שמיני

פרשת שמיני עוסקת בעיקרי עבודות הכהנים. אהרן מתחיל לעבוד את עבודת הכהונה. הוא מקריב קרבנות בעד העם ומברכם כפי שיעשו הכהנים עוד פעמים רבות. לאחר מכן מסופר מות נדב ואביהוא כתוצאה מכך שעבדו את ה' לפי דרכם השרירותית. איסור הכהנים להתאבל. איסורם לשתות.

ט, ז: וכפר בעדך ובעד העם- קודם הכהן מכפר על עצמו כדי שיוכל לכפר על העם. וראה מה שכתבתי בפרשת ויקרא בנוגע לפר חטאת הכהן המשיח (ד, ג).

ט, ח: ויקרב אהרן אל המזבח- ביום השמיני למילואים אהרן מתחיל לעבוד בעצמו מבלי להיזקק למשה.

ט, כד: ותצא אש מלפני ה' ותאכל- כך גם ארע בחנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה לפי דברי הימים. האש הראשונה היא מה' והיא ממשיכה ודולקת תמיד "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ו, ו).

י, א: אש זרה- ביום השמיני אהרן כבר החל בעבודתו, אבל על בניו משה עוד לא ציווה להתחיל לעבוד. נדב ואביהוא, חשובי בניו, השתוקקו להתחיל גם הם לעבוד, ומאחר שלא צוו, הביאו על סמך דעתם אש זרה במחתה.

י, ב: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם- אש ה' עצומה מדי בשביל אדם להשתתף עימה.

י, ג: אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש- דומה לדברו "לא אעלה בקרבך… פן אכלך". משה ניחם כך את אהרן בסימן שנדב ואביהוא היו קרובים לה'.
ועל פני כל העם אכבד- כשרואים שמשתדלים ליקרב אליו למרות הסיכון וההקפדה היתירה מתרבה כבודו בעיניהם.
וידם אהרן- במקרי קיצון רגשיים מתנסים גדולי העם בהוכחת התבטלותם לעבודת ה'. עוד לפני אהרן, ניסה הקב"ה את תמימות אברהם בעקידת יצחק. לאחר חטא העגל והריגת החוטאים בידי הלויים, משה אמר ללויים "מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו" (שמות לב, כט). הם מילאו ידם לעבודת הקודש בכך שהוכיחו שליטה עצמית ונאמנות לצו ה', שאף קרבת המשפחה לא מנעה מהם לקיים את דינו.

י, ד: אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל- משה פנה אליהם מכיון שאהרן, אלעזר ואיתמר היו בתוך עבודתם ולא יכלו להיטמא.
שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה- עיקר הפולחן המצרי עסק במוות. מנהגי הקבורה של המצרים היו רבים ובראשם החניטה. בניגוד מוחלט לכך, ביהדות עיקר הקודש הוא החיים ועיקר הטומאה הוא המוות.

י, ו: ראשיכם אל תפרעו- הכהנים, כנציגי העם, חייבים להישאר טהורים ואסור להם לנהוג באבלות.
ולא תמתו ועל כל העדה יקצף- הציווי החוזר ונשנה אל הכהנים שלא ימותו מכוון גם להזכיר את אחריותם על הדאגה לעדת ישראל. בפסוק יז משה קוצף על אהרן ובניו בחשבו שהם מעלו באחריות הזו.

י, ט-יא: יין ושכר אל תשת… ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בנ"י- מתוארים הריכוז והשליטה העצמית הנדרשים מהכהנים בעבודתם. משמשי פולחן העבודה הזרה נקראים כמרים. 'כמר' מתאר התפרצות רגשות, כגון אצל יוסף ש"נכמרו רחמיו" על בנימין. מנגד, 'כהן' קרוב ל'כון', הכהן מכין ומכוון את הישראלי לעבוד את ה' לפי הכן, היסוד שה' ציווה.
פרשייתנו מתקשרת למקומה הן ביחס למאורעות שתוארו לפניה, והן ביחס לפרשיות הבאות לאחריה: היחס למות נדב ואביהוא מובן בכך שהשתייה קשורה פעמים רבות באבל, כי שותים לשם בריחה מהמציאות הכואבת, כגון אצל נח לאחר המבול ואצל לוט לאחר מהפכת סדום ועמורה; תכלית ההוראה של הכהנים, עליה מגוננת פרשייתנו, מסבירה את הסמיכות של כל דברי הכתוב להלן, אשר מפסיקים בין תיאור מות נדב ואביהוא לדברי ה' אל משה "אחרי מות שני בני אהרן" (טז, א). כך גם יש בדעתי להסביר את השאלה, מדוע לא קדמה הפרשייה הבאה לפרשייתנו, אף שהיא ממשיכה לתאר את המשך מאורעות הפרשייה הקודמת? ההסבר לכך הוא מפני שבפרשייה הבאה מתחיל אהרן להורות.

