בלק

כב, ב: וירא בלק- ההבדל העיקרי בין ספרות יפה לספרות היסטורית הוא שבספרות יפה המספר מעצב את הסיפור כפי רצונו, ולכן בניתוח ספרותי מתחקים אחר כוונותיו בדבריו המומצאים, זאת בניגוד להיסטוריה בה ההיסטוריון כפוי לכתוב את האירועים שהכתיבה לו המציאות. את המתואר בתורה ראוי לנתח ספרותית, גם למחזיקים באמונה שהתורה מתארת את ההיסטוריה לאשורה, משום שנותנה יצר את ההיסטוריה כרצונו. בגמרא במסכת בבא בתרא (יד ע"ב) מובאת ברייתא המפרטת את כותבי ספרי התנ"ך. שם נאמר "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". פרשת בלעם כ"כ נפרדת מחיי עם ישראל כך שאף יותר מאשר שאר התורה דרוש לבחון את מעלתה הספרותית מעבר לבחינה ההיסטורית. ייחודיותה וקוצרה של הפרשה ביחס לשאר התורה מקילים על ניתוחה. באופן הכללי ביותר, סיפור פרשתנו מבטא שעם ישראל כלל אינו מודע לצרות המתרגשות עליו, מידן הקב"ה מצילו. המסר העליון הנובע מכך מטיף לבני ישראל לחזק את בטחונם בה' ולהמנע מלפחד.
בלק מוזכר כאן ללא קידומת מלכותית ובנפרד מהעם עליו הוא מולך. אף כשמוזכר עניין מלכותו, הוא נאמר בהסתייגות "והוא מלך למואב בעת ההוא".

כב, ה: ארץ בני עמו- של בלק. כנראה בעקבות מהפכות במואב, קרה והומלך בלק הזר למלך. ואולי, כדברי מדרש חז"ל, בלעם ניבא לו על מלכותו ומכאן אמונו בו. מכיוון שמואב אינה מולדתו הוא אינו מפחד מבנ"י (כמוכח מההבדלים בין פסוק ב לפסוק ג), שהרי תמיד יוכל לשוב למולדתו. בלק רצה, ככל הנראה, לייצב את השלטון באמצעות הפניית מהומות העם המואבי כלפי אויב חיצוני. לצורך כך עם ישראל היה מועמד מתאים. בלק ראה את שעשה ישראל לאמורי. האמורי חזקים ממואב, שהרי כבשו מהם את השטח עד ארנון, נוספת על כך העובדה שמואב מפחדים מישראל, ואם כך לא באה בחשבון מלחמה חזיתית. משום כך בלק, מושיע העם, שולח לקרוא לבלעם.

כב, ח: כאשר ידבר ה' אלי- בניגוד לספרי הנ"ך, התורה לא שוללת מבחינה אונטולוגית את קיומם של אלים אחרים. על כל פנים, גם כאשר התורה מתארת את אויבי עם ישראל וה', היא מציגה את בלעם כנביא לה'. לא יעלה על הדעת לתאר נביא המשתמש בכוחו של אל אחר.

כב, יא: לכה קבה לי אותו- בדבריו אמר בלק בלשון בקשה "לכה נא ארה לי", וכן בניגוד לצורה בה נזכר בלק בפרשתנו ללא כינוי מלכותו, כאן כינהו בלעם "בלק בן צפור מלך מואב". בכך מדגיש בלעם שעם כל הכבוד למלך מלכי המלכים, רובצת עליו חובתו למלא דברי בלק. בלק ובלעם משתדלים למלא רצונם הסותר את רצון ה' באופן מובהק, בניגוד לעם ישראל שבכל התורה לומד לכוון מעשיו לרצון ה'.

כב, ל: ותאמר האתון אל בלעם- כמשתמע מדברי בלק "אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד" (כד, יא), בלעם שאף לכבוד בלכתו לקלל את ישראל. בניגוד לרצונו השפל, התורה משפילה אותו יותר. נוסף על תפקידה בהשפלתו בפני השליחים שאיתו, עיקר תכלית השימוש בדמות האתון הוא לתת מענה לשאלה האם יש רוממות בנבואתו של בלעם? באמצעות דמות האתון התורה מסבירה בפה מלא שאין. הן הנבואה אינה נובעת אלא מרצון ה'. בנבואת בלעם אין מעלה גדולה שכן ברצון ה' גם אתונו השפלה מדברת נבואתה וגם צודקת ממנו.

כב, לב: על מה הכית את אתנך- העוינות הפושעת חסרת הביסוס של בלעם לאתונו היא משל לעוינותם הפושעת של מואב, בלק ובלעם לעם ישראל. מתוך עוורונם למטרת עם ישראל בקרב העמים לטובתם, הם רוצים להורגם אם ישראל מעט מטים אותם מהשביל.

כב, לד: גם אתכה הרגתי- קודם הוצג המלאך "וחרבו שלופה בידו". אם כן, בלעם איים על האתון במה שהצילה אותו ממנו – "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך".

כב, מא: ויעלהו במות בעל- בנבואות בלעם שני יסודות: יסוד צפייתו האישית – על שם יסוד זה קרוי הנביא 'צופה'. בלק לוקח את בלעם למקומות גבוהים ('במות בעל', 'ראש הפסגה' ב'שדה צפים', 'ראש הפעור') כדי שיוכל להשקיף מהם על ישראל. יסוד מהאל – זוהי רוח הנבואה המסתורית שבאה מהאל.

כג, ד: את שבעת המזבחות ערכתי- על אף שהיה נביא, בלעם לא ידע נכונה על מידת ידיעת ה' את המציאות, בהתאם להתגלויות ה' אליו בהן הראה עצמו שלא ידע מי האנשים שבאו אליו. בלעם אומר לה' שהקריב קרבנות, לרמוז שעשה את שלו וכעת מצפה לתגמול מהאל.

