ואתחנן

ד, א: ועתה ישראל- פתח דבריו ב'ועתה', שכן לאחר שסיפר בהקדמה שאינו עתיד להכנס לארץ, מובנת נחיצות דבריו האחרונים להיאמר עתה.
למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ- פעמים רבות נזכרת ירושת הארץ בסמיכות לחיים לבטא שבסיס חיינו הוא הישיבה בארץ.

ד, ג: בבעל פעור- מובאת דוגמת בעל פעור, שם מתו במגפה כל החוטאים, כדי להזכיר לנשארים את חובתם לקיים את מצוות ה' למען חייהם.

ד, טו-טז: כי לא ראיתם כל תמונה… פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל- מודגש שלא ראו ייצוג אלוהי פיזי במעמד הר סיני. מכאן אומר הרמב"ם במורה נבוכים שכל העמים החלו כך בעבודה זרה. הם עבדו לעצמים נשגבים בעולמנו כגון גרמי השמים, בתור מייצגי האל, עד שהללו נעשו למוקד פולחן בפני עצמם.

ד, לב: כי שאל נא לימים ראשונים- זהו חיזוק לפסוק הקודם. הטיעון הוא שהאירועים המתוארים להלן לא נעשו לפני כן מעולם, ולכן לא יכול להיות שהם נעשו למען העם באותו הדור בלבד, אלא הם מעידים על יחס ה' לעם ישראל בכל הזמנים.

ה, ג: לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו- כריתת ברית התורה לשני דורות באה להוכיח שלא פנה ה' לאנשים מסוימים, בני דור מסוים, אלא פנה לעם שלם כולל צאצאיו.

ה, יא: שמור את יום השבת לקדשו- בעשרת הדיברות בפרשת יתרו מצוות שבת תוארה כרעיון הנשגב של זכר הבריאה. ספר דברים הוא מעשי לקראת כניסת העם לארץ ולכן מדגיש את הצד המעשי של השמירה והשביתה כניגוד לעבדות מצרים.

ה, כ: היום הזה ראינו כי ידבר אלוהים את האדם וחי- הם טוענים שכבר זכו בחוויה העוצמתית, אבל הם מפחדים שאם היא תימשך הם ימותו.

ה, כג: קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלוהינו ואת תדבר אלינו- חז"ל פירשו כי שני דיברות ראשונים (שנאמרו בגוף ראשון) שמעו מפי הגבורה, ושמונת הדיברות הבאים שמעו מפי משה. לפי הפשט, את עשרת הדיברות שמעו כל העם כולם. בקשתם זו לתיווך משה נענית רק בפסוק כז "ואתה פה עמוד עמדי" בארבעים הימים על ההר, בהם שמע משה את האמור בפרשות ממשפטים ועד כי תשא ואת כל התורה שבע"פ.

ו, א: ללמד אתכם לעשות בארץ- התורה אינה מתייחסת לקיום מצוות בנכר. חיי העם הם בארץ. אם יחטא אזי יגלה, ואח"כ ישוב לשמוע בקול ה' ולקיים מצוותיו בקרב הגויים, וה' ישיבו לארצו. אין יחס רציני לאפשרות של חיי קבע יהודיים בניכר.

ו, ד-ה: ה' אלוהינו ה' אחד. ואהבת- פרשיית האהבה והמסירות המצווים על ישראל כלפי אביהם שבשמים באה ביחס לאחדות ה'. כפי שאנו מתפללים בברכת 'אהבה רבה' "וליחדך באהבה". נבדלות ה' מאיתנו אינה מותירה לנו דרך להבין את ה' או אחדותו בעודינו חיצוניים לו. עלינו לאהוב את הקב"ה כדי לייחדו.
ה'ד' הגדולה באה, כדברי רשב"ם, שלא נצרף לעבוד עמו אלוה אחר. דוגמה הפוכה משמות "לא תשתחוה לאל אחר" (לד, יד), שם ה'ר' גדולה. ועל הדמיון בין 'ד' ל'ר' ראה מה שכתבתי על תיאור הפרות בחלום פרעה (בראשית מא, יט).

ו, יב: השמר לך פן תשכח את ה'- מכאן מובנת ההדגשה של 'אחד' בפסוק ד. במקביל לכניסתו לארץ ושיפור חייו הגשמיים, העם חווה ניתוק מהקב"ה, ועלול לייחס את שגשוגו הגשמי לאל אחר.

ו, כ: כי ישאלך בנך מחר לאמור- התפיסה היסודית של החינוך התורני היא שעל מנת להשריש את התורה בבן, במלוא הכובד הראוי לה, הסקרנות חייבת לבוא ממנו עצמו. כך התשובה תשמש לו כמענה לבעיות העמוקות איתן התמודד עוד מלפני שניסחן בשאלותיו. לולא הסקרנות כיסוד ללימוד, בעיות אלו לא היו מיוחסות אצלו כלל בהקשר לעבודת ה'. ברוח זו נהגו ישראל לשנות ממנהגיהם בליל הסדר כדי לעורר את הילדים לשאול את השאלות על היום המיוחד לפני שיתחילו לספר ביציאת מצרים כמענה.

מודעות פרסומת