יא, ב: זאת החיה אשר תאכלו- כהמשך לציווי הכהנים להבדיל בין הטמא ובין הטהור, התורה עוסקת בדיני מאכלות אסורות. את החיות שתתיר התורה לאכילה יגדלו במספר רב כדי שיהיה זמין בשר לפי הביקוש. החיות הנזכרות בתורה הנמצאות בשימוש האדם הן: גמלים וחמורים בהם משתמשים לשיירות או למסעות; סוסים בהם משתמשים למלחמות. אורחות חיים אלו אינן מיועדות לישראלים ולא טוב עבורם לגדל הרבה פרטים מחיות אלו. נותרו הבקר לשימושו בעבודת השדה והצאן לשם צמרו. לכן הם המאכלים האידיאלים לישראלים ומהם מביאים קרבנות.

יא, ג: ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה- מבחינה טקסונומית, קבוצת מעלי הגרה היא קבוצה קטנה הנכללת בקבוצה רחבה יותר של מפריסי הפרסה ושוסעי השסע. מאפייני החיות הכשרות: משחר האנושות נהגו לאכול אותן, מפני שהן נפוצות וחיות בעדרים, והן צמחוניות. העלאת הגרה מאפשרת לעכל 'תאית', שזוהי פחמימה נפוצה מאוד המהווה כשליש ממסת הצומח על פני כדור הארץ.
עמידה על כל כף הרגל יעילה עבור טורפים שזקוקים לכח מתפרץ לשם הציד. היא מאפשרת להם לזנק בעוצמה על הטרף. לעומתם, הנטרפים נדרשים לריצות ארוכות, ולכן התפתחו ללכת על קצות האצבעות לצמצום עיכוב של מגע ברצפה במהלך הריצה. לשימוש אולטימטיבי בשטח המצומצם של האצבעות, הן התפתחו לפרסה. הפרסה היא פסגת האבולוציה של הנטרפים. כפי שכותב הרב קוק ב'לנבוכי הדור' פרק י, הרבה איסורים באכילת בע"ח נועדו לשמור אצלנו את הכבוד לחייהם, שנכיר שאכילתם אינה אלא בדיעבד. איננו, כמקובל בשאר ממלכת החיות, טורפים את כל החלש מאתנו. נבילה וטריפה אסורות עלינו. כך גם ניתן להסביר את התרת הבהמות מפריסות הפרסה בלבד.

יא, ד: את הגמל- במיון המקובל במדע הגמל נכלל בקבוצת מפריסי הפרסה, אלא שהפרסות שלו קטנות ובולטות רק בקצה הרגל. הגמל בוית לשימוש האדם בתקופה מאוחרת בהרבה מהבקר ומהצאן.

יא, ו: ואת הארנבת כי מעלת גרה היא- הארנבת איננה מעלת גרה. אולי נקראת כך משום שאוכלת שנית את צואתה.

יא, ד-ז: בגמל נאמר- ופרסה איננו מפריס. בארנבת- ופרסה לא הפריסה. ובשפן- ופרסה לא יפריס. בחזיר- כי מפריס פרסה הוא. על כף הרגל של הגמל היה אפשר לחשוב שהיא פרסה לכן שלילתה נאמרת בפשטות בהווה. לשפן ולארנבת יש אצבעות ולכן העדר הפרסה שלהם מודגש בצורה חזקה יותר בשלילתו אף בעבר או בעתיד.

יא, ז: ואת החזיר- בעת העתיקה, הבהמות שהיה נהוג לגדלם לצרכי מאכל באזורים השונים הן פרות, עזים, כבשים וחזירים. חזירים גודלו באירופה אולם לא באסיה. משום כך, גם ערבים לא נהגו לאכול חזיר ולכן הקוראן היה יכול לאסרו בקלות. אולי הסיבה שהתורה אסרה לאכול חזיר, בנוסף על העובדה שאינו מעלה גרה, היא שאין בו שום תועלת לאדם לבד מהריגתו לצרכי מאכל, בניגוד לבקר וצאן ששימשו את האדם גם בעורם, צמרם וחלבם. אכילת חזיר יכולה להקהות את רגישות האדם לערך חיי החיות ומניעת צערם, משום שהוא מתרגל לא למצוא שום תועלת בחיי החזיר.

יא, ט: את זה תאכלו מכל אשר במים- להלן בפסוק מו מסוכם פרקנו "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים", והרי שהעוף קודם בחשיבותו לדגים. הסיבה שהכתוב הקדים לדבר בדגים היא מפני חביבות כללי הסימנים יתר על רשימות.
אשר לו סנפיר וקשקשת- מותרים לנו דווקא דגים בעלי סנפיר וקשקשת, האיברים שנועדו לעזור לדגים לברוח מטורפים במהירות.

