וילך

לא, ב-ג: וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. ה' אלוהיך הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים… יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה'- במעבר ההנהגה ממשה אל יהושע, מוזכר הקב"ה מלפני ואחרי הזכרת שמות שני המנהיגים. שהם אינם אלא מלאכים ארציים שלו להנהגת העם.

לא, ו: אל תיראו ואל תערצו מפניהם- ראה דבריי בפרשת שופטים על תחילת פרק כ, על ההתגברות על הפחד כהדרכה העיקרית של התורה ללחימה הישראלית.

לא, י: מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה- העם מתקהל ללמוד תורה לאחר הציות לחובות המקיפים בשנת השמיטה. ההכרה בכפיפותנו לתורה להתקיים עוד מלפני לימודה, כמאמר רבי חנינא בן דוסא במסכת אבות "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת וכו'" (ג, ט).

לא, יט: כתבו לכם את השירה הזאת- זאת שירת האזינו הנאמרת להבא. בדומה לכך, בפסוק א פתח "וידבר את הדברים האלה" והכוונה הייתה לדברים שנאמרו לאחרי פסוק זה.
למען תהיה לי השירה הזאת לעד- שירה היא פסגת האמנות של יכולת השימוש בשפה. השפה אינה משמשת רק כמדיום להעברת מסר אלא כמושא אסתטי עצמאי. ככלל, התורה שבעל פה היא העיקר והתורה שבכתב רק מנציחה את העיקרים המרכזיים. אולם לשירת האזינו אין שום משמעות לדור ההוא ולכן על מנת לשמרה כראוי יש לשננה, ואין לך מילים הקלות לשינון כמילות השירה, בה לכל מילה יש מקום וערך משלה גם מבלי להתייחס למסר הכללי. אף צורת הכתיבה של השירה בתורה היא קבועה באריחים. בתנ"ך, גם רשימת שלושים ואחד המלכים שניצח יהושע ורשימת עשרת בני המן, אשר עם הדורות פגה משמעותן התוכנית ונותרת רק חובת שינונן, מופיעות במבנה של שירה כדי להקל לזכרם. למעשה, העם התייחס גם לכל שאר מילות התנ"ך כבעלות ערך בפני עצמן ואף את שאר פסוקי התנ"ך אנו קוראים בטעמים עם מנגינה כדי לשוות להם את אחת ממעלות השירה המנציחות אותה.
לצרכים דומים, ישעיהו נצטווה "כתבה על לוח… ותהי ליום אחרון לעד עד עולם" (ל, ח), אולם ודאי שהשירה עדיפה על אמצעי הכתב מצד אפשרות הפצתה באותו זמן וכן מצד חדירתה ללב. ישעיהו אולץ לכתוב מפני שלא הייתה לו הבמה של משה להפצת דבריו.

לא, כ: ופנה אל אלהים אחרים ועבדום- הסכנה המרכזית באותה התקופה הייתה שמא לאחר המפגש עם גויי הארץ יעבדו כמותם ע"ז, ובכך ינטשו את ייחוד האל, הבסיס המחייב של התורה.

לא, כג: ויצו את יהושע בן נון- הנושא חוזר להיות הקב"ה שדיבר עד כה.

סקירת פרשת וילך- לאחר ברית ערבות מואב הושלם חינוך העם לתורה. האזכורים למות משה הקרב מבטאים כי משה סיים לקבל את התורה עבור העם. פרשתנו עוסקת בעתיד העם. הפרשה מתחילה בציווי האחרון לעם וליהושע להילחם בגבורה בכניסה לארץ. אח"כ מדברת בחינוך הדורות הבאים לתורה במצוות הקהל. בסוף הפרשה מגיע חיזוי המרי העתידי של בנ"י. האשמה אינה בדור הנוכחי ואין מצופה ממנו לעשות דבר כדי לתקנה אלא לשמור לדורות העתיד את שירת העדות בדבר קשרם הנצחי של הקב"ה ועמו.