כג, ז: וישא משלו- ככל שירות התנ"ך, גם במשלי בלעם יש מן היסוד הנצחי החורג מצמצומה של אותה השעה. משלי בלעם מוכיחים את אויבי העם בארבעה בתים: הוקעת המשטמה מתחילתה; צידוד האל בישראל; התפעלות הגוי המתבונן בעם; אחרית ישראל ברוממותם על כל אויביהם.
מן ארם ינחני בלק- תכלית הנבואה הראשונה היא תיאור עלילות בקשת הקללה והוכחת העוול שבבקשה זו.

כג, ט: הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב- הרושם הראשוני של בלעם כאשר ראה רק את קצה העם בעוד רובו נסתר מעיניו במדבר היה התבודדות העם משאר הגויים, וכן, כפי שיאמר בנבואותיו הבאות, התייחדותו עם ה' אלוהיו.

כג, יג: וקבנו לי משם- בלק בתשוקתו רואה את קללת העם כמעשה פשוט כ"כ. הוא מייחס את הפעולה לבלעם, כשבעצם מתכוון בנבואה זו למעט את מידת השפעת בלעם כדי שלא יפריע (ראה דבריי על פסוק יט). בנבואה השלישית יאמר "אולי יישר בעיני האלוהים וקבתו לי משם" כשבעצם גם שם כוונתו היא שהאל לא יפריע לקללה (ראה דבריי על כד, ב).

כג, יט: לא איש אל ויכזב- לאחר שבלק ניסה להגביר את היסוד הנבואי הבא מרוח ה' בנבואת בלעם ("אפס קצהו תראה וכלו לא תראה"), תוכן הנבואה השנייה מורה על יחס הקב"ה לבנ"י.

כג, כא: לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל- בכל הפרשות האחרונות עד כה בספר במדבר, ישראל הוצגו באופן רע. בפרשתנו אנו רואים נקודת יחס אחרת, חיצונית, להנהגות ישראל. ביחס לדרישות התורה מהעם הם נפלו פעמים רבות, אולם ביחס לעמי הארצות הרי הם תכלית היושר.

כג, כז: אולי יישר בעיני האלוהים וקבתו לי משם- לאחר שבלעם שלח לבלק בראשונה במצוות ה' שלא יוכל לבוא, שאלו הלה, בהראותו כי אינו מאמין להתנגדות ה' לקללת העם, אם לא חשב שיוכל לכבדו. בהמשך אף שמע "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", "ה' אלוהיו עימו", וכן שכרצון ה' אין בישראל נחש וקסם לעומתו שחוטא בעניינים אלו ('קסם' בידי הזקנים ששלח בלק אל בלעם ו'נחש' שעושה בלעם בנבואות אלו). בלק ובלעם היו כ"כ נחושים במטרותיהם האישיות, בלק – בקללת העם, ובלעם – בכבודו, שלא שמו לב כלל למטרות האלוהיות, אלא התמידו בעקשנותם האווילית לנסות לנצל את האל. דווקא מתוך בורותם בענייני האלוהות, ובפרט בסיבת כשלון קללתם, ומאחר שהשקיעו מאמצים רבים עד כה, הם מנסים שוב ושוב אולי הפעם יצליחו לקלל.

כד, א: ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים- מוסב על בלעם, שהוא הנושא גם של הפועל הבא בפסוק – 'וישת'.

כד, ב: וירא את ישראל שוכן לשבטיו- בנסיון השלישי, בלק רצה לתת את רוב המשקל לראייתו של בלעם את ישראל, ולכן הציג בפניו את המדבר ואת כל ישראל. בנבואה זו מתעורר בלעם בעצמו ונושא משלו ברוח ה'. בנבואה זו בלעם מתאר את ישראל מהבחינות הארציות שנגלות לפניו.

כד, ג: שתם העין- פתוח העין. בגמרא נדרש שראה רק בעינו האחת. דומה לכך המיתוס היווני על הנביא טירסיאס העיוור. הנביא דובב את דבר האל ואינו זקוק לראיית עיניו. סופוקלס כתב את התנצחות טירסיאס עם אדיפוס, בהראותו את עליונות הנביא העיוור, כך: "נזפת בי על עורוני. אם כך, הקשב: גם אם רואה, אינך רואה את אסונך". ואולי זאת משמעות הביטוי "נפל וגלוי עינים" – על אף שנופל מטה, עיניו כביכול גלויות.

כה, ב: ותקראן לעם לזבחי אלהיהן- מואב מצאו פתרון אחר לפחדם מישראל. להתערבב בהם ולזנות איתם.

כה, ג: ויצמד ישראל לבעל פעור- עד כה ישראל היו תלויים בה' לגמרי. חטאיהם הראשונים היו תלונות על מצבם, אח"כ התחילו להתמרד ובחטאיהם פקפקו ביחסי התלות שלהם עם ה'. כעת לראשונה העם מנסה את עצמאותו ועוזב את הקב"ה. זהו השלב האחרון בהתבגרות העם, ולאחר ההתגברות על חטא זה, העם יכול להתכונן לקראת כניסתו לארץ וישיבתו העצמאית בה.

כה, ח: אל הקבה… אל קבתה- ייצוג מקום החטא וחפץ החטא של עוון פעור במילה היחידאית 'קבה' בא לקשר את עוון צפעור לקללת בלעם שנדרשה אף היא במילה היחידאית 'קבה'. לאחר מלחמת מדין משה יאמר במפורש על נשי מדין "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה'" (לא, טז).