במדבר

א, ה: ואלה שמות- בפתיחת ספר שמות נמנו שמות השבטים היורדים מצרימה וסכומם בנפשות. בהקבלה לכך, ספרנו מונה, בפתח מפקד בני ישראל, עבור כל אחד מבני יעקב שם של נציגו, ראש שבטו.

א, נב: וחנו בנ"י איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם- צורת המחנה וההתחלקות לדגלים, שיבוארו בהרחבה בפרק ב, הן הדגם לסדר לפיו פורטו לעיל תוצאות המפקד.

ב, ב: איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו- העקרון הראשון להתחלקות לדגלים הוא לפי בני האמהות השונות. במזרח האחים הקטנים מבני לאה. בדרום בני לאה הגדולים בתוספת גד, הבן הגדול של שפחתה זלפה. במערב בני רחל. בצפון שאר בני השפחות. בשבט המרכזי בכל דגל יש צד הנהגתי: ראובן הוא הבכור, אפרים זכה בבכורת יוסף, יהודה בורך במנהיגות בברכת יעקב ודן, בכור בני השפחות, בורך להתעלות במנהיגותו לרמת בני רחל ולאה "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" (בראשית מט, טז).
מנגד סביב לאהל מועד יחנו- בספר בראשית פרק ב חזר על סיפורי פרק א מנרטיב שונה. בפרק א תוארה בריאת העולם מנקודת מבט רחבה, ובפרק ב תוארה הבריאה מנקודת מבטו של האדם. בחומש ויקרא יש יחס דומה בין פרשות ויקרא וצו. פרשת ויקרא מתארת את הקרבנות באופן כללי, סיבותיהם ואופן כפרתם, ופרשת צו מתארת את העבודה במשכן באופן מעשי. כך גם בספר במדבר פרק א תיאר את כוחם של עם בני ישראל כלפי חוץ, ואילו פרקנו מתאר את תכלית כוחם בחנייתם סביב המשכן לגונן עליו. בדומה לכך בפרק ג יתוארו ויפקדו הלויים מצד מעמדם בתוך העם (כלפי חוץ), ובפרק ד יתוארו וייספרו שנית מצד עבודתם במשכן.

ב, ג: והחונים קדמה מזרחה- מקום הדגלים ביחס לאוהל מועד מזוהה באמצעות כיווני השמים וסדר נסיעתם. לא ייתכן ששני אלו התקיימו יחד תמיד, שכן כשנסע העם צפונה, לכיוון ערבות מואב, לא מתקבל על הדעת ששבט דן החונה לצפון נסע לאחרונה. אם כן יש לפרש, שציון כיווני השמים בא לתאר את הכיוון של עיקר המסע אל כנען, למזרח, אך הכלל הקובע למקום הדגלים הוא שנסעו תמיד לפי סדרם בתור, כשיהודה בראש.

ב, טו: חמשה וארבעים אלף ושש מאות וחמישים- רק בספירת שבט גד דייקו לספור חמישים. אולי מצאו בדיוק חמישים ולא ידעו אם לעגל למעלה או למטה, ולפיכך נקבו במספר המדוייק.

ב, יז: ונסע אהל מועד מחנה לוי- למעשה רק בני קהת נסעו כעת, ואילו בני גרשון ובני מררי, נושאי המשכן, נסעו לפני כן, לאחר דגל מחנה בני יהודה.

ב, כד: למחנה אפרים… ושלשים יסעו- אולי ציוותה התורה שייסע דגל אפרים המערבי, ההולך מאחור, לפני דגל דן, כדי שלא יתייאשו מפיגורם המרובה אחרי כל שאר המחנה.

ג, טו: כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם- משמעות הספירה של הלויים בנפרד היא משום מעלתם ומעמדם השונה משאר ישראל.

ג, לב: ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן- נזכר כעת, באמצע המפקד, משום שגם הוא בן קהת.

