מטות

ל, ג: איש כי ידר- עניין נדרים נזכר לפני מלחמת מדין. מלחמה היא זמן מועד לנדרים, כגון נדר ישראל לפני מלחמת הכנעני בפרשת חקת ונדרו של יפתח לפני מלחמת בני עמון (שופטים יא, ל-לא). מתוך תחושת הסכנה והתלות בה', נוטה האדם להתחייב לגדולות.

ל, ו: וה' יסלח לה- נאמר כדי לדרבן אותה לציית לאביה ולקבל את ביטול הנדר.

ל, ט: ואם ביום שמע אישה יניא אותה- מאחר שנאמר בפתח הדברים "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה", נראה שפסוקנו מדבר בהיתר הבעל לבטל נדר אשתו, אף שלפני נישואיהם אביה קיימו. פסוק יא, "ואם בית אישה נדרה", חוזר על תיאור הנדר ותגובת הבעל באם נדרה לאחר הנישואים.
חז"ל לא קיבלו את האפשרות שלאחר שהנדר כבר קיים, מפני שאביה קיימו בנעוריה, הוא יבוטל בידי הבעל לאחר הנישואין. הם פירשו שפסוקנו מדבר בנערה מאורשה, אשר כדי לקיים את נדרה דרושה הסכמתם הן של אביה והן של בעלה, ופסוק יא מדבר לאחר הנישואין, כשהיא גרה בבית הבעל. אכן שורשי מנהג הקדמת הקידושין לנישואים קדומים מאוד: בפרשיית האונס נאמר "כי יהיה נערה בתולה מארשה לאיש" (דברים כב, כג); גם בחוקי חמורבי מתואר מקרה של אשת איש בתולה החיה בבית אביה (חוק 130).
למרות דברי חז"ל, נראה מתקבל על הדעת שפרשייתנו התייחסה לטענות דומות של בנות מדין על אודות חובתן לקיום נדריהן שאביהן קיימום, וחיזקה את הבעל לעצב את ביתו בעצמו ללא תלות בחיי האישה המוקדמים.

לא, ב: אחר תאסף אל עמיך- הכפרה על עוון פעור באמצעות נקמת המדינים הייתה השלב המסכם של התבגרות העם, שיבתו משיא מריו, ולכן גם סיום תפקיד חייו של משה.

לא, ו: אתם ואת פינחס בן אלעזר- פנחס היה הראשון שהחל למגר את רעת המדינים. לכן הוא נציג בני לוי במלחמת מדין.

לא, ז-ח: ויהרגו כל זכר. ואת מלכי מדין הרגו… ואת בלעם בן בעור הרגו- מן הקל לכבד לפי חלקם ברעת עוון פעור.

לא, יז: הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו- הלוחמים נהגו כפי שאכן מצווה עלינו בסתם מלחמה באויב – "והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים והטף… תבז לך" (כ, יג-יד). אולם לוחמת מדין, בגינה יצאו לנקום, לא נערכה בידי צבא אלא בידי מסיתים. ללוחמי מדין אין צורך בכח הזרוע, אלא די בכוונות רעות. על כן, כנגד מדין אין די בהריגת הכח הצבאי, אלא יש להרוג את כל מי שעלול לרצות לנקום בעתיד: זכרי הטף, גואלי החללים; והנשים השכולות מבעליהן.

לא, כז: וחצית את המלקוח- העם קיבל חצי מהשלל לבטא שאנשי הצבא נלחמו בעבורו.

לב, א: והנה המקום מקום מקנה- מחשבתם על מקום מגוריהם הייתה בראש ובראשונה מבחינת הממון (ראה רש"י לפסוק טז).

לב, ד: ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה- בני גד ובני ראובן מתביישים לבקש ממשה בפה מלא לנחול בעבר הירדן המזרחי. הם רק רומזים. משלא הגיב, הם שואלים בקשתם בהכנעה "אם מצאנו חן בעיניך". בצדק חששו, שכן הנושא של רגליים קרות בנוגע לירושת הארץ היה טעון מאוד לאחר כל שנות הנדודים כתוצאה מחטא המרגלים, ואכן משה ממהר להסיק מסקנות ולהאשימם.

לב, יד: והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים- התרבות היא הערכים שדור האבות מוריש לדור הבנים.

לב, יז: ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל- לשון חלוץ מכוונת להפרדת חלק מהגוש העיקרי: חליצת האבנים המנוגעות מהבית הנגוע בצרעת (ויקרא יד, מ); חליצת נעל מהגוף (דברים כה, ט); כינוי איברי ההולדה כ'חלצים', מפני שמהם יוצאים חיים נפרדים – "ומלכים מחלציך יצאו" (בראשית לה, יא). במלחמת מדין היציאה הכללית למלחמה נקראה חליצה, מפני ששאר העם נשאר במקומו, "החלצו מאתכם אנשים לצבא" (לא, ג). אמנם בתוך מערך הלוחמים, ה'חלוצים' הם ההולכים בנפרד "לפני בני ישראל", כמו שבהקפת יריחו נקראו כך ההולכים בראש לפני הארון והכהנים – "והחלוץ הלך לפני הכהנים" (יהושע ו, ז).
אולי הסיבה להתחייבותם הגדולה של בני גד ובני ראובן היא שהם חזו שמאחר שיגורו בעבר הירדן המזרחי יווצר באופן טבעי נתק בינם לבין שאר העם (על החשש מפני נתק זה ירחיבו בדבריהם ביהושע כב על אודות המזבח שבנו לאחר ההתנחלות), וכרפואה מקדימה רצו להגדיל חלקם במלחמת ירושת הארץ ולצאת בחלוץ.
לב, כ: אם תחלצו לפני ה' למלחמה- הם אמרו לעיל "לפני בני ישראל", ואילו משה מדגיש בפניהם שהתחייבותם היא לה', ואם לא תקיימוה "הנה חטאתם לה'". הם קיבלו ממנו בדבריהם להלן עד שחותמים "את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה".

לב, כט-ל: אם יעברו… ונתתם להם… ואם לא יעברו… ונאחזו בתוככם- מכאן הרקע בתורה להלכות תנאים, השפעה הלכתית למפרע של ההווה על העבר.