תזריע

יב, ב: וילדה זכר וטמאה שבעת ימים- היולדת טמאה משום שאבד לגופה כח חיים, אולם הולד עצמו טהור לחלוטין. לשם טיהורו של הכהן המזה מאפר פרה אדומה השתמשו בילדים שנולדו ובודדו בטהרה כדי שהם יזו עליו מאפר הפרה האדומה.

יב, ד: בדמי טהרה- בימים אלו אף אם רואה דם, דמה טהור, והיא אינה טמאה משום נידה.

יג, ב: לנגע צרעת- הצרעת נתפסה כנגע מאת ה'. בתנ"ך מתוארת ביאת הצרעת כעונש על חטאים אצל מרים, גחזי ועוזיה.

יג, ג: וראה הכהן… ומראה הנגע עמוק מעור בשרו- נראה שהנגע אוכל בבשר ואכן נראה עמוק מן העור. המראה של הנגע ביחס לעור בסביבתו ובעיני הזולת הם מרכזיים בדיני צרעת. לכן גם אין צרעת בראשי האיברים או בבית הסתרים.

יג, ד: ועמוק אין מראיה מין העור ושערה לא הפך לבן- אולי הסיבה שהתורה אומרת שמראה נגע הצרעת 'עמוק מעור בשרו' היא שבגלל שטחו וצבעו האחידים של הנגע הוא נראה כמו עור אזור עמוק שהתקלף ונחשף מתחת לעור. השיער השחור בולט על פני הנגע ולכן אין מראהו עמוק מן העור. מנגד, אם השיער הפך לבן, הנגע אחיד בלובנו ונראה עמוק מן העור.
והסגיר הכהן- תועלת תהליך ההסגרה, החוזר פעמים רבות בדיני צרעת, היא אזהרה למנוגע מאת הכהן, שידע על מצבו החמור וייטיב מעשיו למען יציל עצמו מצרעת מוחלטת. בדומה לדרך בה פירשו חז"ל את היחסים בין צרעת הבית, הבגד, והגוף, שבאים בשלבים לשם אזהרה.

יג, ז: ואם פשה תפשה המספחת בעור- מה מחדש הפשיון? הרי בתחילה לא היה נגע כלל וכבר ראשיתו הייתה בפשיון. אלא שיכולים להיות בעור גוונים שונים. מספיק שאזור מסויים פחות השתזף בשמש וכבר יהיה בהיר יותר מסביבותיו. בניגוד לגוון העור הלא יציב, צבע השיער די קבוע ולכן בנוגע אליו אין מחכים לפשיון.

יג, ט: והובא אל הכהן- להבחנה בנגעים נדרש נסיון של היכרות עם מקרי מראי עור רבים ולכן היא שמורה לכהן המקצועי. המשנה מזכירה למשל את הקושי להתעלם מההבדל היחסי בעזות מראה הנגע כאשר הנגע בעור של כושי, בו גם נגע כהה נראה בהיר, לעומת עור של גרמני בו גם נגע עז נראה כהה.

יג, י: ומחית בשר חי בשאת- הבשר החי בתוך הנגע מועיל להדגשת מראה הנגע אף יותר מלו היה מנוגע בעצמו. לפיכך אין בבשר זה פשיון (גם לדעת רבי מאיר במקרה שחולק על חכמים במשנה בנגעים ו ג, שבמקרה ההוא אין מדובר אלא במחיה פחותה מכעדשה שאינה חשובה מחיה).

יג, יא: צרעת נושנת- נקראת 'נושנת' להסביר מדוע אין צריך בה הסגרה.

יג, יג: כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע- בפרשה נזכרים בכל עת היחסים בין מראי העור למראי הנגע, שטמא רק אם מראה הנגע עמוק מן העור. אם כל העור בצבע לבן כבר אין שתי דרגות של עומק במראה ומשום כך אינו טמא.

יג, יד: וביום הראות בו בשר חי יטמא- שאז הוא כדין מחיה, ולכך הובא דין פריחת הנגע בכל הגוף באותה פרשייה העוסקת במחייה.

יג, יט: והיה במקום השחין שאת- פרשייתנו והפרשיה הסמוכה לה (שביניהן ההפסקה היא רק של פרשייה סתומה בניגוד לפרשיות עד כה) עוסקות בסימן בעור של צרעת שאולי אינו אלא צלקת. מקרים אלו שונים מצרעת במקום בשר רגיל בכך שאין בהם הסגרה של שבוע שני.

יג, ל: ובו שער צהוב- בנתק, סימן הטומאה הוא שיער צהוב ולא שיער לבן, משום שבמקומות אלו גדל שיער שיבה לבן.

יג, לב: ומראה הנתק אין עמוק מן העור- נתק נטמא רק בפשיון. בתיאור טומאתו (בפסוק לו) אין כתוב שמראהו עמוק מן העור. אולי זאת משום שלא נמצא לצידו עור פנוי משיער ולכן אינו נראה בהשוואה לשאר העור.

יג, לג: ואת הנתק לא יגלח- בנתק אין שער, וכנראה הכוונה, כפי המסורת, שלא יגלח את השערות המקיפות את הנתק. כך יקל לכהן להבחין אם פשה או לא.

יג, מ: קרח הוא טהור הוא- ואין לומר שאילו היה לו שיער היה לו נתק, אלא הולכים בו אחרי סימני טומאה אחרים של מחייה ופשיון.

יג, מד: טמא הוא- לפי הפירוש המסורתי, טמא לאחר הסגרה וסימני טומאה כבנגע רגיל, כמו שהשווה הכתוב (בפסוק מב) את נגע הקרחת או הגבחת "כמראה צרעת עור בשר". אולם לפי הפשט אין צורך לפרש כך, מפני שמה שנאמר בשאר מקרים "ושער בנגע הפך לבן" הוא מכיון שבד"כ יש שיער על פני העור וסימן הטומאה הוא שאותו השיער הפך ללבן וכבר אינו שחור, שהשיער השחור ממעיט מתחושת העומק של הנגע. בקרחת ובגבחת אין שיער כלל ולכן גם ללא שיער לבן מראה הנגע עמוק וטמא מיד.

יג, מז: והבגד כי יהיה בו נגע צרעת- התורה מפרטת צרעת הבגד לפני צרעת הבית הן לפי מידת הקרבה לאדם (גופו, בגדו, ביתו), והן מכיוון שצרעת הבית החלה רק לאחר שנכנסו לא"י.

יג, נה: פחתת היא בקרחתו או בגבחתו- בקרחת ובגבחת בראש יש פחות סימני טומאה וטהרה ביחס לשאר נגעי גוף, שהרי אין בהן שיער שחור או לבן. גם בנגע הבגד יש פחות סימני טומאה שהרי שורפים אותו לבסוף גם ללא פשיון. כך ניתן להסביר את השימוש במילים 'קרחת' ו'גבחת' (שאף משמעותן היא של חסרון) גם ביחס לצרעת הבגד מפני שגם שם יש פיחות בסימנים.

מודעות פרסומת