נשא

ד, כד: זאת עבודת משפחות הגרשוני- עבודתם של בני גרשון כוללת מתיחה ופרישה של הכיסויים והמיתרים, ועבודתם של בני מררי כוללת את הנחת היסודות היציבים של המשכן (ובתוכם גם מיתרי העמודים הנדרשים להימתח עם הצבת העמודים).

ד, לד: ויפקד משה ואהרן ונשיאי העדה את בני הקהתי- מניין בני קהת מחובר לרעיון שלפניו, בפרשייה אחרת מפקודי בני גרשון ומררי. אולי על מבנה זה של הכתוב הסתמכה חלוקת הפרשות הנוהגת, שהפרידה בין פרשת במדבר לפרשת נשא בסוף ציווי נשיאת ראש בני קהת. הפרדה זאת באה מפני שמשא בני קהת של כלי המשכן עצמם, שונה איכותית ממשא בני גרשון ובני מררי של האוהל והחצר. לכך גם נזכר קהת לפני גרשון הבכור.

ה, ב: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש- בפרקים הקודמים תיאר את מבנה המחנה ותכליתו הערכית. כעת פונה לתאר את קדושתו לפי הטמאים שבנ"י מרחיקים מהם.

ה, ח: ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו- בספר ויקרא, ספר הקדושה, נזכר אשם גזילות בתוך תיאור הקרבנות מצד היחס האישי בין האיש הישראלי אליו יתברך. בספר במדבר, ספר אחדות העם, נזכר אשם הגזילות מצד הטיפול הלאומי בהשבת הגזלה.

ה, יב: איש איש כי תשטה אשתו- דין סוטה מחזק את ההגנה מפני הניאוף, גם כשנעשה בסתר בהתאם לדרכו של עולם.
בכל חברה גורם הניאוף לנזקים עצומים, הן לממזר הנולד כתוצאה ממנו, והן לחשדות בקרב בני החברה. מפני חשדות טבעיים אלה, התורה אסרה לחלוטין על העריות אצל הקרובים ביותר. חשיבות נוספת לזהירות מן הממזרות אצל עם ישראל, יוצאת מכך שהתורה היא רחבת היקף עד מאוד, ובעם התורה נדרש חינוך נרחב בכל דור. החינוך מונחל בראש ובראשונה בידי האב, ולכן ילדים ללא אב לא יחונכו כראוי ויפגעו בחברה. כנגד ניאוף דרוש עונש מרתיע במיוחד, מפני שבתחום תאוות המשגל, כמה רגעים של רצון מתיר וחשק מסעיר עלולים להחריב את כל טהרת המשפחה. מסיבות אלו, הנואפים חייבים בדין החמור של מיתה.
לאחר התפשטות הפמיניזם, עולה המחשבה על אודות הניגוד בין יחס התורה לפוליגמיה של ריבוי גברים שאסורה בכל תוקף, לבין פוליגמיה של ריבוי נשים שמותרת. ההסבר ההיסטורי לכך הוא שבקשר הנישואין על פי רוב, מימי עולם ועד לפני כמה דורות, הייתה האישה תלויה באיש הרבה יותר ממה שהיה הוא זקוק לה. על כן, בתמורה לחובותיו הבסיסיות והמצילות כלפיה, מתוקף הנישואין קונה הבעל את נאמנות האישה לחלוטין ואילו היא לא קונה את נאמנותו. עם הזמן הבחינו שריבוי צרות פוגע בשלום הבית, ועל כן מיעטו לשאת כמה נשים, והדברים הגיעו עד לידי גזרה רשמית וכללית של חרם דרבינו גרשום.
בכל זאת, אעיר על כמה יתרונות של חברה פטריארכית על פני חברה מטריארכית, והם שבחברה זאת אין בעיה של בלבול ייחוס הולד לאביו ולאימו, וגם יש פחות נשים רווקות ולכן פוטנציאל הילודה אינו נפגע.
ראוי להדגיש שגם לגברים פוליגמיה אינה מותרת אלא במסגרת חיי נישואין. מאוד התרחקו מביאת זנות, וגם במקרים של האונס והמפתה ששכבו מחוץ לנישואין, התורה חייבתם לקחת את הנערה לאישה. מקרים כאלו, של אונס ומפתה, אינם מצויים כ"כ משום שכמעט כל הנשים נשואות, עד שלהלכה דיברה התורה רק בנערה בין גיל 12 ל12 וחצי.
למעשה, חז"ל לא ציפו תמיד לניסים גלויים בביצוע דין הסוטה, שכן עובדה היא שאין כל מקור בספרות חז"ל לקיום עונש סוטה בקלקולה. חכמים השתדלו מאוד להפחית את מקרי הבדיקה של הסוטה, כגון שהקלו מצד האישה הסוטה עד כדי כך, שהאומרת 'איני שותה' ואפילו האומרת 'נטמאתי' כל עונשה אינו אלא שתתגרש ותפסיד כתובתה (שאף חיוב הכתובה הוא מדרבנן לחלק מהדעות, ובוודאי שלא לכך כיוונה התורה בפשטה). מצד שני, חכמים נחלצו להגן על תוקף התורה, והדגישו למשל שדייקה התורה בדברי הכהן לסוטה "בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה" לפי סדר חטאה, שקודם פשטה ירכה ואז נתעברה, ואילו אח"כ התגשמות העונש מתוארת בסדר הפוך "ונפלה בטנה וצבתה ירכה", לפי סדר כניסת המים המרים לגוף. לפי המשנה, נצרכה התורה לחזור שנית על העונש כפי סדרו האמיתי כדי שלא יפקפקו בקיומו. מקרים בהם לא מתה הסוטה אף שידוע שנאפה, הסבירו חז"ל באמצעים כגון 'זכויות שתולות' את דינה.
הדינים המסובכים של סוטה ועגלה ערופה מעידים על מצב מוסרי טוב בעם, בו חטאים אלו כה נדירים עד שמזדעזעים ומתפנים לכפר עליהן בפרוצדורה רחבה. אכן, חז"ל העידו במשנה ששתי מצוות אלו בוטלו משרבו המרצחים והמנאפים (משנה סוטה ט ט).
ומעלה בו מעל- פרשיית סוטה נסמכה לפרשיית הגזל, ששניהם, הגזלה והניאוף, הם מעילות.

