דברים

א, ד: אחרי הכתו את סיחון- לאחר התחלת הכיבוש, משה מטיף מוסר לעם בפרשתנו לפני מותו. הרצאת הדברים נדחתה עד לאחר תחילת הכיבוש כדי שהעם יקבל את תוכחת אבותיהם מבלי שירגישו שהתוכחה מכוונת אליהם ויתגוננו מפניה ויכחישוה.
כל התיאור להלן הוא רק בעניינים הנוגעים למלחמות ירושת הארץ, כאשר המסר המסכם בסוף הפרשה הוא "לא תיראום כי ה' אלוהיכם הוא הנלחם לכם" (ג, כב).

א, ה: הואיל משה באר- 'באר', כמו באר מים, מסמל הוצאה מחשכת העומק אל הגלוי. זוהי התכלית המרכזית של ספר דברים. ביאור משמעויות התורה הנצחית, שיהיו מובנות לדור העתיד להכנס אל הארץ כיצד עליו לקיימם. רוב הדור הצעיר שומע את דברי התורה מפי משה בפעם הראשונה.

א, יא: ה' אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים- מיד מסביר שעומס הנהגתו העצום לא הוביל אותו לרצות להמעיט את ישראל חלילה, אלא רק להיעזר בשרים.

א, טו: ואתן אותם ראשים עליכם- מסתבר שהשרים השופטים שימשו גם כשרי מלחמה, משום שכינוייהם מצויים בתנ"ך במשמעות צבאית: כגון "שר האלף" (שמ"א יז, יח), "שר חמשים" (מל"ב א, ט). בכך הזכרתם מתקשרת אל יתר זכרונות פרשתנו העוסקים בעניינים מלחמתיים.

א, יז: לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא- יש לשים לב לאמונה זאת כדי להבין אל נכון את כל יסודות הצדק וחרדת הקודש של המשפט העברי. כל כח השופט בא מתוקף היותו מייצג את דין ה', ומכאן ההקפדה העילאית של השופטים העבריים שלא יטעו בשום אופן.

א, כז: ותרגנו באהליכם- המרי דבק בישראל עד כדי כך שלא התבטא רק באופן פומבי, אלא אף ביטאו את מרירותם בתחום הפרט.

א, לט: וטפכם אשר אמרתם- לצרכים רטוריים של הטפת המוסר, משה פונה לעם כאילו הם אבותיהם ומזכיר אותם עצמם בגוף שלישי.
ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע- מכאן ההלכה שקטן הוא כשוטה שאינו מבחין בין טוב ורע ואינו חייב במצוות, אלא שלהלכה קטן הוא רק עד גיל 13.

א, מה: ותשבו ותבכו לפני ה'- בפרשת 'שלח לך' נזכר האבל מיד לאחר הגזרה, לפני מעשה המעפילים. שם תוארה נקודת המבט של המעפילים אשר רצונם להעפיל נגרם מאבלם לאחר הגזירה. כאן משה מתייחס לנקודת מבטם של שאר העם אשר אבלם לא נפסק עם חטא המעפילים, אלא רק התעצם כתוצאה מעונשם.

ב, יד: אשר הלכנו מקדש ברנע- יש לפרש מאז הגיעו אל קדש ברנע, שהרי ישבו בקדש ימים רבים.
עד תם כל הדור אנשי המלחמה- הדור שפחד להילחם מכונה בציניות 'דור אנשי המלחמה'.

ג, יח: חלוצים תעברו- משה בפרשתנו, כמחנך ומטיף, מייחס לעצמו עצות שיוחסו לאחרים כשדיברה עליהם התורה בחומשים הקודמים: הצעת השופטים יוחסה ליתרו (שמות יח, כא), עידוד ירושת הארץ יוחס ליהושע וכלב (במדבר יג, ל), ותנאי בני גד ובני ראובן יוחס להיות הצעתם שלהם (במדבר לב, יז).