פנחס

כה, יב: נתן לו את בריתי שלום- המילה 'שלום' בעברית מתארת את השלמות הנקייה מהפרעות. היא משמשת מצד העדר הפרעות חיצוניות כמלחמה, כגון הכתוב המתאר את עזיבת אבימלך, אחזת ופיכל את יצחק לאחר כריתת הברית "וילכו מאתו בשלום" (בראשית כו, לא). והיא גם משמשת לתיאור הרמוניה פנימית: ביחס לעם – "וגם כל העם הזה על מקמו יבוא בשלום" (שמות יח, כג); וביחס ליחיד – בפגישת משה ויתרו "וישאלו איש לרעהו לשלום" (שמות יח, ז). לפעמים, כמו במעשה פנחס, מוטל על איש השלום להילחם למען השכנתו.

כה, יג: ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו- מעשה פנחס דומה למעשה בני שבט לוי לאחר חטא העגל. המיוחד בפנחס, שהוא פעל מעצמו מעוצם קנאתו. מי שהוכיח נאמנות זריזה שכזו לה' ראוי להיות מופקד על קיום עבודתו.

כו, ב: שאו את ראש כל עדת בני ישראל- כעת העם מתכונן לכניסתו לארץ, החל ממפקד צבאי, וכלה בציוויים בנוגע להתנחלות.

כו, ז: משפחת הראובני ויהיו פקדיהם… ושבע מאות ושלשים- אולי הדיוק החריג של 'ושלשים' מכוון להדגיש את היפקדות דתן ואבירם וכל אשר להם מהמפקד הנוכחי, ולכך מזכיר בסמוך, בתוך המפקד, את בליעת דתן ואבירם.

כו, ל: לחלק משפחת החלקי- מנשה היה השבט האחרון בעם ישראל שהמשיך להתחלק גם בין משפחות ניני מנשה. גם מנשה עצמו נחלק מאפרים מבני יוסף והיה צעיר בדור לפחות משאר השבטים. אם כי עד לדור בני גלעד לא נחלק השבט כלל, בכל אופן מגמת ההתפלגות הייתה חזקה בשבט זה יותר מכל שבט אחר בתקופת המדבר, ואף אחד הנינים קרוי חלק, כביכול להבחנת חלקו ממשפחתו. אין זה מקרה שבשבט זה צצה שאלת בנות צלפחד שדרשו להבחין נחלת אביהן משאר המשפחה (גם לאחר שזכו בנחלתן, בנות צלפחד נישאו לבני דודיהן ממשפחתן, משפחת החפרי). טרם הכניסה לארץ, השבט ממשיך להתפלג, וחציו נשאר בעבר הירדן המזרחי. נראה שהפילוג המרובה של השבט בבת אחת לקבוצות קטנות, לעומת כשהיה מאוחד, גרם לבניו להתאמץ להתרחב ולצבור רכוש. הריבוי של השבט במהלך הנדודים במדבר היה רב יותר מכל שבט אחר – מ32,200 התרבו ל52,700.

כו, נד: לרב תרבה נחלתו- את הארץ ירש כל העם. הירושה נחלקה בעיקר לפי השבטים. מסתבר שחלוקת הארץ לכל העם למשפחותיו המשיכה עד לפרופורציות ממוקדות יותר, לבתי אב וכן הלאה. צאצאי כל אב גרו יחדיו. אם כן, פסוקנו מצווה על חלוקה הוגנת של הארץ לכל רמות הקבוצות של בני העם.

כו, נז: ואלה פקודי הלוי- נזכרו בנפרד כי להם לא ניתנה נחלה מבודדת. שבט לוי פותח את דברי התורה על אודות הגורמים המיועדים לשמור את האחדות בעם ישראל לאחר כניסתם לארץ הרחבה. בהמשך יוזכרו גם קרבנות הציבור ושלושת הרגלים.

כז, ג: והוא לא היה… בעדת קרח- שעונשם היה שבלעה האדמה "אתם ואת כל אשר להם" (טז, ל). אילו היה צלפחד אחד מהם, לא היתה הצדקה לתלונה "למה יגרע שם אבינו".