ה, יג: ושכב איש אותה שכבת זרע- הלכות סוטה וניאוף אינן נובעות מהאיסור של האישה לחלוק את ההנאה מחיי המין שלה עם איש אחר מבלעדי בעלה, אלא מפני הסכנה של בלבול הייחוס. למשל להלכה אין ביאת קטן נקראת ביאה, שהרי אין לו שכבת זרע (שם ביאה חל לזכר מגיל 9 ולנקבה מגיל 3).

ה, טו: והביא האיש את אשתו- בכל הפרשייה לא קורא אותו 'בעל', מפני שהיא מרדה בבעלותו.

ה, יז: ולקח הכהן מים קדושים- בהתפתחויות של מסורות ובזכרונן של תרבויות, יש משמעות רבה למעשים ומשלים חיים לעומת רעיונות בעלמא. עם הזמן, מסתתר הקו הרעיוני האחיד, ועל כן לציוויים מעשיים רבים בתורה ניתן להציע הסברים רבים. הכרות עם ספרות עתיקה והשוואתה לתורה יכולה מעט לקרבנו אל הרעיונות בבסיס הלכות התורה. הדמיון מחייבנו להביא מקור קדמון אחר לשם השוואה לדין סוטה, הגם שאינו מהמזרח הקרוב: במיתולוגיה היוונית מסופר בתאוגוניה שאם פרצה מחלוקת בין האלים ואל אמר שקר, זאוס שולח את איריס שליחתו להביא מים קדושים מנהר האוקיינוס. אם אכן שיקר האל, כשינסך את המים, ירבץ ללא רוח חיים למשך שנה, ואח"כ עוד תשע שנים יהיה מנודה משאר האלים.
ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן- אדמת המשכן מעידה על קיום דין התורה באישה.

ה, יח: ופרע את ראש האישה- לגלות את פריצותה לעין כל. זוהי תוכחה עבורה שאינה נוהגת בצניעות אלא בפרהסיה. ערך שמירת הצניעות בפרהסיה בטל ומבוטל ביחס לבגידה בבעלה או אף עוררות חשדו בבגידתה.

ה, כ: ואת כי שטית- התורה מניחה שהסוטה אשמה. גם בפסוק יג תיארה התורה את המקרה "ונסתרה והיא נטמאה". אך לבסוף בפסוק כח, בירכה אותה התורה "ונזרעה זרע". אולי מכאן למד יהודה בן טבאי לומר "וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין, כשקבלו עליהם את הדין" (אבות א, ח).

ו, ב: יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'- לאחר הפרק הקודם שעסק בקדושת האומה ובקדושת המשפחה, כעת התורה עוסקת בקדושת היחיד. 'פלא', 'נדר' ו'נזר' כולם מכוונים להבדלת דבר אחד מסביבתו.

