קרח

טז, א: ודתן ואבירם- הו' של 'ודתן' מיותרת ואינה מוסיפה, כמו הו' של 'ואיה' בפסוק "ואלה בני צבעון ואיה וענה" (בראשית לו, כד). הכוונה היא 'את דתן ואבירם' (המילה 'את' חסרה פעמים רבות בעברית). את כולם לקח קרח.

טז, ב: ויקמו לפני משה- התפתחות העם היא כהתפחותו של אדם. בהתחלה הוא בטל למחנכו וכלל אינו מעלה על דעתו אפשרות להסתדר בלי סמכותו. משצובר בטחון בעצמו, הוא מתמרד מתוך מחשבה שיוכל להתמודד לבדו. כשנמוגה ההתרגשות מהיכולת העצמית שלו, הוא מתעשת וחוזר ליתרונות שבהנהגה הראשונה. בשלב האחרון, המחנך מעורב בפחות אינטנסיביות בחיי המחונך. פרשתנו היא שלב השיא של מרידת העם.
נשיאי עדה- באמת הם היו מתאימים יותר להאשמה שטפלו על משה ואהרן, בהתנשאות.

טז, ג: כל העדה כלם קדשים- בפרשת 'שלח לך' העם התמודד עם טובות הקב"ה עימם באמצעות הכחשתן. לאחר שנזדעזעו מתוצאת המרי, עברה תמיכת העם לשיטת ההתמודדות באמצעות הערכה עצמית מוגזמת.
ומדוע תתנשאו על קהל ה'- הביקורת היא על עבודות הכהונה. מכיון שלאהרן יש נגיעה בדבר, משה הוא הפעיל.

טז, ד: ויפל על פניו- בניגוד להתנשאות בה האשימו אותו.

טז, יא: אתה וכל עדתך- מוכיחו שבדבריו "כל העדה כלם קדושים" לא כיוון אלא לעדתו.
הנעדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו- מוכיחו שהוא מורד בה'. הדברים דומים לתגובת משה ואהרן לתלונת העם על המחסור בבשר "וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלנתיכם על ה' ונחנו מה כי תלונו עלינו" (שמות טז, ז). וכך תיאר זאת הקב"ה "והשכתי מעלי את תלנות בני ישראל אשר הם מלינם עליכם" (יז, כ).

טז, יב: לא נעלה- קרח ועדתו ערערו על אופן חלוקת המעמדות, וביקשו להגביר את יוקרת בני לוי, מבלי שאהרן יתייחד מעליהם. דתן ואבירם היו ישראלים פשוטים אנרכיסטים אשר התנגדו לכל קשר עם השלטון.

טז, יד: העיני האנשים ההם תנקר- חז"ל דרשו שדתן ואבירם הם העברים הניצים. בפרק כו כתוב בדתן ואבירם פעמיים שורש 'הצה', "הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה'". שאלותיהם הרטוריות לשם התגרות הפותחות ב'ה' השאלה דומות לשאלה "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" (שמות ב, יד). בשני המקרים עוינים למשה ללא שום הצדקה.

טז, טו: לא חמור אחד מהם נשאתי- לא השתרר כלל על ישראל. גם שמואל, שסלד משררת המלוכה, בנאומו לפני המלכת שאול אומר "וחמור מי לקחתי" (שמ"א יב, ג) ומאריך בעניין.

טז, כב: האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף- לאחר הקהל המקורי שהקהיל קרח על משה ואהרן, כעת הקהיל עליהם את כל העדה. על כל האספסוף העוין הזה משה ואהרן מתפללים ומחשיבים אותם לנקיים.

טז, כד: למשכן קרח דתן ואבירם- כנראה שכנו בסמוך זה לזה, ולכן בלעה אותם האדמה יחדיו.

טז, ל: וירדו חיים שאולה- הגעתם לשאול היא בחייהם, מבלי שמתו לפני כן, להדגיש שלא מתו ככל האדם.

טז, לד: כי אמרו פן תבלענו הארץ- אף שמשה ואהרן לימדו עליהם זכות, ההמון שהצטרף להתלהמות הרגישו אשמים בעצמם.

יז, יג: ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה- קרבן הקטורת של אהרן הציל את העם. כל סוגי המיתות בפרשתנו נבעו מקרבת זרים אל הקודש, אולם כשהקרבנות נעשים כראוי הם נותנים חיים לעם. מעשה זה הוכיח שאהרן לא המית את העם אלא החיה אותו.

יז, יז: בית אב- כאן הכוונה לשבט, ולא למשפחה בתוכו. כמו גם באמרו להלן "אתה ובניך ובית אביך" (יח, א).

יז, כג: והנה פרח מטה אהרן- רק מטה אהרן יפרח בקרבתו לקדש.
ויגמול שקדים- שקד מקדים לפרוח ולהבשיל משאר הפירות, והוא בא לסמל את אהרן אשר מוביל את העם בדרכו למתיקות קרבת ה'. מטה אהרן לא רק פרח בן לילה כלשון תנאי הבדיקה, אלא אף הוציא ציץ וגמל שקדים.

יח, א: אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עוון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עוון כהנתכם- אחרי שבנ"י למדו על הסכנה שבשינוי מעבודת הקודש כהלכתה, נזכרות חובות הכהנים והלויים יחד עם זכויותיהם.

יח, כח: כן תרימו גם אתם- חובות הלויים בתרומה באים בסיכום הפרשה המנציחה את ההפרש שבין הלויים לכהנים.

מודעות פרסומת