מסעי

לג, מ: וישמע הכנעני- סיפור הכנעני מוזכר רק בפתיחתו. מכאן ראיה לשיטת מדרש תנחומא, שהביא רש"י על פסוק א, לתכלית הרצאת המסעות: כאותו ילד חולה, גם העם לא יכול היה להבין אל נכון בזמן אמת את הקורה לו. כעת ככלות מסעותיהם, כאשר העם שלו ובמלוא כוחו הקוגניטיבי, ה' מזכיר לו את קורותיו. בהתאם לתכלית זו, דיה בפתיחת סיפור הכנעני לבדה לשם רענון זכרון העם.
מקרה הכנעני מובא בהמשך ובהקשר למות אהרן, כפי שבא מיד לאחר סיפור מות אהרן בפרשת חוקת. הכנעני שמע את בכי כל בית ישראל שלושים יום על כי גווע אהרן. על כן חשב שכעת יוכל לנצחם, ויצא להילחם בהם.

לה, ה: ומדתם מחוץ לעיר… אלפים באמה- מכאן שתחום העיר כולל אלפיים אמה סביבה, וזהו תחום שבת של בני העיר.

לד, ג: והיה לכם פאת נגב- בתיאור גבולות הארץ מתחיל מדרום וממשיך בכיוון השעון עד שלבסוף מגיע לגבול מזרח. את מגמת התכנית הגדולה מסיים הכתוב בהפנייתם אל הגבול ממנו יתחילו להלחם.

לד, טו: שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם- שלוש פעמים נזכרה לקיחתם לגנותם, בניגוד לתשעת המטות וחצי המטה שינחלו בגורל את הארץ "אשר צוה ה' לתת" להם.

לה, יא: ערי מקלט- מתוך שדיבר על ערי הלויים המשיך לדבר על ערי המקלט. תוכן גלות הרוצח בשגגה, שנשללת ממנו זמנית נחלתו, מתקשר גם הוא לנושא דיני נחלות.

לה, טז: ואם בכלי ברזל הכהו- כלי הברזל בא באופן סתמי, בניגוד לכלי אבן ועץ שהפסוקים הבאים מבחינים ומכוונים רק לאלו אשר ימות בהם. כנראה בימי התורה, אז הברזל היה יחסית חדש, השימוש בו היה רק לכלי נשק. אף במשנה במסכת כלים, כל כלי הברזל הנזכרים משמשים כעשת כבדה או כחפצים חדים.

לה, כה: עד מות הכהן הגדול- מצד הרוצח בשגגה – הוא גולה לעיר הלויים להתחנך מהם לתורת ה' (להלכה אף נקבע שכל ערי הלויים קולטות), ודרכם מהכהן הגדול. משמת הכהן הגדול, בעל כרחו הושלם חינוכו של הרוצח בשגגה, כתלמיד שמת עליו רבו וכעת עליו לצאת לדרכו. מצד קנאת הנקמה של גואל הדם – כשמת הכהן הגדול ועם ישראל אבל ובוכה (כ, כט), הגואל מכיר שדרך כל האדם למות, ומתוך אבלות הכלל מתנחם על מתו הפרטי.

לה, ל: ועד אחד לא יענה בנפש למות- לפי הפשט, הרוצח בעד אחד יגלה, וראה ההקבלה עליה הערתי בפירוש לפסוק לב.

לה, לב: לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן- יש לפרש כרש"י 'לנס אל עיר מקלטו', שלא ניקח כופר לפטור אותו מגלות עוד לפני מות הכהן. פסוק זה והפסוק הקודם באים שניהם בהקבלה לשני הדינים שנאמרו מיד לפניהם בפסוק ל.

לו, יא: ותהיינה… בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים- לפי השיטה המקובלת במסורת לחלוקת הנחלות בארץ, גודל הנחלות נקבע לפי מספר הנכדים, אבל לצורך חלוקתן בתוך המשפחה הן חוזרות לסב ומתחלקות לאבות בשווה, וחלק כל אב מתחלק לבניו בשווה. יוצא שבהצדקת דין בנות צלפחד נגרע מחלקי בני דודיהן, מכיוון שבתור יורשות אביהן קיבלו את חלקו בדור הקודם מבלי שתרמו לחלקים המתחלקים במשפחה. מכאן ראוי שבנות צלפחד ינשאו לבני דודם, שאחרת היו נוחלות מחלקם.

מודעות פרסומת