ו, ג: מיין ושכר יזיר- בדומה לקדושת הכהנים בעבודתם.

ו, ד: ועד זג- הזג הוא פסולת הענבים שנשתיירה לאחר דריכתם, כדברי רש"י שזג הענב הוא כזוג הפעמון, והוא כולל רק את הכיסוי ללא העסיס. במשנה בכלים "הגפת והזגין" (ט, ו), 'זג' בענבים בא בהקבלה ל'גפת' בזיתים.

ו, ה: גדל פרע שער ראשו- השיער מבודד את הגוף מהסביבה החיצונית ומגן עליו. הנזיר בהיותו מוזר מהסביבה לה' מגביר את בידודו ע"י גידול שיערו פרע. חכמים העריכו את זמן גדילת שיער פרוע ל30 יום. מכאן סתם נזירות היא שלושים יום. בניגוד לנזיר, הכהן, כמשרת הציבור, לא יכול לעבוד אם הוא פרוע ראש ושיערו גדל פרע 30 יום.

ו, ז: לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במותם- כמו קדושת כהן גדול.

ו, ט: וגלח ראשו ביום טהרתו- הנזירות נפסקה בחטא. כחלק מכפרתו והיטהרותו ממנו הוא מגלח את שיערו (ראה פירושי על ויקרא יד, ח על גילוח המצורע), ומתחיל לגדלו מחדש.

ו, י: יביא שתי תורים או שני בני יונה- על הפרת כל נדר מביא קרבן עולה ויורד. הסותר נזירותו מצווה רק להביא קרבן דלות, האפשרות האמצעית. אולי הסיבה לכך היא משום שהקרבנות האחרים הנכללים בקרבן עולה ויורד, כבשה או סולת, נכללים בקרבנות השלמת הנזירות, ורצתה התורה להפריד באופן ברור את קרבנות סתירת הנזירות מקרבנות השלמתה.

ו, יד: והקריב את קרבנו לה'- הקרבן הגדול של הנזיר מוכיח עד כמה הפסקת הנזירות היא עניין רציני הגורר ירידה במעמדו הרוחני.

ו, יח: וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו- בנזירותו שיערו הוקדש לה'. על כן, בסוף נזירותו חייב הוא לנהוג בשיערו בקדושה ולהקריבו.

ו, כד-כז: יברכך ה' וישמרך… ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם- ניתן ללמוד מנוסח הברכות גם על ברכות אחרות של צדיקים שמועילות (כגון ברכת אברהם לאבימלך וברכת איוב לרעיו), שאין הם מברכים מעצמם אלא מכוונים שה' יברך.

ז, א: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן- הזמן האמור כבר נסקר על אירועיו החל מסוף פרשת צו. אלא שחומש ויקרא עסק בנקודת מבטם של הכהנים, ואילו חומש במדבר עוסק בנקודת מבטם של כלל ישראל.

ז, ג: עגלה על שני הנשאים ושור לאחד- כפי שכבר הזכרתי בפרשת תצווה על ההזכרה הכפולה של שמות השבטים בחושן ובאבני השהם (ראה דבריי על שמות כח, כ), גם בפסוקנו מיוצגים ייחודיות כל שבט לעצמו (השור האישי) יחד עם שותפות כלל העם (העגלה המשותפת). גם בהמשך פרקנו ייזכר קרבנו של כל נשיא בפני עצמו ולבסוף ייאמר סיכום המאחד את קרבנות כל הנשיאים יחד.

ז, ה: קח מאיתם והיו לעבד את עבדת אוהל מועד- עבודת אוהל מועד נעשית בידי הכהנים. הלויים, משרתיהם, עובדים את עבודתם בנשיאתם את האוהל במסעות. בעגלות שנתנו, מסייעים השבטים ללויים במשאם. הנשיאים גם תורמים בקורבנותיהם את כלי השרת עצמם, אותם ישאו הלויים.

ז, ח: נתן לבני מררי כפי עבודתם- המשקל שהוטל על בני מררי היה כבד בהרבה מהמשקל שהוטל על בני גרשון.

ז, יא: נשיא אחד ליום- סדר הנשיאים המקריבים הוא לפי חלוקת השבטים לדגליהם.

ז, עח: ביום שנים עשר יום- מכיוון שאין צורה מיוחדת למספר סידורי הגדול מעשר, תיאר אותו בצורה זאת, כמו בפסוק יב "ביום עשתי עשר יום". במקומות אחרים חוסך המקרא חזרתיות זאת, ורק מוסיף ה היידוע לציין מספר סודר גדול, כגון "בשנת הארבעים" (במדבר לג, לח).

מודעות פרסומת