כז, ד: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו- מכאן שאביהן ראוי היה לנחול, ועל כן ביקשו "אחזה בתוך אחי אבינו", וגם בספר יהושע מוזכר שיתן להם "נחלה בתוך אחי אביהן" (יז, ד). להלכה, הנחלות חולקו ליוצאי מצרים ולכובשי הארץ גם יחד לפי שיטה מורכבת, לפירוטה ראה רש"י לפרק כו פסוק נה. המשמעות של שיטת ההתנחלות היא שהכובשים נוחלים לפי מספרם, אלא שהנחלה חוזרת אל סבם, ולכן מתחלק שטח נחלת הנכדים בשווה לאבות, ומהם יורשים הנכדים את חלקי אבותם כפי החלוקה הרגילה של ירושת האב. ההתייחסות היא לשני הדורות, יוצאי מצרים וכובשי הארץ, כבעלי זכות לחלק בארץ.

כז, ז: כן בנות צלפחד דברת- ממקרה בנות צלפחד למדנו שנח לאדם שתירשנו בתו מאשר אחיו. עקב כך פונה הכתוב לפרט להלן את סדר הקודמים בירושה.

כז, טז: יפקד ה' אלוהי הרוחת לכל בשר איש על העדה- כמו הבשר, שללא הרוח הממונה עליו ניטלת חיותו, כך העדה מוכרחה לאיש הממונה עליה לשם חיותה.

כז, יז: אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם- המנהיג המיוחל יוביל את העדה במלחמותיהם לכיבוש הארץ. ליהושע כבר היה עבר צבאי כמצביא במלחמת עמלק (שמות יז).
ספר יהושע מלא בהקבלות שלו אל משה, אף ששני מנהיגי העם הראשונים היו שונים מאוד איש מרעהו, להצביע על מעלתו הייחודית של התלמיד בדומה לחשיבות רבו. משה, רועה העם (שלו יאה לדמות את העם לצאן), נצטווה פעמים רבות לנטות את מטהו לפני בוא הניסים שנעשו על ידו, ובהקבלה יהושע, איש המלחמה, נצטווה "נטה בכידון אשר בידך אל העי" (יהושע ח, יח). כל תקופה והמנהיג אליו היא נזקקת. משה, בענוותנותו, היה המנהיג האידיאלי לעם ישראל בתקופת הפיקוח ההדוק ע"י ה', שכן התבטלותו העצמית השאירה מקום מרבי לייצוגו את ה'; ואילו יהושע, המצביא הדגול, היה המנהיג האידיאלי לתקופת כיבוש הארץ. בדומה לכך, "נח איש האדמה" (בראשית ט, כ) היה האדם המתאים לשקם את האדמה לאחר שנמחתה במבול.

כז, יח: קח לך את יהושע בן נון- בניגוד לאלעזר שהחל לשמש ככהן גדול רק לאחר מיתת אהרן, יהושע היה זקוק לתקופת חפיפה עם משה כדי להכין את העם שיקבל הנהגתו. להבדל זה שלוש סיבות: ראשית, אלעזר הכהן בניגוד ליהושע היה מיועד לתפקידו מראש מכח הירושה; שנית, כוחו של משה רב מכוחו של אלעזר לדאוג לקיום המינוי; שלישית, למנהיג מטבע תפקידו עלולים להיווצר חיכוכים רבים עם העם, לעומת כהן שאין סיבה לעם להרגיש שמזיק לו, אלא רק שמועיל. לדוגמה, תדמית אהרן בקרב העם, שלא הייתה יכולה להיות גם תדמיתו של משה, הייתה של "רודף שלום ואוהב שלום" (אבות א, יב).

כח, ב: להקריב לי במועדו- כהכנה לקראת ההתרחקות מהנהגת ה' הקבועה, יש להזכיר לעם את עבודת התמיד אשר תשאיר את שכינת ה' בקרבו גם לאחר הכניסה לארץ.

מודעות פרסומת