חקת

יט, ב: פרה אדמה- הפתרון לקשיים אליהם נחשף טמא המת בהיטמאו, הוא לייחד את חייו למען הקב"ה. כפי שביארתי בעקידת יצחק, במעשה ההקרבה המקריב כביכול מקריב את עצמו בהתבטלותו לה', והקרבן הוא התחליף הקרוב ביותר לנפשו. על שום כך, טמא המת מקריב בעת הטהרותו קרבן לה'. הפרה האדומה היא הקרבן הקרוב ביותר לחיים שניתן לתת: הצבע האדום הוא צבע הדם ולכן מייצג חיים (ורמז לכך שא.ד.ם הוא גם השורש של אדם). מפאת נדירותה, הפתרון של 'הקרבתה' באמצעות הזאת אפרה בא לאפשר שימוש בפרה אחת לטקסי הטהרות רבים.

יט, ג: אל אלעזר הכהן- נאמר כהקדמה למיתת אהרן בפרשתנו, אשר לאחריה אלעזר יחליף את אהרן בכהונה הגדולה באופן רשמי.

יט, ו: עץ ארז ואזוב ושני תולעת- מצאנו את שלושת אלה גם בטהרת צרעת. עץ הארז והאזוב מייצגים את קצוות עולם הצומח, כפי שנזכרים באמור בשלמה "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר" (מל"א ה, יג). הארז הוא גבוה וחזק וכנגדו האזוב הוא שפל וחלש. האזוב גם משמש כספוג לכבס ולהזות, כגון בהזיית מי הנדה בענייננו, ובנתינת הדם על המשקוף והמזוזות בפסח מצרים. יתכן שבתהליך ההטהרות הארז והאזוב מציינים שתי בחינות שעל המטהר להפנים ביחס להנהגותיו הרצויות. עליו להיות איתן כארז ביחס לקיום התורה. ולהיות רך כקנה ביחסיו עם הבריות. תולעת השני מייצגת את האדם בשל צבעה האדום.

יט, יג: את משכן ה' טמא- לאחר שזעקו בנ"י בסוף פרק יז "הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו. כל הקרב קרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגווע", פרק יח תיאר "את משמרת אהל מועד… את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח" המוטלים על הכהנים והלויים. בהקשר זה בא פרקנו לתאר את אחריות ההיטהרות המוטלת גם על כל אדם בישראל שנטמא.

יט, טו: צמיד פתיל- במשנה במסכת כלים כתוב "אין מקיפים לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואינו צמיד" (י, ב). פתיל משמעו כיסוי, וצמיד הוא שמתחבר ונדבק לכלי.

יט, יז: ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי- התהליך דומה למי סוטה. בשניהם ערבוב העפר במים כביכול מעיד את המקום ממנו נלקח העפר: בסוטה את עדות התורה שציוותה "לא תנאף", ובמי חטאת את עדות הפרה האדומה המעידה על פסגת החיים המנוגדים לפן המוות בטומאה. עפר ואפר באים יחדיו בתורה "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), ובפסוקנו הם גם מתחלפים, כמו שפעמים רבות א' וע' מתחלפות בתורה במילים 'אל' ו'על'.

כ, יב: יען לא האמנתם בי- משה ואהרן הקפידו על בנ"י ולפיכך גם ה' מקפיד עליהם שלא קיימו דבריו בנאמנות. ה' רק ציווה עליהם לשרת את העם, לא להוכיח אותו. מתוך שהוכיחו וקראו לבנ"י 'המורים', החלו לטעות ואמרו 'נוציא' וכן משה הכה בסלע בכעסו במקום לדבר אליו. ובפסוק כד ה' מוכיחם במפורש שהם בעצמם 'המורים', "על אשר מריתם את פי".

כ, יג: ויקדש בם- גם אם משה ואהרן לא הקדישו כראוי את ה' לעיני בנ"י, הוא נקדש בהקפדתו על קרוביו, ששם מתה מרים ונגזרה המיתה על משה ועל אהרן, ואולי מפני כך נקרא המקום 'קדש'.

כא, ה: וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים- בניגוד לקהל הצמא שרב בקדש, כעת אין לעם קשיים שיוכלו לשמש כהצטדקות לדברי תלונותיהם. לכן ה' מוכיחם באמצעות שגורם להם לחוות צרות אמיתיות של חיי המדבר.

כא, יא: אשר על פני מואב ממזרח השמש- דברי תיאור המסעות משקפים תרבות שהתפתחה בדור המדבר. ריבוי הלוואים באשר למקומות החנייה כאילו בא מאת העם להתרפק על זכרונותיהם. לשם השוואה שבניגוד מצוי לנו התיאור התמציתי והיבש בפרשת מסעי שרק מזכיר ראשי פרקים סתומים על מעט אירועים. בהמשך תוזכר בתוך תיאור המסעות גם שירה של העם, ואח"כ גם משלי משוררי התקופה.
לאחר שבפרשת 'בהעלותך' תוארו בפירוט סגולות מנהיגותו של משה את העם, מפרשת 'שלח לך' החל תהליך של התרחקות מוקד סיפור התורה ממשה אל עבר כלל בני העם. בפרשה הבאה המוקד יתרחק יותר עד לבלעם ובלק הנכרים. ההתמקדויות הרחבות הללו מרמזות בהקבלה על שלבי בניין הזהות העצמית של העם בנפרד מה' וממשה.

כא, כב: אעברה בארצך- באדום אמר "נעברה נא בארצך" (כ, יז), אולם על המעבר בארץ סיחון ישראל לא יוותרו גם אם ייאלצו להילחם, ולכן בפעם הזו אינו פונה בלשון בקשה.
בניגוד לסברה זו, בהפטרת 'חקת', יפתח אומר למלך בני עמון שישראל שלח אל סיחון "נעברה נא בארצך" (שופטים יא, יט). אך אולי יפתח הגזים בנימוסי ישראל, כחלק מהצגתו את דור המדבר השלו, אשר לא עלתה על דעתם לכבוש את שטחי בני עמון.

כא, כג: ויצא לקראת ישראל המדברה- מכיוון שסיחון לא הסכים לישראל לעבור בארצו, הוא יצא לקראתם למדבר, כדי להרחיק את שדה הקרב מתחומו.

כא, כז: על כן יאמרו המשלים- להלן מזכירה התורה משל ידוע המעיד על מאורעות נצחון סיחון את מלך מואב הראשון.

מודעות פרסומת