כי תבא

כו, א: וירשתה וישבת בה- הישיבה בארץ מסיימת את תקופת החינוך במדבר, במהלכה העם היה נח ביותר להצטוות ולקיים. מפרשת מקרא ביכורים ואילך ספר דברים מתייחס לעם כבוגר בעל כח פעולה והשפעה בעולם.

כו, ה: ארמי אבד אבי- הפירוש הפשוט הוא ש'ארמי אבד' הם תארים ל'אבי', ליעקב, שהרי הוא הנושא בכל שאר הפסוק. אולם לא נהיר מה טעם לפתוח את מקרא ביכורים במילים אלו.
אגדה של פסח דורשת לאחר פסוק זה "צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו…". לפי דרשתה, 'ארמי אבד' מכוון ללבן שביקש לאבד את יעקב. לפי פירוש זה, תחילת מקרא ביכורים מצביעה על השוואה בין גלות ארם לגלות מצרים. גם לפי טעמי המקרא, "ארמי אבד אבי" מוטעם פשטא-מונח-זקף קטן. הפשטא מפרידה בין 'ארמי' ל'אבד אבי' ובכך הטעמים מכוונים לפירוש האגדה. טעמי המקרא תואמים כמעט תמיד את פשט הפסוקים. כנראה הסיבה ליציאתם מגדרם בפסוקנו היא תפוצתה והשפעתה הרחבה של אגדה של פסח בקרב העם.
את הדברים הללו קראתי אצל הרב ברויאר בספרו על טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, שם הוא מוסיף להשוות בין גלות מצרים לגלות ארם.

כו, יב: ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה- סמיכות מקרא ביכורים למעשר עני משווה בין יחס העניים לבעל הבית, ליחס בעל הבית לה'.

כו, טז: היום הזה ה' אלוהיך מצוך לעשות- עד כה חסו בצל כנפי השכינה ולא נפרדו מה' כלל. כעת החל הכתוב לדבר על עצמאות העם ולכן מזכיר להם כעת את עיקרי בריתם עם הקב"ה.

כז, ב-ג: ושדת אתם בשיד. וכתבת- כדברי שד"ל. השיד שימש למשטח הכתיבה ולא כחומר הכתיבה על משטח האבנים עצמן, שאחרת היה אומר 'וחרת'.

כז, ד: והיה בעברכם את הירדן- בסוף הדברים יאמר "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב" (כח, סט). נראה לי לומר שמעמד הר גריזים והר עיבל הוא ההמשך הישיר לברית ערבות מואב, אשר נועד לקשר את כריתת הברית בידי משה אל מקומה הראוי בארץ ישראל כנגד שני ההרים.
תקימו את האבנים האלה… בהר עיבל- כאן מתואר הטקס שייעשה ע"י יהושע (יהושע ח). תכנו, המתואר להלן, דומה מאוד לתוכן ברית ערבות מואב אשר יכרתו בפרשת ניצבים. הסיבה להקדים לטקס ההרים את ברית ערבות מואב היא כדי לקיים את הטקס עוד בימי משה ובניהולו, וכן כדי ליצור זהות בין ערכי העם במדבר לערכיו לאחר הכניסה לארץ. ברית ערבות מואב באה בעיקר כנגד פורצי הגדר. נורמת קיום המצוות בידי כלל העם כבר הונחלה במדבר. עיקר העם צדיק כעת, וברית ההרים באה על מנת להתנגד להסתת הרשעים. האבנים מוקמות בהר עיבל, ההר המתייחס לקללה, והטקס נפתח באמירת פסוקי ה'ארור' דלהלן.

כז, יג: ואלה יעמדו על הקללה- לצורך ההמחשה העם חולק לשתיים, שישה שבטים כנגד כל הר, כפי שכתוב ביהושע "חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל כאשר צוה משה" (ח, לג). השבטים שנותרו לעמוד על הקללה הם נקלים מהשבטים שעומדים על הברכה: בני השפחות, ראובן שאיבד בכורתו וזבולון הצעיר שבילדי לאה.

כז, טו: ושם בסתר- עם התפרסות העם וגדילת המרחב הפרטי לאחר הכניסה לארץ, בא טקס זה להזהיר כל אזרח בעם בפני עצמו. כל הקללות להלן עוסקות בחוטאים בסתר.

כז, כו: ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם- הכרזת ה'ארור' האחרון קושרת את חלקו הראשון של הטקס, גינוי הרשעים הפרטיים, אל חלקו השני, ערבות ישראל זה לזה וגורלם המשותף לפי מעשיהם.

כח, כו: ואין מחריד- לא יוותר מי שיחריד את החיות להרחיקם מהפגרים.

כח, ל: אשה תארש- הקדמת האישה לבית ולכרם, בשונה מהסדר האמור בחוזרים מהמלחמה, היא חלק מהקללה. הבסיס החומרי מוכרח להגיע לפני ההתמכרות להנאות. כל מושג האנושיות מבוסס על שפע. בזמני קיצון של מחסור בשינה, באכילה או בשתייה, האדם מאבד את כל זהותו האנושית המפותחת ומסוגל להתרכז רק בצרכו הבסיסי המיידי. סיפוק מתמיד של הצרכים הללו קידם את האנושות להבחנה ברגשות דקים יותר. שכחת הסדר הטבעי של הצרכים היא קללה.

כח, נג: ואכלת פרי בטנך- עד כאן הציג את הצרות שיבואו על העם מבחוץ, וכעת ידבר בהשפעות השליליות שיבואו על נפש האנשים. הפגיעה הנפשית היא החמורה ביותר. כמו שאמר בתחילת הפרשה "וירעו אתנו המצרים" (כו, ו), שעשו אותנו רעים.
בשר בניך ובנתיך אשר נתן לך ה'- בין הקללות הקשות ביותר מובאת ההצדקה המוסרית לפורענות מיד ה'.

כח, סג: ונסחתם- משורש 'נסח' הדומה ל'נסע'.

כח, סט: אלה דברי הברית- ברית חורב כוננה את היחסים בתוך חברת עם ישראל ואת יחסי העם אל ה'. ברית ערבות מואב מכוננת שלב מתקדם יותר בהתפתחות העם וביחסו לה'. טקס הברית מתקיים בכניסה לארץ על הר גריזים ועל הר עיבל. הרים אלו נזכרו לראשונה בפרשת 'ראה' בפרשייה העוסקת בבחירה החופשית ובשכר ועונש. להם יש להוסיף את העצמאות שנלווית דרך קבע אל החופש. במדבר אלו היו מצומצים למדי. כל העם חי בצפיפות כך שלא היה הרבה מרחב אישי לפרט לבחור, והתגובה האלוהית על מעשי העם הגיעה במהרה. לשם חינוך, המרות ושלילת החופש הן הכרחיות, שכן החינוך מונחל באמצעות התניה של עונש, חוויה חיובית ולימוד עיוני. לאחר סיום החינוך במדבר, עם התבגר העם, עליו לחיות לבדו את חייו בארץ, בעצמאותו ובבחירתו. משלב זה הבחירה בברכה תהיה פחות מובנת מאליה, בהעדר עונש מיידי ובקלות היחסית לחטוא בסתר, ותדרוש יותר גדלות נפש.

כט, א: אתם ראיתם את כל אשר עשה ה'- לעידוד קיום הברית, בפרשייה זו משה מזכיר את הברכות שהגיעו לעם כשהיו תחת ה'.

כט, ג: ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה- מסיבה זו לא הכניסם לארץ לפני כן. שאין הקב"ה משית אתגר על מי שאין בידו לעמוד בו.