יא, לו: אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור- בניגוד לטומאה שמייצגת מוות, התנועה המתמדת של המים מייצגת חיים.

 

נספחים לפרשת שמיני:

טקסיות: בפרשתנו מתוארת הקפדנות הדרושה לעבודת הכהנים. עבודתם היא מאוד סטטית וחסרת כל שינוי: ישנם קרבנות קבועים; נרות המנורה דולקות תמיד; האש על המזבח יוקדת תמיד; פרשנות חז"ל לעשן המיתמר ממזבח הקטורת הוא שהעשן עולה בצורה ישרה למעלה כעץ תמר – אף העשן נוהג לפי סדר. אצל חז"ל הטקסיות התרחבה ומוסיפה לפרט פרטים רבים בעבודה, גם כאלו שנראים זוטרים.
מקור הטקסיות הוא הרצון הטבעי לסמל רעיונות רוחניים. לטקסיות הקפדנית והמפורטת ביהדות יש כמה נימוקים: ראשית, ע"מ לאחד קבוצה גדולה יש צורך בכללים מדוייקים. שנית, דברים החוזרים על עצמם תדיר מתקבעים עוד יותר (עם השנים, לקבוצה זאת נכנסו תחומים רבים ביהדות). שני הנימוקים הללו מסבירים גם את הטקסים הרבים בענייני ממשל וצבא. נימוק שלישי הוא שביחס לקודש, הטקסיות נובעת מאמונה שיש מעשה רצוי אבל התחושה האנושית בנוגע אליו איננה ברורה או מדוייקת. לכן, מתוך חרדת קודש משחזרים את מה שעשו בעבר אשר הוא מוחזק שנעשה כראוי.
יש מהפילוסופים של העת החדשה שהתנגדו ברוב תוקף לטקסיות, אותה הכירו מהסקרמנטים הנוצרים האויליים. מסורתנו שלנו נובעת מדברי ה' ואילו טקסיהם נובעים משרירות ליבם, לכן מבחינה ערכית אין להשוות בין הטקסים בדתנו עם אלו של דתם והתקפת הטקסיות בידי הפילוסופים אינה פונה אלינו. עם זאת, המגרעה העיקרית של הטקסיות היא שמטבעה הטקסיות עוסקת בזוטות, וכל מי שאינו בקיא בכלל הדינים, מתוך ריבוי הפרטים מאבד את ההבחנה בין עיקר לטפל. ככל שנכנסים לפרטים יותר שוליים יש ללמוד יותר ולהכיר יותר על מנת לתת לכל מרכיב את חלקו היחסי הראוי לו.

טומאה וטהרה: טומאה היא מצב המנוגד בתכלית לקדושה. טהרה היא מצב בו אפשר לעסוק בקדושה. על כן טמא צריך להטהר לפני שיתקרב לקודש. ישנם סוגי טומאה רבים – מאכלות אסורות, טומאת האדם הנוגע במת, צרעת, זב, נידה, בעילת עריות אסורות, עבודה זרה, צואה (בתורה כתוב "ושבת וכסית את צאתך… והיה מחניך קדוש", וביחזקאל כתוב שה' אומר ליחזקאל לאכול עוגת צואה ובתגובה יחזקאל עונה שלא אכל דבר טמא לפני כן. כמו כן אסור להתפלל ליד צואה או לומר דברים שבקדושה בבית הכסא). כבר הבחין ריה"ל שכל הדברים המטמאים קשורים למוות.
מפורש בתורה שיש איסור להטמא בטומאת מאכל ("מבשרם לא תאכלו") ובטומאת משכב ("והזרתם את בנ"י מטומאתם"). בנוגע לטומאת מגע אין זה ברור לגמרי, אמנם כתוב "ובנבלתם לא תגעו" אבל באדם מת, שטומאתו רבה יותר, הוזהרו בטומאתו רק הכהנים. להלכה מותר להטמא במגע. הנצי"ב מפרש שנכתב "ובנבלתם לא תגעו" עוד לפני שהוזכרה טומאת מגע, ולכן פשט איסור המגע בא להרחקה מאכילה, כמו שאמר הנחש לחוה בעץ הדעת "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". מפשט הפסוקים נראה שיש איסור להשאר בטומאה, "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה… וטמא… ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו", או בקורבן עולה ויורד "כי יגע בטומאת אדם… ונעלם ממנו והוא ידע ואשם". המסורת מסייגת חטא במקרים אלו רק אם אכל קודש או נכנס למקדש. למרות זאת, בימי בית שני נהגו החברים להקפיד לאכול גם מאכלי חולין בטהרה.

מודעות פרסומת