע.

כח, נג: ואכלת פרי בטנך- עד כאן הציג את הצרות שיבואו על העם, וכעת ידבר בהשפעות השליליות שיבואו על נפש האנשים. הפגיעה הנפשית היא החמורה ביותר. כמו שאמר בתחילת הפרשה "וירעו אותנו המצרים", שעשו אותנו רעים.

כח, סט: אלה דברי הברית- ברית חורב כוננה את היחסים בתוך חברת עם ישראל ואת יחסי העם לה'. ברית ערבות מואב מכוננת שלב מתקדם יותר בהתפתחות העם וביחסו לה'. טקס הברית מתקיים בכניסה לארץ על הר גריזים ועל הר עיבל. הרים אלו נזכרו לראשונה בפרשת 'ראה' בפרשייה העוסקת בבחירה החופשית ובשכר ועונש. חופש מגיע יחד עם עצמאות. במדבר אלו היו מצומצים למדי. כל העם חי בצפיפות כך שלא היה הרבה מרחב אישי לפרט לבחור, והתגובה האלוהית על מעשי העם הגיעה במהרה. לשם חינוך, המרות ושלילת החופש במידה מסויימת הן הכרחיות (החינוך נעשה ע"י התניה של עונש, חוויה חיובית ולימוד עיוני). לאחר סיום החינוך במדבר, עם התבגר העם, עליו לחיות לבדו את חייו בארץ, בעצמאותו ובבחירתו. משלב זה הבחירה בברכה תהיה פחות מובנת מאליה בהעדר עונש מיידי ובקלות היחסית לחטוא בסתר ותדרוש יותר גדלות נפש.

כט, א: אתם ראיתם את כל אשר עשה ה'- לעידוד קיום הברית, בפרשייה זו משה מזכיר את הברכות שהגיעו לעם כשהיו תחת ה'.

מודעות פרסומת