צו

ו, ב: צו את אהרן ואת בניו- בפרשת ויקרא תוארו הקרבנות מצד המביא אותם, "אדם כי יקריב" (א, ב), נכתבו העילות להבאת הקרבן והאופן בו הקרבן מכפר. ויקרא תיארה את הפן התכליתי של הקרבנות. פרשת צו מתארת את הפן המעשי של הקרבנות. תיאור הפרטים המעשיים של עבודת הקרבנות מופנה בציווי אל הכהנים, שהם עתידים לעבוד את עבודת המשכן באופן שוטף.
זאת תורת העולה- עבור כל קרבן שהוזכר בפרשת ויקרא תימסר כעת תורתו, פרטי הקרבתו המעשיים.

ו, טז: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל- מנחת כהן אינה נאכלת מפני שמביאה הוא כהן בעצמו, ואין לו להתחנך מכהן אחר. וראה דבריי בסמוך על פסוק כג.

ו, כג: וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל- חטאות פנימיות הן פר כהן משיח, פר העלם דבר של ציבור, פר ושעיר של יוה"כ ושעירי עבודה זרה. לאכילת הקרבנות בידי הכהנים מעלה חינוכית המנחה את ישראל ללמוד מדרכי הכהנים ולדבוק בהם למען ילמדו תורת ה'. חטאות פנימיות מובאות כתוצאה מחטאים גדולים בהם גם הכהנים אשמים, לכן חטאות אלו נשרפות כליל.

ז, ט: לכהן המקריב אותה לו תהיה- מפני שיגע בה הכהן הרבה, נתנה התורה את המנחה לו לבדו. וראה פירוש הרמב"ן ליישוב ההלכה המקובלת.

ז, יא: וזאת תורת זבח השלמים- בפרשה ויקרא הובאו חטאת ואשם לאחר שלמים משום שהם קרבנות שהבאתם נובעת ממקרים לא רצויים. בפרשתנו, שלמים מובא לבסוף מפני שמבחינת חלקיו לאוכליו הוא ירוד בקדושתו מחטאת ומאשם שהרי יש בו גם חלק לישראל (והוא קורבן של קודשים קלים ואינו נכלל בקדשי קדשים כמו חטאת ואשם).

ז, יב: אם על תודה- פותח בתודה משום שיש בה חלק נוסף לכהנים.

ז, יח: לא יחשב לו פגול יהיה- אכילת הקרבנות היא מעשה חשוב כשלעצמו כחלק ממלאכת הקורבן ומכאן איסורים כגון פיגול, נותר וחוץ למקומו, שמנתקים את מעשה האכילה ממעשה ההקרבה.

ז, כ: וטמאתו עליו ונכרתה- ישראל אינם רגילים בעיסוק בקודש ולכן כשמדבר בהם נצרך להזהיר במיוחד על חומרת ההקפדה על הטהרה ביחס לקודש. אצל הכהנים לא הוצרך לכך משום שהם רגילים בקודש וזריזים במצוות.

ז, כג-כו: כל חלב… וכל דם לא תאכלו- הכליל פרשייה זאת במקום זה מפני שהחלב והדם מייצגים את החלקים המוקטרים לה' בשלמים, כמו שיכנה בפסוק לג את הכהן מקטיר השלמים "המקריב את דם השלמים ואת החלב".

ז, כט: דבר אל בני ישראל- בנוגע לקרבן שלמים מדבר אל בני ישראל, שבקרבן זה יש להם חלק באכילה.

ז, לד: את חזה התנופה ואת שוק התרומה- "וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם" (שמות כט כז). הרי שגם החזה וגם השוק מונפים (הולך ומביא, לארבע רוחות) ומורמים (מעלה ומוריד). לפי רש"ר הירש החזה המייצג את השאיפות והשוק המייצג את הכח מובאים מאת ישראל לכהן כמדריכם בנוגע לשאיפותיהם ושימושם בכוחם. בנוגע לחזה יש לזכור שהשאיפות צריכות להתחשב בסביבה ולכן נקרא 'חזה התנופה', ובנוגע לשוק חשוב לזכור שיש לשאוף גבוה בתועלת מעשינו ולכן נקרא 'שוק התרומה'.

ח, כג: ויתן על תנוך אוזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית- אלו הם האיברים אותם מקדיש אהרן (כמו גם שאר הכהנים) לה' בעבודתו במזבח. לשמוע בדבר ה', ללכת ברגליו לצורך העבודה ולעשות בידיו את העבודה.

ח, כט: ויקח משה את החזה… למשה היה למנה- משה תפקד בימי המילואים ככהן לעומת אהרן ובניו שעוד לא הוקדשו והיו כישראל. במנתו מאת איל המילואים קיבל רק את החזה ולא את השוק. זאת משום שמשה מדריך את הכהנים מצד החזה, ההשקפה, אולם הוא לא יעבוד בהמשך במשכן ולכן אין הוא לוקח את השוק.

מודעות פרסומת