קדושים

יט, ה: לרצנכם תזבחהו- בחזון הצמחונות והשלום מסביר הרב קוק שיוכלו בעתיד חברי הסנהדרין לדרוש את פסוקנו ולחדש שיזבחו רק בהתאם לרצונם, וכך לבטל את הקרבנות מן החי. אמנם לפי הפשט 'לרצונכם' הוא מלשון ריצוי, כמוכח מהמילים הסמוכות "לא ירצה".

יט, יג: לא תעשק את רעך- בפסוק יא, שדיבר בגניבה ובשקר "איש בעמיתו", המשיך לדבר על השבועה, שכרגיל נעשית לפני השופטים הנישאים, בפניהם מצוי שקר בעלי הדין. כאן שעוסק בגזילה אלימה מאת הרע ממשיך לדבר בחלכאים בהם מצוי הדיכוי.

יט, יד: לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תיתן מכשול- אסור לקלל ישראל בכלל וזהו לאו שלוקים עליו. בפסוקים הקודמים נצטוו כנגד מקרים בהם האדם עושה עוול ומתחמק ממערכת המשפט. כאן הפושע מצליח אף להתחמק מבעל הדין, ועל כך נאמר "ויראת מאלוהיך אני ה'".
הספר 'לויתן' של תומאס הובס הוא מראשוני הכתבים הפילוסופיים של העת החדשה. הספר נכתב על רקע מלחמת האזרחים האנגלית ונפילת המלוכה. הרעיון המרכזי של הספר הוא כמאמר רבי חנינא סגן הכהנים במסכת אבות "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (ג, ב). למעשה, מורא המלכות מסייע להישמרות מפני חטאים שבגלוי אך אינו יעיל כנגד חטאים שבסתר. לכך מזכירה התורה שוב ושוב את הקב"ה כ"שופט כל הארץ" שיעשה משפט, אף אם יאבד המשפט מהשופטים, כגון בהמשך הפרשה "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם… ושמתי אני את פני באיש ההוא" (כ, ד-ה). יראת אלוהים בקרב האנשים תוכל להבטיח בצורה הטובה ביותר שימנעו מעוולות. וכך מסביר אברהם לפרעה מדוע אמר כי שרה היא אחותו "כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ, יא).

יט, טו: לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול- הציגה התורה את מעשי השופט לפי מחשבתו, התמימה בעיניו, שהיא על דרך החיוב והסיוע, אך הקדימה לכך את ההכללה הנחרצת שזהו "עוול במשפט".

יט, טז: לא תעמד על דם רעך- "וידם השמש וירח עמד" (יהושע י, יג). כמו 'דום' הנרדף לו, משמעות 'עמד' היא גם 'שתק'. אם אדם הלך רכיל, לא תשתוק כשהוא פוגע ברעך.

יט, יז: הוכח תוכיח את עמיתך- כדי שיתקן מעשיו וכך לא תשנאהו בלבבך. בפסוק הקודם דיבר הכתוב במי שמדבר יותר מדי, וכאן עוסק במי שמדבר פחות מדי. והמטרה הגדולה והכללית היא לתיקון מנהג השימוש בדיבור למען קירוב השלום ולא הרחקתו חלילה.

יט, כ: והיא שפחה נחרפת- אבן עזרא מקשר את הזכרת שפחה נחרפת בפרשייתנו אל איסור העושק שהוזכר מקודם, שהרי השוכב עימה מביא עליה קורבן אשם על שעשק את הבעלים. אוסיף על דבריו שבסמוך יותר לפסוקנו נכתב איסור כלאיים, ואולי לכך מתקשר איסור שפחה חרופה, שכן זוגיות של שפחה ואדם חופשי היא מעין כלאיים.
בקורת תהיה- מכאן למדו שבעוד האיש חייב אשם, השפחה חייבת מלקות (בניגוד לאיסורי עריות שם עונש המיתה זהה לאיש ולאישה), משום שקוראים על הלוקה פסוקי תוכחה בעת המלקות ('בקורת' מעין לשון 'קריאה'), או משום שמבקרים כמה הוא יכול לקבל.
והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה- 'או' כמו 'וגם'. האישה לא נפדתה מבחוץ וגם לא שוחררה לחופשי בידי האדון, והרי היא עדיין שפחה.

יט, כד: קדש הלולים- עם הינתן ההזדמנות לשתות מפרי הכרם נהגו כנראה לעשות הילולה, כפי שנהגו לעשות מסיבה בזמן גזיזת הצאן. תחילת מרד אנשי שכם באבימלך היה בהילולה כזאת "ויבצרו את כרמיהם וידרכו ויעשו הלולים ויבאו בית אלהיהם ויאכלו וישתו ויקללו את אבימלך" (שופטים ט, כז).

יט, כו: לא תאכלו על הדם- כשהבשר עם הדם בתוכו.

יט, כז: לא תקפו פאת ראשכם- השיער מבודד את האדם מהסביבה, וקדושת ישראל מחייבת אותם לשמור במידה מסויימת על בידוד מהסביבה. איסור הסרת השיער לחלוטין הוא ביטוי לכך.

כ, ה: לזנות אחרי המולך- היחס בין עם ישראל לה' הוא כאישה לבעלה. הברית הכרותה ביניהם היא כברית נישואים, ומכאן פניית ישראל אל עבודה זרה נקראת זנות. הדימוי מורחב יותר בנאום האחרון של ה' אל משה לפני ציווי מותו "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו" (דברים לא, טז).

מודעות פרסומת