ג, מג: ויהי כל בכור זכר- מספר זכרי בנ"י בני עשרים ומעלה הוא 603,500. אם נחלקו במספר הבכורות מגיל חודש, 22,273, נקבל 27 ילדים למשפחה (כנגד המשפחות בהן הבכורה היא נקבה לא החשבנו כלל נקבות במספר הילדים). באמת מספר הילדים למשפחה גבוה מכך בהרבה מכיוון שהבכורות נמנו מגיל חודש ולא מגיל 20 (מספר הזכרים מגיל חודש גדול מ603,500), וגם משום שנמנו במפקד גם בכורים ממשפחות צעירות, שעוד לא הולידו את כל ילדיהם.
בפסוק לט נאמר שמספר הלויים הוא 22,000, ופירשו חז"ל ש300 הנותרים שהתורה לא הזכירה כאן (אלא רק לפני כן, בפירוט המפקד הפנימי של משפחות בני לוי) היו בכורי הלויים. כאן המשמעות של 22000 לחלק ל300 היא של 74 ושליש ילדים למשפחה. המספרים אינם מתקבלים על הדעת.
על סמך דברי פסוק יג, "ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל", אציע שמדובר בהקדשה שהייתה מכאן ולהבא, לנולדים אחר מכת בכורות. כך גם מובן מדוע דמי פדיון הבכורות, חמישה שקלים, הם כערכם של פעוטות בני פחות מחמש (ויקרא כז, ו). רק לחצי מהגברים בעם (300,000) נולד בכור אחד פעם בחיים, ולכן מספר זה של בכורות בשנה אחת גם הוא גבוה מאוד (אחת לארבע עשרה מהלידות הראשונות בעם ישראל, התרחשו באותה שנה). מדובר ב'בייבי בום' בהיקף עצום לאחר יציאת מצרים.
משום כך נראה לי ביותר לפרש את פסוק יג שאינו התכוון להקדיש רק את הנולדים להבא, אלא את כל הבכורות שהיו בגיל בו מתו בכורות מצרים במכה. פירוש זה מניח שמכת בכורות פגעה דווקא בילדים. הפסוקים מקשרים את מכת בכורות להוריהם: "הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (שמות ד, כג), "ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים" (שמות יא, ה). הילדות היא הגיל בו הבן תחת אחריות הוריו ופגיעה בו נחשבת לפגיעה בהם, כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ו, א) "יש חטא… שנפרעים ממנו… בגופו או בממונו או בבניו הקטנים". לפי פירוש זה, מניין הבכורות בפסוקנו כולל פעוטות בכורים מכמה שנים (בניגוד להצעת הפירוש הקודמת שכללה רק את ילידי השנה האחרונה).

ג, נא: ויתן משה את כסף הפדיום לאהרן ולבניו- הלויים נתונים לאהרן ולבניו לשרתם. יחסיהם הם מעין יחסי מרות של עבד ורבו. בהתאם לכך, פדיון הבכורות הוא כפדיון עבדים לפי ערכי אדם.

ד, ה: והורידו את פרכת המסך וכיסו בה את ארון העדות- מפני כבוד הארון, כיסויו החיצוני הנראה היה בגד תכלת, ולא כסוי עור תחש, יחד עם כך גופו כוסה בפרכת המסך, להפרידו ממגע ישיר בעור התחש.
למעשה היה מגע מתמיד בין הפרכת לארון, גם כשהארון נח במקומו בקודש הקדשים. כך מסופר בעת חנוכת המקדש, שהבדים בלטו מהפרוכת החוצה, "ויארכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה" (מלכים א, ח).

ד, יח: אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלויים- בפסוקים רבים מוזהרים כלל הלויים שלא ימותו. כאן מוסיף אזהרה לשמור על בני קהת, שמשום שקרובים בעבודתם לקדש, עבודתם מסוכנת יותר משל שאר אחיהם הלויים.

ד, כ: כבלע את הקדש- בעת כיסוי הקודש, בליעתו בכיסויו.